(מונולוג)
מעפילה אנכי בארץ האבות, ובכל זאת אני בחורה ישרה, לגמרי לא טפשה. אותי לא מרמים. לא נולד עדיין הגבר שיוכל להתפאר כי הוא הוליכני שולל. דודאים, אחא! אגוז קשה אני לפצוח ושינים רבות נופצו אל צור נפשי הזכה, התמימה והצעירה. אצלי אין חכמות. אתה רוצה משהו? בוא אל הרב! נעמיד חופה כדת ואחר-כך הבחירה בידך.
אבל… יש גבול לכל דבר. אין זאת אומרת שמשום שישרה אנכי הנני בול עץ נעדר רגשות, לאו דוקא! בדרך כלל אני מאוד רומנטית. תמיד עם רדת הליל, עת היקום מתכסה עלטה חשכה אני מתמלאת געגועים וחרדה. יושבת אני בודדה בחדרי, החלון פתוח לרוחה ואני פוחדת. כל רגע נדמה לי כנצח. נדמה לי הנה עוד מעט תפתח הדלת והוא בא. אני אתן לו להיכנס. שיחשוב באמת שכבר השיג את מבוקשו. וכי מה איכפת לי? אדרבא, ינסה לגשת אלי. אני ארים צעקה כזאת: "יהודים! הצילו!” שכל הרחוב יזדעזע! ולמה לי להבהיל אותו ככה? מסכן שכזה, רחמנות עליו, מוטב שאעשה את עצמי כאילו איני רואה ואיני שומעת מאומה. אני יודעת: הוא יפתח את הדלת לאט לאט, יצעד על בהונות רגליו וישאל בלחש: “אסתר, את פה?” ואני שותקת. “אסתר, את פה?” ואני… הס… אף הגה. וככה אני יושבת שעה, שעתים, שלוש שעות, ולפעמים כל הלילה.
אתם סבורים בוודאי שמשום שישרה אנכי חייבת אני להיות איזו מין תופרת עניה? המ… אני בת-תרבות ואני מובטחת בחברה לאחריות החיים על סכום ענקי. שלש מאות לא“י! ומה אם אני תופרת פעם כתנת או זוג מכנסיים לאיזה שכן צעיר? אני עושה זאת רק למראית עין, משום שזה מאפשר לי ללמד את החיים… למשל, פעם בא אלי המכיר של שכנתנו והתחנן לפני שאתפור לו זוג מכנסים. אתם יודעים, הוא כל כך צעיר, הוא נראה בעיני כבן ארבעים, לא יותר, אף-על-פי שבעצמו אמר לי כי כבר מלאו לו ששים. אבל אני בטוחה שהוא מפריז בכוונה. כך דרכם של הגברים, אוהבים להטיל פחד על האשה. אומרת אני לו: למה לך מכנסים, תתפור לך קצרות: הרי זה הולם אותך כל-כך, ומתחיל וכוח נלהב ביננו: הוא אומר ארוכות ואני קצרות, אורכות-קצרות, ארוכות-קצרות… לבסוף גלה לי סוד כי אני נראית מאד סמפטית בעיניו, אלא שהוא חולה במקצת. הרופא טוען שריאותיו לקויות ושהוא זקוק לרפוי ורטיקלי במכון פסיכי על הר-הכרמל בחיפה. נתתי לו עשר לא”י, והוא נסע. אני בטוחה שישיב לי הגם שהשכנה ספרה לי כי יש לו אשה ושלשה ילדים. אני יודעת שזה לא נכון, ושרק הקנאה מדברת מתוך גרונה של המפודרת, המצובעת והמפורכסת הזאת החושבת את עצמה ליפיפיה, מנוולת שכזאת!
עוד בו ביום העתקתי את דירתי, החלטתי, די, יותר לא אעסוק בתפירת מכנסים, לא כדאי. מלאכה גסה ועולה ביוקר. בעלת הבית ספרה לי כי מכיר אחד של שכנתי החדשה אמר למכירה של שכנתו הקודמת כי למכירו הטוב דרושה עוזרת במשק בית. מובן שמיד השתמשתי בהזדמנות וקבלתי את ההצעה. הרי צריך לחיות ואפילו במשבר כלכלי כזה אין לזלזל בעובדא שמתהלך לו בבית מעבידי בן צעיר, כך, חמשים, לא יותר, מלא מחשבות רציניות על העולם ועל החיים בכלל. בן-יחיד הוא ולומד פילוסופיה. אביו עשיר וזקן מופלג ולאחר מותו יעבור כל הרכוש לידי הפילוסוף שלי. הוא בעצמו אמר לי שהוא מאוהב בי, אלא שאביו קמצן גדול וחסר לו כסף, מובן שנתתי לו חמש לא“י בכדי שיוכל לקבל את המטריקולציה. ארבעה חדשים עבדתי בבית הזה רק בעד האכל בלבד והרגשתי את עצמי מאושרת. תמיד היה הוא מבטיח לקחת אותי לקולנוע אבל המטריקולציה לא נתנה לו. כך אמר לי בעצמו ואתמול הוא נסע ואני נשארתי עם הזקן. אני בטוחה שהוא ישיב לי את כספי. אין בכך כלום, אותי אין מרמים, אף-על-פי שהשכנה סיפרה לי כי אין לאביו לא כסף ולא רכוש משום שהבנק שבו היה כספו שמור פשט את הרגל עוד מלפני המלחמה העולמית הקודמת. אני יודעת שזה לא נכון ושהיא אומרת את זאת רק מתוך קנאה. היא חושבת בוודאי שלא השגחתי כיצד היא חוזרת אחרי הפילוסוף שלי ומתיחדת עמו במחשכים בגנה הקטנה שבחצר מאחורי הקיר. אני רק עשיתי את עצמי כאילו איני רואה ואיני שומעת כל מאום, אבל עוד בו ביום ספרתי את הכל לבעלה. איזה גבר נחמד! הוא מדבר כל-כך בעדינות ושותה קוניאק. חביב שכזה! הוא אמר לי שכל פעם שהוא נתקל בי לבו מתחיל לדפוק מפחד… אני בטוחה שהוא אוהב אותי. אני יודעת שהוא סובל ואני כל-כך מרחמת עליו. נתתי לו לירה אחת, שארית כספי שהבאתי עמי מחו”ל. ואני כל פעם קונה לו בקבוק קוניאק וקופסת סיגריות. אני בטוחה שהוא ישיב לי. הוא בעצמו אמר לי שאין אני נראית בעיניו בחורה די טפשה ואני יודעת שזה נכון. אותי לא ירמו.
זהו פיליטון שכתב אבי, אהרן פולאק ז"ל.
בהיותי תלמידת גמנסיה (“הרצליה” – תל אביב ב 1943–1946) היה מבקש ממני להעתיק את כתביו וכך הוא שמר אותם!
אסנת נזרי פולק 2016