הָהּ, יָמַי הַנִּרְגָּשִׁים,

אֲשֶׁר נִגְּרוּ פַעַם

תּוֹךְ סִמְטוֹת אֵיזוֹ קִרְיָה

כְּנַהֲרֵי סְתָו חֲרוּשִׁים!

לָנֶצַח הֵן חָמְקוּ אֵי-אָנָה –

וְעַל חוֹמוֹת פְּצוּעוֹת עוֹדָם חֲקוּקִים.

עִם שׁוּבִי אֶרְאֵם עַד אֶחָד.

כֻּלָּם שֶׁלִּי הֵם

וְלֹא שֶׁלִּי.

עֵינַי אֶשָּׂא אֶל עָל,

אִם לֹא אֶרְאֵנִי מֵצִיץ מִן הַחַלּוֹן.

אַךְ הַסַּפָּה כְבָר שִׁנְּתָה מְקוֹמָהּ,

וְאַף אֲנִי אֵינֶנִּי.

וְשֶׁלֶג יוֹרֵד,

שֶׁלֶג כְּמִקֶּדֶם.

אֲנִי זוֹקֵף צַוְּארוֹן לְבוּשִׁי

וְהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי,

הַרְחֵק מִמֶּנִּי.