לוגו
צבי פרץ חיות
מיקום ביצירה:
0%

צריך לרכוש פרספקטיבה זמנית, אם רוצים לשפוט על אישיותו של אדם גדול. “אין נביא בעירו!” אומרים. כדי להערוך ערכו של גדול יש צורך לא לפרספקטיבה זמנית בלבד, אלא גם לפרספקטיבה מקומית. כך אומרים העולם. אבל לא כל המימרות נכונות. הוא היה נביא בעירו! וגם לא להיסטוריקן אנו נחכה, שיבוא לגלות את דעתו. פה אנחנו נוציא את רגשותינו הפורצים מלב. ואפשר שדווקא המקומיים, קרובים במקום, קרובים ברוח, הם יעלו בידם יותר משתעלה החקירה הרחוקה.

צבי פרץ חיות לא פרט הוא, לא אינידיבידואום, אלא הסתדרות רוחנית. וכדי להכיר את זו יש לחזור בהיסטוריה אחורנית כמה דורות, אולי עד ר' צבי הירש חיות, הרב מז’ולקוב. שלשלת היוחסין לא פסקה עד היום מישראל. ויש שגם יהודי מודרני אומר בגאון: “זקני היה רב פלוני וכו'!”. אבל שהמסורת הגיניאלוגית תלך ותימשך, תלך ותתגדל ובאותו קו ממש – זהו דבר יוצא מן הכלל.

ר' צבי הירש חיות היה אחד הגאונים המצויינים שבדורות הבאים אחרי ה“שולחן ערוך”. בתקופה מאוחרת זו עולים על האופק גם בעלי השכלה. ר' נחמן קרוכמל, חלוץ כמעט קדוש, בפינה נשכחת בטרנופול. אם ידענו עיר זו, הרי אך משום שחי שם רנ“ק. כמו כן ר' שלמה יהודה לב רפופורט (שי"ר). דור-דעה זה השאיר לנו חליפת מכתבים של גדוליו: שד”ל, צונץ, גייגר, יוסט, פרנקל, ועוד. אחד הגדולים שבהם היה גם רצ“ה חיות מז’ולקוב. הוא היה אז מעין “הכשר” להשכלה, מופת חי שאין ניגוד בין תלמוד ו”חכמת ישראל“. אם אפשר היה למבקרים להטיל ספק בגדלו התלמודי, למשל, של שי”ר, מן הנמנע היה זה לגבי רצ"ה חיות. בגאוניותו התלמודית היו הכל מודים. בספרו “מבוא התלמוד” ובתשובותיו אנו מוצאים דברים מפתיעים. ואם לא נמצא בו שיטה של אקדמאי מודרני, אבל התאמצות לאיחוד תורה וחכמה נמצא בו. הוא פעל הרבה להרמת הישיבות. לא כאחדים שהביאו את אור ההשכלה מן החוץ הביתה, אלא הוא נשאר בישיבה, ושם בפנים יצר אוירה חדשה, הכנה, מעבר לתקופה הלאומית שלנו, החדשה.

קו זה הולך ונמשך מן רצ"ה חיות מז’ולקוב עד ר' צבי פרץ חיות של עכשיו. מסורת-יוחסין זו הרי היא ככל המסורות היהודיות, לא מעשה חנוטים אלא מסתגלת אל הזמן. ראו את פני הרב מז’ולקוב ואת פני הרב מווינה – כמעט אותם פנים עצמם. כך גם הרוח, וכך גם המעשים.

רב בקהילת ווינה! קהילה עתיקה זו יכולה להתפאר, שכל אחד מגאוניה האחרונים יצר דבר מה. מנהיימר, המטיף הראשון, מן המצויינים שבדור, יהודי נלהב; ילינק, שמחוץ לווינה אהבוהו יותר מאשר בווינה גופא, שאת דרשותיו היו דרשנים אחרים חוזרים ומטיפים, ילינק העברי, שבזמן “השחר” הביא את האידיאל העברי לביטוי, ילינק בעל הקבלה והמדרשים; אחריו גידמן ואח"כ חיות!

