עַל מַצְּעֵי-כָרִים הִתְפַּלְּשׁוּ יְמֵיכֶן
וְחִכּוּ,
דָּלְקוּ עַד פִּתְחֵי הֶעָרִים
וְחִכּוּ עַד כְּבוֹתָם.
שָׁעָה יְתֵרָה אֵיכָה יְשַׁבְתֶּן,
כּוֹתְבוֹתַי הַחֲבִיבוֹת,
בְּבָתֵּי-הַמִּסְחָר הַגְּדוֹלִים?!
סְיָחִים גָּמְאוּ קֵיצִים לִצְמָאָם,
דָּהֲרוּ וּמוּנָף זְנָבָם.
נְמָלִים נָשְׂאוּ וְנָשְׂאוּ שַׂקִּים
אֶל לֵב הַחֹרֶף.
רָאִיתִי יְדֵיכֶן שֶׁבָּלוּ מִכְּתִיבָה,
נַעֲלֵיכֶן שֶׁחוּמוֹת לֹא הָיוּ
וְיָפוֹת לֹא הָיוּ.
רַעְיוֹתֵיכֶן בְּאִשָּׁה-וּבַעַל שִׂחֵקוּ,
אַךְ אַתֶּן עִם עֶרֶב מְקֻיָּץ
לְאֵם זְקֵנָה הִגַּשְׁתֶּן
שְׂרִיד-שְׁנוֹתֵיכֶן,
כּוֹתְבוֹתַי הַחֲבִיבוֹת!