לוגו
במי האשם?
מיקום ביצירה:
0%

 

א

בקורת תהיה, ואנו מקווים, שועדת החקירה1 תעשה את חובתה להסתכל בהסתכלות לא-משוחדת על ידי אבק של משוא-פנים, במעשי השערוריות והזוועות ושתחזור על כל הצדדים למצוא פשר הסיבות התכופות, שהביאו לידי תועבות האלה לשעבר: וגם להציע תקנות, אזהרות ויעודים וגדרים די בטוחים ובדוקים ומנוסים, למנוע כל מיני פרעות כאלה להבא. זהו עיקר שליחותה של הועדה, וזה מתאים לצרכינו. הועדה נבחרה על ידי הממשלה האנגלית, וכידוע, הורכבה משלושה חברים לשלוש מפלגות בית הנבחרים: מפלגת העבודה (הממשלה כעת) מפלגת השמרנים (הממשלה הקודמת) ומפלגת הליברלים. אי אפשר לערובה בטוחה יותר כנגד פוליטיקה מפלגתית. החברים הם סיר הנרי בטרטון, ה' ד. הופקין מוריס וה' ה. סניל וראש הועדה הוא סיר וולטר שאו. שלושה מהארבעה האלה הם יודעי דת ודין: סיר וולטר הוא גברא דאיתמחא גם במקצוע המשפט הבין-לאומי. להסתדרותנו הציונית, או לסוכנות היהודית, לא היתה שום יכולת להשפיע בשביל בחירה זו או כנגדה. מינוי חשוב כזה הוא דבר מסור לממשלה. אין אף פתח כחודו של מחט לכניסת הסתדרותנו בעובי הקורה של מינוי ממשלתי כזה. המאמין ביכולת כזאת הוא חולם בהקיץ, ואין לו מושג ברור ע"ד תפקידי המלכות ובית הנבחרים, ועל דבר שיעור שכזה אין מקום כלל. בחירת ועדה כזאת, עם אחריותה הגדולה כלפי בית הנבחרים, צריכה להיות בחירה עצמית, בלי ריח ויתור, פשרה ונטיה. אילו היה בית הנבחרים פתוח, והיה דן על המאורעות, כמו שהוא בלי ספק עתיד לדון, אזי היה הוא בוחר. מכיון שבית הנבחרים שובת עכשיו, קיבלה הממשלה על עצמה את האחריות.

עד כאן בנוגע לבחירת ועדת החקירה ותרכובתה האישית. כל זה הוא כדין וכהלכה. ברם, ועדת החקירה, עם כל יפוי כוחה וסמכותה, היא תקנה שאינה מספקת. צריך היה לפתוח בה מבוא לעורכי דין, שיסייעו לה להעמיד את הענין על שורת הדין, ולברר כל דבר לאמיתו. זה היה תפקיד לא נופל בחשיבותו מועדת החקירה בעצמה. גם צריך היה לדאוג לזה, שיהי לעורכי הדין שיעור הגון של חופש הפעולה בחקירות ודרישות ובהגנה נימוסית, לבל תהי האמת נעדרת ע"י הגבלות נוסחאיות. וידוע, שהדבר הזה הובטח, כמובן וכנהוג בענינים כאלה, לא בלי ביאורים והכנות, על ידי הבנה הדדית, בכוונה רצויה ובשיעור האפשרי. נבחרו עורכי דין מצויינים, וכלום יש ספק בדבר, שיעשו כל מה שיש בכוח עורכי דין מומחים וזריזים לעשות?

לא נפזז להקדים לנחש את תוצאות הועדה: ועל אחת כמה וכמה לא מן המידה היא להשקיף לכתחילה על הועדה דרך עששית שחורה, לפסלה ולהטיל בה פגם לאלתר, מי שהדין עמו, הוא עשוי לצפות לאחרית חקירת דינו באותו הכוח המוסרי המרוכז, ובאותו השקט הנפשי, שרגש בטחון הצדק מוליד בו. ישנם בינינו הוגי נכאים ובעלי יאוש גם לגבי ועדה זו, או אחרת. מאליו מובן, שאחרי מאורעות כאלה, האכזבה הכללית משמשת מצע מדושן לתרבות חידקי השלילה והכפירה ושה“איני מאמין”: מוצא אזנים קשובות יותר מה“אני מאמין”: אבל אנה יוליכונו אלה?