ההיה זה רב? רב בימים קדמונים היה זה טיפוס אחר. הרב היה מעין פקיד, אבל לא זה בלבד. יש כתר תורה (“גייסטיגקייט”) בישראל, אבל לא כתר כהונה (גייסטליכקייט"). הרב אינו אישיות מקודשת. אמנם היתה ה“סמיכה” בימי קדם, אבל עכשיו איננה. עכשיו אך הידיעות מכריעות. אם יש למדן בעיר, היודע יותר מן הרב, אז הוא הרב. כי התקנות שלנו – התורה, ודיפלומי האצילות שלנו הם דיפלומי הידיעה. גם לא הנאום היה עיקר אצל הרב. לזה היה ה“מגיד”. העיקר היה הגאון, והנאום לא היה מכריע כלל. לא ידענו על דבר הגר“א אם ידע לדרוש. ואפילו דרשנים כר' יעקב מדובנא, בעל פה הזהב, לא היה להם אלא ערך עממי. אבל העם במובן העליון לא הכיר אלא את בעל התורה, את ה”גדול". כיבוד זה שמחלק ציבור לתורה אופיני הוא לאותו ציבור ולכל מקצועותיו. היו אפילו קהלות, שלא היה בהן רב כלל, אלא “גדול” אחד, וכל דבר הקשה יביאו אליו. וקהילת מינסק למשל תוכיח1.

גדול כזה היה חיות, במדע ובתורה. לא זה אצל זה, אלא זה לפנים מזה. וכך פנה חיות אל הרבנות, באופן אחר לגמרי, לא בתור “רב”. גם אילו לא היה רב כלל, היה גם כן מביא ברכה לעם ישראל. הוא היה מורה וחפץ להורות. התוצאות שהשיג הן אגדיות ממש. הלכתי למסעי באיטליה ארץ עבודתו ומצאתי שזהו פרק פלאי בקורות ישראל.

הוא בא לאיטליה. לא איטלקית ידע ולא את היהודים האיטלקים. בקורות העבר שלנו מפוארים הם יהודי איטליה. אם נפתח, למשל, את הספר “פחד יצחק”2, וחשבנו שאנו נמצאים בסביבה תורנית של פולין: גדולי תורה וגדולי חכמת ישראל. עברה רוח ואינם. מדוע נשארו באיטליה יהודים במספר מצער כל כך? זוהי פרובלימה. הם עברו דרך תקופה גריבלדית, השיגו את שחרורם. וסחו לי יהודים זקנים באיטליה: “סבלנו פה הרבה – אבל יכולנו; עכשיו יש לנו דבר שאין אנו יכולים לכלכל עוד: החופש…” מצאתי שם אך “שיירי אנשי כנסת הגדולה”, שוויון רוח, חורבות של הגיטו, “נמושות”…

ונפלא הדבר, ששני יהודים מזרחיים, פולנים, מרגליות3 וחיות, שינו את המצב. נכדו של הרצ"ה חיות בא לפירינצי, עיר הריניסנס, ועורר שם ריניסנס יהודית. קשה מאד להצטיין באיטליה על ידי חכמת הדיבור, הריטוריקה, במקום שהמסורת של ציצרו עודה חיה. ובא בחור מברודי, מן היהודים המזרחיים, שבזים להם כל כך, ועשה מהפכה. הלא גם בווינה הצטיינו פעם יהודים מן המזרח, ודי להזכיר את דוד היינריך מילר4. אבל באיטליה קשה הדבר הרבה יותר.

