בַּעֲצֹם עֶרֶב עֵינַיִךְ
תּוֹךְ אֵיזֶה כְפָר רָחוֹק,
תִּישְׁנִי כֹה זְעִירָה וּלְבַדֵּךְ.
כּוֹכָבִים רְחוּצִים
רַק יִשְּׁרוּ חֲשָׁאִים עֲלֵי נוּמֵךְ.
יוֹמֵךְ הַקָּטֹן
הֵן כְּבָר נִרְקַם חוּטֵי יָגוֹן,
וְאַף עוֹד יִתְפָּעֵם,
פַּעֲמוֹן נוּגֶה,
בִּדְמִי חֲלוֹמֵךְ.
עֵת אָסוּר אֶל כְּפָרֵךְ
לֶאֱכֹל לָחֶם,
מַה תַּצְנִיעִי תוֹךְ חָזִי
רֹאשֵׁךְ הַזָּהֹב, הֶחָם,
לִבְכּוֹת חֶרֶשׁ וְהַרְבֵּה,
כִּי כָבַד עָלַיִךְ הֶעָמָל.
הַכֹּל אוֹמְרִים:
בֵּית-סֵפֶר דָּבָר טוֹב.
אַךְ אֲנִי וָאָתְּ –
רַק אוֹרְחִים אָנוּ פֹה,
וּבַל נֵדָע,
אִם בֵּית-סֵפֶר דָּבָר טוֹב.
כְּפָר רָחוֹק,
בּוֹ נִצְּבָה בִתִּי אֲלֻמָּה דַקָּה –
עִמִּי אֶשָּׂאֶנּוּ כָכָה.
רֹאשָׁהּ הַזָּהֹב, הֶחָם,
יִכֹּף בְּעֶצֶב אַחֲרָי,
עַד יַעֲצֹם עֶרֶב עֵינֶיהָ.