מטרתנו אנו היא ברורה: תשובתנו היא: הרחבת הישוב, השרשתו, חיזוקו, העמקתו. במקום כל איש שנפל שדוד, מאה חלוצים חדשים; במקום כל בנין שרוף, מאה בנינים חדשים יותר יפים; ובמקום כל משק, מאה משקים חדשים. על זה כולנו מסכימים. והרוצה במטרה זו, הלוא מושבע ועומד הוא לרצות גם בדרכים המובילים אליה. מפני שבזולת זה הוא אך לועג לרש, ויוצא ידי חובתו בקולות ולפידים, בנשיאים ורוח, שעל ידיהם לא תתווסף לנו אדמה אפילו כחותם המרצופין; ואף צריף אחד לא יוקם מאליו. הפסימיזם הוא סרק; וככל אילן סרק קולו הולך. אנו עומדים בקשרי מלחמה; ואוי לו למי שהיאוש תוקפו במלחמה! אנו צריכים להתקדמות העליה והישוב, והרי בלי רגשי עוז ובטחון, לא די שהישוב לא יתקדם, אלא גם לא יתקיים אף יום אחד, כי רק “הקרן הקיימת” ו“קרן היסוד” מפרנסות אותו; ובכדי שהקרנות האלה תשפענה, אנו צריכים לרוח יצירה וגבורה ואמונה כללית מוסיפה ומתאמצת בכל פנות העם, ואנו צריכים לממשות המנדט! מצמיתינו ועוכרינו, שהכינו לנו מטבח, הציבו להם מטרה אחת: להומנו ולאבדנו. אי אפשר לאבדנו בלי להומנו, זאת אומרת, להכניס לתוכנו מהומה, בהלה, ספקנות ואי-בטחון, ולהרחיב את הפרץ בינינו ובין ממשלת המנדט. כדי להפר עצתם ולקלקל מחשבתם, וכדי שבהיפך לנכליהם, נתמלא מחורבננו ונוציא יקר מזולל, נחוץ לנו להיות לב אחד ושכם אחד לכולנו. נחוצה לנו אחדות גמורה ומוחלטת, שיתחברו ויתלקטו ויתלכדו יחד בעלי המפלגות השונות, לפעול ולעשות לתכלית מטרה אחת: שהשטן לא ירקד בינינו: שדברי ריבות לא יישמעו בשערינו: שנתאחד לעמוד על נפשנו, אשר אותה מבקשים צרינו לספותה. שנעשה כמתוקנים שבהם, וכמו שהוא חוק עולם לכל העמים, כי לכל צרה שתבוא מחוץ, חיש מתעוררת האחדות הפנימית לעמוד כנגדה, וביחוד אחרי אשר נפלו חללים, כי הדם משתף את בני האדם יותר מן המוח. ובתוך האחדות הזאת צריך, שלמרות כל האכזבות, ובעד כל הקרבנות, תפעם רוח אמונה תמה, רוח ממרום. השמחה ביסורים וההתחזקות בצרות, אשר מיתת קדושים הזילה עליה טל של תחיה, שמגדלת פירות ופירי פירות. בהיותנו חדורי רוח זו, רוצים אנו לגמור את פרק הפרעות, ולא למחות את זכרו היקר והקדוש לנו, אך למחות את עקבותיו, ולעבור אל סדר היום, הדורש מאתנו יגיעות אחרות וקרבנות אחרים, לכשנצא, כמו שאנו מקווים שנצא, כמנצחים, מתוך המשבר הזה.

