אֵין שׁוֹאֲלִים אֶצְלֵנוּ “מִי אַתָּה”, הָאָח –

כְּרַע לְצִדִּי, כָּמוֹנִי פֹּה לְמַטָּה צְנָח.

מַה־טּוֹב עַל אֲדָמָה עָזוּב הֱיוֹת,

לָחוּשׁ חֹם הַקַּרְקַע בְּעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת,

בְּרֶגֶל יְחֵפָה אֶת הָרְגָבִים לָמשׁ

וּתְלשׁ, בִּמְלֹא חָפְנַיִם תְּלשׁ.

כַּעֲנִיִּים נַעֲמֹד, דַּלּוֹנוּ כַּגִּבְעוֹל –

אַךְ אִישׁ עָמֵל אֵינוֹ אֶבְיוֹן מִכֹּל.

כַּפֵּינוּ נִשָּׂאוֹת לְלַהַט הַחַמָּה:

לְבִרְכָתָהּ נוֹחִיל, נִכְמַהּ לְזַעְמָהּ.

כֻּלָּנוּ גִבְעוֹלֵי שָׂדֶה – וּבְבוֹא הַתּוֹר

אֵי־שָׁם רָחוֹק, עַל אֲדָמָה טוֹבָה,

כּוֹרֵעַ אֱלֹהִים בִּשְׂדוֹת תְּנוּבָה;

כּוֹרֵעַ וְאוֹסֵף מִמֶּרְחָבִים

אֶל תּוֹךְ חֵיקוֹ בְּרַחֲמִים רַבִּים,

כְּגִבְעוֹלֵי שָׂדֶה, יְבוּל הַדּוֹר…