שַׁעֲטַת צְבָאוֹת בִּמְלוֹא תֵבֵל,

כֻּלָּם יָצְאוּ לַקְּרָב.

רוּחַ־קֶטֶל בָּעוֹלָם תִּתְהוֹלֵל –

וַאֲנִי עוֹד רֶגַע נִשְׁאַרְתִּי פֹּה.

גַּם עָלַי יָדַעְתִּי, לֹא תִפְסַח,

וְלֹא עַל אִשָּׁה וְיֶלֶד.

עַל־מָה אָמִית וְאוּמָת?

מִמָּוֶת אָרֹךְ זֶה יָצָאנוּ,

גֶּשֶׁר-חַיִים קָצָר

לַעֲבֹר בְּחָפְזָה –

אֶל מָוֶת אָרֹךְ.

וַעֲנִיִּים אֲנַחְנוּ

וּרְעֵבִים.

עֲרָפֶל עִוֵּר

בְּשֶׁלֶג רַךְ יִתְפַּלֵּשׁ.

סָכַר לְעֵינַי אֶת הָרְחוֹב

וְגַלֵּי־הַיַּעַר

הַגּוֹלְשִׁים מִן הָהָר.

וְלָנוּ אֵין חֹם

הִנֵּה עוֹד נִשְׁאַר לִי

מְעַט אֶפֶס

לְבַשֵּׁל כַּף־מָרָק.

אֶקְרָא עוֹד עָנִי

לֶאֱכֹל עִמָּדִי

וְלִשְׁכַּב עַל־יָדִי עַל מַצַּע־הַתֶּבֶן.