ולמען נצא כמנצחים אנו צריכים לצרף את מידת הדין ההגיוני למידת ההתפעלות וההתרגשות. אנו צריכים לידיעת השיעורים של כוחות והשפעות. זהו חסכון המרץ. למרץ זה אנו צריכים כלפי חוץ וכלפי פנים. אין לך דבר יותר קל מלהוציאו לבטלה לקריאות-תגר, לקובלנות, לתרעומות, שתוצאותיהן עלולות להיות ההפך הגמור ממה שמקווים להן; ואין לך דבר יותר מושך את הלב, לרגע, ממחלוקת הדעות והשיטות והסוגיות והסברות וההשערות הפורחות באויר, המבדילות בין כוחותינו; אבל אין אנו יכולים להמציא לצוררינו תועלת יותר גדולה ועונג יותר נעים, מאשר להרוס לעת כזאת את הקיבוץ והכינוס והצייתנות, ולהתהפך לכיתות של מתחכמים, ממלאים את כל חללה של ההסתדרות קרעים וטשטוש, ערבוביה וחיכוכים שאינם פוסקים. וחוץ ממה שדבר זה הוא פשע ושגיאה מנקודת עניני האומה, הוא גם אליל והבל מצד ההגיון.

ההשערה, שמפלגות רוב הציונים לא שמו לב לשאלת ההגנה היה היתה טענה אלימתא, מפני שההגנה היא באמת היתד שהכל תלוי בה. אבל ההשערה הזאת היא קטרוג ופלסתר שאין בו ממש. כל המפלגות לא רק שמו לב, אבל גם עסקו בענין חשוב זה, וביחוד מפלגת הפועלים. היא לא השמיעה במרום קולה בענין זה, לא נטלה מונופולין לעצמה להשתמש בתגא של סיסמא זו, ולהתפאר שאין העולם מתקיים אלא בהבל-פה זה, כמין גזרת עירין ומאמר קדישין, אשר אם משמיעים אותו, אז ההגה הזה לבדו הוא מעין תשבי מתרץ את כל הקושיות והבעיות, אלא עשתה את ההגנה בתנאים הקשים והאפשריים. והנה אות אמת ועד נאמן על זה היא העובדה, עד היכן הגיעה הגבורה ומסירות הנפש והתכסיס הנפלא כנגד שפעת הקלגסין! כיצד אפשר בנשימה אחת לקלס את גיבורי הגנתנו, שבאמת “אין גומרין עליהם את ההלל”, ולהתקלס בשיטת ההגנה, שנתנה לנו את הגיבורים האלה, ושבה השתמשו? זהו כרכור פלפולי, שאיננו עומד בפני הבקורת הכי מתונה. אין דבר הלמד מזה, שאין מן הצורך להגדיל ולתקן את ההגנה. הרי זה רעיון עיקרי וכללי, שאיננו תלוי בנימוקים נפשיים וערכי רגש מיוחדים למספר יחידים או לחברה מסויימת. אעפ"י שלא כל הצעה ממשית שנוגדה על איזה סדן שהוא, ותכובש באיזה דפוס שהוא, ניתנה להתגשם, אלא זוהי שאלה מקפת, שעוסקים בה, וחובה לעסוק בה.

ומובן, שמשפט מעוקל הוא לאמור, שההגנה, שהיתה עד עכשיו, איננה שוה כלום. לאמיתו של דבר, כל עבודה בא"י היא עבודה סיזיפית ממשית, וההגנה בכלל. למען השם, נחדל נא מסיסמות ומדיבורים מפוצצים. ונצרף כל דבר בכור הבחינה בלי משפט קדום! במי האשם? ותיכף ויכוחים מתרוצצים כברקים, ועסקנים בדברים שולחים אלה לאלה חיצים ואבני אלגביש של טענות. היו – כך מפריחים מימרא – מקצתנו, אשר ראו מראש את המאורעות, ומקצתנו אשר לא ראו אותם מראש, ובכן הקולר תלוי בצואר אלה, אשר לא רצו, ולא יכלו לראות מראש, מפני כאחר מעשה יחכם כל איש, אך רואה את הקולר הוא חכם באמת. המשפט הכללי האחרון הזה הוא נכון מאד, אלא שאיננו ענין לכאן. מה פירוש הדברים, שהיו אנשים שראו את הנולד? ההיו בינינו אנשים שידעו, שביום פלוני ובשעה פלונית יתקפו אותנו הערבים? הלוא זה שקר גלוי! איש מאתנו לא ידע, ואיש מאתנו לא ראה מראש, והא ראיה, שכל מנהיגינו ונבחרי מפלגותינו יצאו מן הארץ. וכלום יש צורך להוכיח, שאילו היתה בלב איש מהם ההשערה הכי קלה, שפרעות תפרוצנה, אז לא רק הוא בעצמו לא נס מהמערכה, אלא גם היה מעיר את אזני חבריו על דבר הסכנה הממשמשת לבוא?

