Purpurn schlief der Himmelsaum

In gelben Feuern stieg die Sonne nieder.

Einsam stand ich

auf breit-verlassenem Gefilde.

Da kamts Du wie ein blasser Traum,

In sehnsuchtsvoller Milde,

Und sahst dem Untergang trauring zu.

Ein leichtes Beben fuhr durch meine Glieder

Und Leis empfand ich:

“Du, O Du!”

[ בתרגום חופשי]    🔗

אַרְגְּמָנִים נָמוּ שׁוּלֵי הַשָּׁמַיִם

בְּשַׁלְהָבוֹת צְהֻבּוֹת שַׁחָה הַשָּׁמֶשׁ.

בּוֹדֵד עָמַדְתִּי

בִּשְׁדֵמָה עֲזוּבָה, רְחָבָה.

וְהִנֵּה בָאת כַּחֲלוֹם חִוֵּר,

רַכָּה וּמְלֵאַת עֶרְגָּה,

וְנוּגָה בַּשְּׁקִיעָה הִבַּטְתְּ.

רַעַד קַל חָלַף בָּאֲבָרַי

וּבַלָּאט חַשְׁתִּי:

“אַתְּ, הוֹ אַתְּ!”

מרקל, 19.5.1916