מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן יָפֶה כָּכָה –

אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה

אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַלַּיְלָה,

אֶל נָוֵהוּ, מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ,

מָקוֹם שָׁם סַהַר חוֹלֶה יָבֹא

וִישַׂחֵק חִוֵּר לוֹ מִלְמַעְלָה.

מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן חָכַם כָּךְ,

אַךְ כְּשֶׁעִמָּה עַל אַהֲבָה סָח –

תּוֹךְ עֵינָהּ רַעַד חֲשָׁאִי הָיָה.

אֶל הַתּוֹעָפוֹת אִם נִמְשָׁכָה –

הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה

אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַהֲזָיָה.

מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן שָׁר כֹּה נָעִים

תּוֹךְ חֶשְׁכַת חַיָּיו הַנִּקְרָעִים.

אֶל לִבָּה נָבַע שִׁירוֹ זְרָמִים

וּמִיצוֹ שִׁכֵּר אוֹתָהּ כָּכָה –

אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה

אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַדָּמִים.

מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן כָּכָה חָלָה,

כִּי בַשְׁקִיעָה מִצָּה כָלָה

רַעַל אָדֹם שֶׁל חֲמַת גְּסִיסָה.

מַה כָּלְתָה לוֹ, כֹּה יָפֶה גָוָע –

אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא תָאָבָה

אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַמִּיתָה.

דרוזנדורף, 1915