אם דבר זה הוא נעלה מעל כל ספק, הנה ראיית הנולד תוכל להיות מובנת רק בדרך כלל, מה שהוא מין של נבואה יותר קלה, והוא, שבכלל, בלי הגבלת זמן ומקום, היה להם אומד הדעת והשערת הלב שפרעות תפרוצנה. אבל גם זאת היא מימרא שדופת תוכן. נניח שכולנו נביאים וכולנו יודעים בדרך כלל, שבהמשך עבודת התחייה יהיו קרבנות. האם בשביל זה נמשוך את ידינו מהעבודה? כל איש מאתנו יענה על שאלה זו, שאין בנין מולדת בלי הגנה חזקה, כשהשעה צריכה לה, וכל הגנה חזקה דורשת קרבנות. ככה ידע כל איש מאתנו בדרך כלל, שצוררינו רבו מאד, ושהם פורשים רשת ליד מעגלנו ולוכדים אותנו בחבלי שוא לראות בקלקלתנו ולשחק על משבתינו. המוקשים והחתחתים ידועים, וההתפארות לאחר מאורע בנבואה למפרע היא אימרה שדופת תוכן, כשעומדים על בורייה, אף על פי שהיא נופלת כעופרת על מוחם של המון מצומצמי-עיון.

אין בינינו יודעי-סכנה ולא-יודעי-סכנה; ואין בינינו חפצים יותר וחפצים פחות בהגנה. כל המחיצות האלה אינן אלא ציורים דמיוניים. כשהשנים כתיקונן, אין לחוש למשא ומתן כזה, אשר ממנו לא תימלט שום תנועה, ביחוד בתוך עם הוגה דעות ונוטה לבקורת, ואוהב את הבקורת מחמת עצמה; אבל עתה, כשאנו עומדים יחד לדין ערבים זה בזה וכשחומסי מזימות ומגידי-בעלטה אורבים לנו, ואנשי שחץ וזחוחי הלב במהרסינו ומחריבינו אשר מקרבנו יצאו, הרוגנים והרוגשים מכבר, שוב החלו לקנתר ולקפח אותנו, עתה אין לנו רשות לבלות את המוח בהתעצמות זוטרית ודרדקית, בבחינת פעוטות פוליטיים, להתגדר במונופולין של הוברי-שמים, שהיו בקיאים ברגע מולד-פרעות ולהתכבד בקלונם של אחרים, שלא ידעו את המולד הזה, ועוד כאלה מיני ויכוחים ונאדות נפוחים, שאין בהם דעת ובקרות, אלא איזו מלה מועפת ביעף, שיכולה להישמע אגב שיטפא דלישנא, אבל מתפקעת כשלפוחית של סבון כשחודרים לתוך תוכה.

