אוּלַמֵּי הַחִכּוּי לָרוֹפְאִים הַגְּדוֹלִים,

בָּם כִּבְדֵי וִילָאוֹת לָסֹךְ הַחַלּוֹנוֹת;

הֲמֻלַּת בְּנֵי אָדָם וּמַשַּׁק הַקְּרוֹנוֹת

מִתַּחְתִּית הָרְחוֹבוֹת אֲלֵיהֶם אֵין עוֹלִים.

מִסָּבִיב צִיּוּרֵי-זְמַן-חָלַף אֲפֵלִים,

דֹּם קָפְאוּ אַנְדַּרְטוֹת לְזִנּוּק נְכוֹנוֹת;

עָמֹק הָאֹדֶם שֶׁל קִיר וַאֲרוֹנוֹת

וּדְמָמָה עַתִּיקָה תְכַס כָּל הַכֵּלִים.

בִּדְמִי זֶה הַכָּבֵד הָאָדָם כִּי טָבָע,

וְאָבַד בִּרְפִידַת הַכִּסֵּא וְכָבָה –

וְדָמָה אַף הוּא פֹה לִכְלִי עַתִּיק-יָמִים;

עַל רֹךְ הַמַּרְבַדִּים בִּקְרַב חֶרֶשׁ צַעַד –

וְנִרְגַּז מִנּוּחוֹ, וַעֲבָרוֹ הָרַעַד,

וְהֵישִׁיר לָרוֹפֵא מֶבָּטָיו הַקָּמִים.