לוגו
קבצנים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

טעם שאינני אוהב קבצנים הוא שאנוכי אחד מהם. הם – קבצנים בגלוי, מומחים במלאכתם ומצליחים בה; ואני – קבצן בסתר, טירון-עולם ולא-יוצלח. קבצנותי היא טבועת-פנים, דבר שבגזירה; ואפילו אני עובד, איני נפטר מעלבונה של פשיטת-יד.

שנים מלמדים בבית-ספר, אָדון וא“ו-החיבור ואנוכי. א' וא”ו-החיבור לוקח משכורתו בגאון; לי היא ניתנת כנדבה. אפילו אם אעמול כפלים, אפילו אם אתן מיטב מוחי וחלבי בהוראה, לעולם חושד בי המנהל, וחושדים בי התלמידים, כי נקודת-נפשי הפּנימית היא במקום אחר: כי צל בעיני בת-מלכה רחוקה, או הבנין הגיאומטרי של קור-עכביש, מעסיק את לבי יותר מגניבת-דעת מצד תלמיד בשעת בחינה; כי, בהתלבט המורים מתוך צער בשאלה העמוקה, אם יש לחבר כתה ב“ג עם ב”ד, או ג“ח עם ג”ט, אני מאוד אדיש לצערם.

שנים מתרגמים ספר בשביל המו“ל, אני וא' חתימת-שפם. תרגומי שלי מהולל מפי מבקרים וקוראים; של חתימת-שפם – אין איש מזכירו. אף-על-פי-כן, נכנס חתימת-שפם אל המו”ל כאורח טוב;הוא בטוח בהם, והם בטוחים בו. אני בא בשפה רפה. יודעים המו“ל, כי מלאכה שהם נותנים לי ולא אני בחרתיה, או מלאכה שאני בחרתיה והם נותנים אותה לאחרים – נפשי האמנותית רגוזה בגללה. לחתימת-שפם אין נפש אמנותית, ואין דורשים ממנו שימכור אותה. על כן, הוא – מעגלותיו עם המו”ל חלקים; ואני – הליכתי אתם בקושי. בלבם עלי: “ראו-נא את חוצפתו של בעל-חלומות זה הרוצה להגיד לנו מה להוציא אל השוק ואת מי להעביד!” ובלבי עליהם: “ראו-נא את אנשי-המסחר הללו המחליטים מה יהיו בני-ישראל קוראים, ומי יהיה עושה בחומר-הקריאה! וי לספרות, לידי מי היא מופקדת!” וכשאני מקבל איזו עבודה מן המו"ל, גם כי אתן להם את תמצית-כשרוני, הם מרגישים כי צדקה גדולה עשו עמדי.

לא יסלחו לי החנוונים-בנפש הקרויים מנהלים, מוציאים לאור, ממוני-תרבות, שאין אני מכור להם במאה אחוז, כי בפנימיותי אני חפשי מהם, חותר תחת סמכותם, אף בוז אבוז להם. ובשלמם לי, הרגשתם היא כי כסף-חינם הם נותנים לי.

ומקנא אני בקבצנים הותיקים, שקבצנותם היא אומנותם, והיא הולמתם. הקבצנות אינה סימן טוב לחברה (וכן הספסרות, ועריכת-הדין, וריבוי-הרופאים – כי עדה שחייה בריאים זקוקה למיעוט ריפוי, – והנהנים מנדבות-הצבור והם שואפים להיות רודים בצבור). אבל פה על המדרכה הקבצנים חטיבות-צבע הם, – דברים שבּנוי.

הרי הזקנה אצל הגדר, שהיא כולה כפופה, ומצחה קמוט, וחטמה עקום, וסנטרה חד: פושטת היא יד גרומה, פשוקת אצבעות; קפואה היא על מקומה כפסל, ומטפחתה יורדת מעל ראשה ואופפת ברכיה בקיפולים גראציוזיים. תמיד היא מתלבשת בחן: מטפחת אדומה ושמלה כחולה;יש – כולה שחורים עם פס אחד לבן;ופעם ראיתיה בעטיפה אחת גדולה, כחולה, רקומה בפרחים, כרקיע-לילה על משבצותיו. איך באה הנה? איפה תלין? סודית היא כספינכס.

והנה היהודי החוזר במסעדות. מדיו – שמלה מזרחית מלוכלכת, וממעל לה קפוטה מאובקת. בידו – מטה, על שכמו – שק;זקנו מחודד. מסוגנן הוא כמו “היהודי הנצחי” או “המשולח” שב“הבימה”. שחקן הוא, עם חוש לבימוי; והוא מאוד חצוף. אומר הוא “ירחם, ירחם!” בקול פקודה והשבעה. על כרחך תתן! – דרוש לך כוח לקבור פניך בספל-הקפה ושלא לתת!

וזו האם הצעירה – מאדונה עגלגלת וקצרת-רגלים. ערבית היא או בת אחת העדות המזרחיות? מיניקה היא את התינוקת שלה לעיני-כל על המדרכה. שעות על שעות היא ישנה, התינוקת מקופלת בידיה, וכף-יד אחת שלה פשוטה לעוברים. והנה גדלה התינוקת – אבק, רפש וזבובים לבריאות ולכוח הם לה – והיא מתחילה להתגלגל מסביב לאמה מתוך עליצות. סוף-סוף תהיה התינוקת נודדת מעליה, ולא תתן עצמה להיות מנוצלת לצרכי תחנונים. תצטרך האם להמציא דרך חדשה.

מקנאה שאני מקנא בקבצנים עקב הצלחתם באומנות-בחירתם, דרכי לעבור עליהם בחפזון ושלא לתת כלום. ואולם יש לי עוד נימוק לקפיצת-ידי.

באו אלה לנצל ונמצאו מנוצלים. אין הם יודעים היאך הם עושים לעיני תמונות צבעוניות, רוות-סגנון. לא אחלל את הנדבה שהם מנדבים לי שלא בכוונה. אעבור עליהם, איהנה מהם, ולא אשלם להם.