אם יש בנו נביא, אדרבא, ינס נא את כוחו להגיד בדרך ודאי (אין להחליף נבואה בהשערות רעות מחמת מרה שחורה, ובסתם ספקות ופחדים) את אחרית ועדת החקירה ותוצאותיה בשבילנו. אנחנו מקווים, שהתוצאות תהיינה טובות. אנשים קשי רוח ועטופי יגון, שנלחמו הרבה בעד משא נפשם ונתאכזבו, ובטחונם נהפך להם לרועץ, אין פלא, שהם נוטים ליאוש. הרהורים כאלה אינם מסגולת הנבואה או מסגולת הכשרון המיוחד; להפך, השלילה בענין שכזה היא יותר קלה. האמונה היא ילידת צו מוחלט וקריאת קול האלוהים שבלב. אנו מאמינים בציונות, שתנצח כל מכשול. במידה שנתקדשה על ידי קדושת קרבנות, בה במידה אנו מתגברים. מה טיבה של גבורה זו? מהיכן היא באה? אמונתנו היא ודאות, שאיננה צריכה למופתים, ושאין המופתים שולטים בה. מתוך שהיא ודאות, הרי היא כוח יצירה שאין כמוהו להזרים דם, כוח וחיים לכל אברי האומה. מתוך שהיא חסרת מופתים, אין שום נימוק מופתי יכול להכחישה. אלה הן שתי תכונותיה ושתי פעולותיה. האם נקודת המוצא שלה היא בתבונה? לא! התבונה יכולה לאשר את האמונה, או לבטלה; אבל אין היא יכולה להולידה. האם מקור מחצבתה חבוי ברצון? לא! הרצון הטוב יכול לתמכה, והרע לחתור תחתיה; אבל אין אדם מאמין בכוח רצונו, ואין האמונה חובה. האמונה היא הרגשה, יען כי היא תקוה; היא חוש טבעי, יען כי היא קודמת לכל לימוד. האמונה בכלל היא ירושתו של אדם מלידתו, והיא המקשרת אותו עם כל מה שמסביב לו. בקושי גדול נעתק התינוק משדי אמו; בלי חמדה הוא פורש מהטבע, מהאהבה שמלפפת אותו, מהעריסה, שבה הוא מוטל, מההגיג הסתמי, שבו הוא משוקע. הוא יוצא לאויר העולם, וקובע את יחוסו לאנושיות, לעולם והאלהים.

הקווים הכלליים של האחדות המקורית הזאת מסומנים הם בפיתוחים עמוקים באמונה. הרי זה זכרון אותו גן העדן, שממנו יצא אדם הראשון, התינוק, ששם דר במצבו נים-ולא-נים, שקדם לחייו הפרטיים. אחר כך מתחילים חיינו הפרטיים להביא אותנו לידי הכרה, ומסייעים לנו להסתדר כאישים רוחניים, זאת אומרת שכליים וחפשיים. אמונתנו הראשונה והטבעית איננה אלא גולם-חומר, המסור לעיבוד על ידי החיים והמעשים שלנו. לרגל למודינו מכל המינים עלול החומר הזה גם להפסד צורה. יש שאנו עוברים ובטלים מהעולם, קודם שיש סיפק בידינו למצוא את ההתאמה בין האמונה הפרטית הנותנת בבת אחת סיפוק לשכל ולרגש; אבל צורך האמונה איננו פוסק מאתנו. זוהי תביעתה של האמת העליונה, העושה שלום בין ההפכים. זהו הכוח המזרז לחקירה, הפותח את האופק של גמול נצחי והמראה את המטרה. זוהי האמונה הברה והצרופה. אותה האמונה שאיננה אלא רגילות של הילדות, אשר לא ידעה מעולם את הספק, אשר לא ראתה מעודה את מאורות המדע, אותה האמונה שאיננה מכבדת, שאיננה מבינה ושאיננה סובלת שום הכרה אחרת זולתה, איננה אלא אוולת ואֵם של כל מיני קנאות שבעולם. כדי לטהר בקרבנו את האמונה מהסיגים האלה, אנו צריכים לשעבדה לאהבת האמת. הפולחן הנשגב של האמת, שהוא שאיפה תמידית אל האמת המוחלטת, היא הסגולה היחידה לצרף, לא רק את האמונות ואת הדעות, אך גם את המפלגות הלאומיות והמדיניות. הרי זה דבר קשה מאד, גדול כוח האמונה הסמויה מהאמונה המשכלת, כמו שגדול כוח הרצון מכוח השכל בעולם. ההתרה האחת היא חלוקת התפקידים של שני הכוחות האלה.

