נָבוֹךְ הַמֶּבָּט. עֲלָטָה אֶת הַכֹּל מְכַסָּה.
אוּלַי בְּעֵינוֹ הָעוֹלָם מִקָּרוֹב עוֹד קַיָּם,
אַךְ מֶנִי בַלָּאט הֵן נִסַּח, כִּלְעֵת שֵׁפֶל הַיָּם.
וְגוּף זֶה הַדָּווּי, אֵיךְ הָיָה כֹה עָלַי לְמַשָּׂא!
כָּל מַה שֶּׁהוֹקַרְתִּי עַתָּה יֵרָאֶה חֶזְיוֹן-שָׁוְא –
מֵעֵבֶר לַגְּבוּל בַּעֲרֹב הַמִּישׁוֹר אֶל אֵין סוֹף.
אִם כִּי נִצַּחְתִּי – מְנֻצָּח אֶעֱמֹד מוּל הַחוֹף.
וּכְצֵאתִי לְבַדִי, כֵּן רֵיקָם וּלְבַדִּי אֲנִי שָׁב.