שני הנזכרים היו חלוצים. ברוח השקפתנו היה שם מדבר שממה, ובאו שני אלה ועשו ישוב. שני החלוצים הקימו שם סמינר. התחילו מפרשת הבריאה. לא עבודה היתה זאת, אלא יצירה, עבודת “ששת ימי בראשית”. זוהי ריניסנס! אפשרות-עבודה כזו יש אולי אך לנו היהודים, העם, שלכאורה כבר עבר ובטל מן העולם, ובאמת הוא נמצא אך במצב של מוות מדומה. באיטליה לא מצאתי “כרוניקה” חיות, אלא את האגדה חיות. אמרו לי שם, שכל מה שנוצר אצלם ביהדות – מחיות בא. הוא וחברו יצרו שם את ה“ריוויסטה”, יצרו יהדות.

בקונגרסים אנו רגילים לפגוש יהודים אכסוטיים, וכשפוגשים חדשים אנו שמחים, מתפלאים. כך פגשנו בקונגרס הראשון את הרב מניאפול – והשתוממנו. עיר זו היתה אז לנו מעין “מעבר לנהר סמבטיון”. היום אין הדבר חידוש עוד. קיבוץ שלם של צירים מאיטליה בא אל הקונגרס האחרון. איך זה קם הדבר? אחד מהם, פאצ’יפיצ’י, נואם עברי, אפילו אמר לנו דברי מוסר על דבר מיעוט עברית בקונגרס. איש משכיל, עורך דין – ומתלהב בשביל השפה הלאומית. קנאי כמעט… איך בא נס זה?… שמעתי תשובה אחת: חיות!

הוא יצא ערירי. אך דור שלם באיטליה הם ילידי רוחו. ואם כבר אפשר היום בפלורנץ לדבר עברית באסיפה ושיבינו – זכותו של חיות היא שעמדה להם.

אבל תחית ישראל באיטליה אינה אלא אפיזוד בחייו של חיות. הוא היה מפרש גדול, פילולוג, וכתב על “חכמת ישראל” בהרבה שפות. באיטלקית כתב כמה עבודות בסיסיות, ומבינים השתוממו על יופי שפתו האיטלקית. אכן יש עוד מלומדים בישראל, אבל כאלה שיהיו כותבים עברית גם כן – אין עוד. כמעט נעשה הדבר בעולמנו למונופולין שיהיו כותבים “חכמת ישראל” דווקא בשפות לועזיות, בשעה שהמקוריות דורשת, שיכתבוה אך בעברית. חיות הפרשן מילא דרישה זו באופן היותר טוב. וכה הוא נעשה גם מנהיג בשדה חקירת התנ"ך. ידוע פירושו המהולל על תהלים אבל הפירוש היותר מתאים והיותר אמיתי לספר תהלים היה הוא בעצמו!

הבאנו את “חכמת ישראל” הביתה. ימים רבים היתה שכינה בגלות, היתה מתורגמת, לעמים הביא הדבר תועלת מרובה: בתקופת האליליות ובתקופת הערביים – להשכלת העולם. אבל אנחנו היהודים חיים אך מפי ספרינו אלה שנכתבו או ניתרגמו לעברית. זהו ערך השיבה שלנו לשפת עבר. וזה עשה חיות. המיתודיקה, הדייקנות בחקר כל פרובלימה, הקיצור, הבהירות – כל אלה הורה לנו חיות, ובעברית. זוהי זכות בת-אלמוות. זוהי תהילה עוברת אל מעבר לגבולות אוסטריה, משותפת היא ליהודי כל העולם.

גם את מהות חייו אפשר להבין אך בעברית. יש מושגים עברים שביאורם קשה. למשל: תלמיד-חכם ועם-הארץ. מלומד אינו עדיין תלמיד-חכם ואיש לא-לומד אינו עדיין עם-הארץ. תלמיד-חכם הוא גם חובב תורה ומכבדה, ועם-הארץ אינו נעור וריק. אבל אלה עוד אפשר לתרגם בקושי. בקושי גדול עוד אפשר לתרגם את המושגים צדיק ורשע. ואמרו: צדיק הוא האידיאל העברי, האיש הטוב, ורשע הוא איש רע. אבל יש עוד בצדיק מה שהוא מיוחד לנו, מונח בטבע הגזע שלנו, למשל: רחמנים בני רחמנים! דרך אגב: העיקר הוא בני רחמנים. כבר האבות סבלו הרבה, ולכן היה יחסם אל בניהם ואל אנשים זרים שונה לגמרי מיחס שאר בני האדם במצב דומה. משום זה לא נכון הדבר שצדיק הוא איש טוב ורשע הוא איש רע. יש דבר, שבחוץ קוראים לו אהבה, אבל זה שלנו, שלנו, של ישראל רחמנים בני רחמנים – לזאת, לזה אנו קוראים צדיק.