אמונה ציונית זו היא דומה לכל אמונתנו הדתית בטבעה ובפעולותיה. בלעדיה לא נעשה כלום. בסתם עריגה והשתוקקות, בכמיהה נסוכת חלומות וחזון נפשות, לא נבנה – צריך להאמין ולבנות! שגיאתנו העיקרית בפסיכולוגייתנו היא, שחשבנו תמיד, שדבר אמור הוא כמו דבר שנעשה, כאילו הדיבור היה מעשה, כאילו הדרשנות והמליצה הן דברים של ממש, המסוגלות למלא את מקום הרצון, ההחלטה, החינוך, הנסיונות והקרבנות הנחוצים. היינו מתפעלים ממלים, ומשערים שהמלים יכולות לשנות מעשי בראשית. צריך לשנן לנו את העיקר של מונטיסקיה “החוקים הם היחוסים ההכרחיים המסתעפים ויוצאים מטבע הענינים הקיימים ועומדים”. אי אפשר לנטוע אילנות בסנסניהם, אלא בשרשיהם. כאמונה הכללית, גם חלק זה של אמונתנו הציונית, ראשיתה: טבעיותה ותמימותה, אשר ממנה יצאנו ואליה אנו שבים, והיא הנותנת לנו משגב ללא-פרץ, ובה מעיין המתגבר של יצירה ובנין, אלא שכמו באמונה הכללית, כשנפלו צמחי ילדותה, ויעלו ניצי גידולה, היא מצרפת אליה את החשבון ואת הבקורת, כך היא המידה גם באמונה זו שעמנו מאמין בנצחון ההכרחי של אמיתו וישרו, תעודת חייו ועתידותיו בארץ ישראל.

מנקודה זו יש להסתכל בענין “המתנבאים ליום עברות” ושאינם מתנבאים. אין כאן איזה מיני איצטגנינים, שחכמה יתרה אומרת להם, מתי ואיך כוכבא דשביט של אסון מחייב לבוא; וכנגדם, אנשים שאין שבילי דרקיעא נהירים להם. איזה טעם יש בריר חלמות זה? צאו מאיצטגנינות שלכם! הכל יודעים באיזה מכשולים נפגע, והיכן הן הסכנות, ומניעת הסכנות האלה איננה חובה והמצאה ומומחיות של כיתה זו, או אחרת, אלא עוסקת בה כל האומה; ואם הדרך היא קשה ומלאה קוצים וברקנים, הרי היא קשה לכולנו. זהו תפקיד השכל לצד האמונה. ישנם דברים, שאי אפשר לשנותם; ואם אי אפשר לשנותם, ההתחבטות וההתלבטות של מחאות בלי מטרה ותכלית הן השליות מזיקות ומעשי להטים. לדוגמה, אין אנו יכולים להוכיח במופתים, שתוצאות ועדת החקירה תהיינה רצויות לגמרי. הגדת העתידות היא, בכלל, דבר שבדמיון. כל הקסם והפלא שבחיים הם תלויים בהלא-נודע. לא כדאי היה לחיות, אילו נודע בדיוק מראש, מה יהיה מחר. החלק השכלי שבציונות, החשוב מאד, אך כשהוא הולך בקו מקביל אל חלק באמונה התמימה והטבעית שבו, הוא נותן תשובה מספיקה, לא על פרטים, אלא על הכלל. תשובתו היא: נעלה וגם נצליח, נרכוש, נבנה, נעבוד, נפתח את כל כוחותינו וסגולותנו, וסוף הנצחון לבוא בשלום ובמישור. דבר זה הוא לנו קבוע כגלגל חמה. מתוך כך חדוות העבודה מתקיימת ומתפתחת; מתוך כך נדבק איש באיש, נתארגן לחברה, ויש חיות ושמחה ותקיפות בלב. כך עמדה שארית ישראל בא"י בימי מאורעות הדמים, ורוח גדולה זו, שמטהרת ומצרפת, שמיישרת את העקמומיות ומאחדת ומחברת, התחילה להקיף כל תפוצות ישראל. זוהי עת רצון שצריך להחזיק ולנצל.