ווהוא היה צדיק כזה! הצדיק מתחום החסידות! שיטה זו לא הביאה רבנים, לא הקימה גדולים, הלא הגר"א התנגד לחסידות. ובמה זכתה זו להכנס ליהדות? אפשר בשינוי נוסח התפילה? הלא אך ורק על ידי מושג הצדיק! אמרו החסידים: הלמדן – אנו מכבדים אותו, אבל אנו בני אדם אומללים, רוצים סמך וסעד. אנו צריכים לצדיק אוהב. ונחמה נמצא בעניינו כשאנו נסמכים בו…

הוא לא היה צדיק של ווינה בלבד, אלא של היהדות כולה, של בני האדם כולם, כי אהב את הכל. את הטרגדיה ווינה, למשל, הוא תיאר בלונדון כמות שהיא, והועיל בזה הרבה לריהביליטציה של שם ווינה בעולם. אכן מי יודע אם ימצא לו את ההיסטוריקן ההגון לכך! הוא יצא לרחבי תבל, חולה, עניו, לטובת בני אדם, לטובת בני עמו. ובכל זאת היה קשה כארז בתכניתו, במגמתו, בדרכו. מה שעזר לאומללים מכל המינים – לזה לא נמצא כרוניסטן עדיין. אבל כל אלה פעל צדיק זה!

הוא היה הסינטיזה של כל דבר טוב. אף על פי שהוא בעצמו היה מדקדק במצוות, היה סבלן לגבי אחרים. חפשי ברוח ואדוק במנהג – אך בין גדולים קדמונים נמצא טיפוס כזה. סיפוק רוחני הוא לדבר על אודות חיות. אומרים שהיו פעם אנשים פרושים מן העולם הזה, ועכשיו אין למצוא אותם עוד אלא בפינות נידחות שבפודוליה וכדומה. אכן רואים אנו, שהם נמצאים גם באווירת ההשכלה, בעולם הגדול.

ומה היה חיות בשביל הציונות? נכלול זה במקרא קצר: הציונות היא הרצל, הציונות היא חיות! איש טוב ויהודי טוב – והתוצאות הגדולות לעבודת הלאום כבר באו בהכרח.

למי כאן האבידה היותר קשה? לכם אבד אביכם, מנהיגכם, אבידה לשפת עבר, אבידה למדע. אבל לאוניברסיטה העברית אבד הפרופיסור שלה! כשייסדו את המכללה בירושלים היה השם חיות קשור אליה קשר טבעי, מאליו. הוא, האידיאליסט, איש הריניסנס, הוא הראוי לעבור כעמוד אש לפני התלמידים. וזוהי הטרגדיה הכי גדולה לנו! שם על הר הצופים, שם היה מקומו – ולמקומו זה לא בא!…

הוא הלך לו והעשיר את הפנתיאון שלנו. על כנפי תהילה יינשא שמו מדור לדור.

[1928]


  1. “הגדול ממינסק” – הוא רי"ל פרלמן.  ↩

  2. לר"י למפרונטי.  ↩

  3. הרב שמואל צבי מרגליות.  ↩

  4. מבוטשאטש בגליציה, קרובו של ש“י עגנון. לאחר מכן פרופיסור באוניברסיטת ווינה ובעל תואר ”יועץ החצר".  ↩