כיון שדרך כוכב זה, למען השם, אל נדעיך אורו! אל תעיז שום מפלגה להאשים את חברתה ביתרון נבואה או בגרעון נבואה. כולנו רואים מה שאפשר לראות, וכולנו צריכים לעשות יותר משאנו עושים. קל וזול הדבר לאיש איש מאתנו לשים משקפים שחורות על עיניו ולהכריז כרוזי-קסנדרה 2: אבל אין אנו רוצים בכך. אין אנו רוצים להיות עטופי יגון, אכולי רקב-יאוש ומסובכי קורי עכביש של ספקות וספקי-ספקות לאין קץ, כמו שאין אנו רוצים גם כן בהסתלסלות והתהדרות טווסית, כאילו יש לנו אי-אלו לחשים והשבעות ותרופות פלאים, לסלק בפעם אחת את הליבוטים ואת הקשיים הכרוכים בעצם תפקידנו. עינינו לא נפקחו, מפני שלא היו סגורות מעולם. מה“מהלך הישן” ומה “מהלך חדש”? יש לנו אך מהלך אחד עם אלפי מכשולים אל מטרה שאנו מאמינים בהשגתה, וההשגה לא תוקל אלא תוקשה על ידי תרעומות הדדיות ותאוות ניצוח וקנתור.

שאילת השאלה “במי האשם?” כלפי פנים היא סטיה מדרך ההגיון ומאמיתתם של המאורעות. השאלה איננה צריכה להיות מופנה כלפי פנים, אלא כלפי חוץ. ידינו לא שפכו את הדם! איש מאתנו לא רק לא רצה לפגוע בחייהם, בכבודם, ברכושם של אחרים; איש מאתנו לא התרשל, לא עצם את עיניו, לא חדל מראות את המכשולים. התלאה באה מחוץ, ועל התרת השאלה הזאת כלפי חוץ נדון בפרק הבא.

 

ב

השועלים בפרצותינו, המתחפשים בעור כבשים, הבקיאים בתחבולות ההטעאה, הסילוף והעיוות, התנכלו לעבור בפעם אחת בקפיצה ובדילוג מענין לענין, ולסקל מרשות לרשות, להתחפש ולהתהפך מרודפים לנרדפים. לפיכך העבירו את נקודת הכובד של התקפת הדמים מן שטח שאלת הפראות הרצחנית וההפקרות החמסנית, שהיא שאלת “לחיות או לחדול?” עקרונית בתורת האדם, שווה לכל נפש, ולמעלה מכל פלוגתא, ושהמסקנה ממנה היא ברורה כשמש לכל אשר בשם אדם יכונה, אל שטח השאלות והסכסוכים הלאומיים, שאינם מחוורים כל צרכם לדעת הקהל מחוץ; שטבעם מחייב היות בהם פנים לכאן ולכאן; ועל ידי כך הונח בהם מקום לכל מומחה בפולמוס-הויכוחים להתגדר בו, ולקפח את בר-פלוגתיה בהלכות של שעמום, ולנצח זה את זה, כבעלי ריב שמתעצמים בטענותיהם. הפועל-יוצא ההכרחי מזה, הוא, שהעומדים מרחוק, שאינם בקיאים בסבכי התנגשות והתחרות לאומית רחוקה זו, ושאין דעתן ושעתם פנויות לחדור לפני ולפנים בתוך סעיפי פרטיהם, הם, בטוב שבאופנים, נוטים להשקפה דו-פרצופית, אשר בה אור וחושך משמשים בערבוביה, מפני שערבוביית ההקדמה לא תמלא מהביא לידי ערבוביית התולדה.

הנוסח הזה, פרי מגמה רקומה במרמה עמוקה, נתקבל כאילו ניתן על ידי צו גזרת עירין, שהכל נזקקים לה. כל החזית היתה בבחינה זו “שפה אחת ודברים אחדים”: מהאמיר שכיב-ארסלאן, ראש המשלחת הסורית באירופה (בשיחתו עם סופר ה“אלקמוטם”) עד מוסא כאזם-פחה (בשיחתו עם סופר ה“מאטן”) ועד ידידיהם בלונדון, ומן העתונים הערבים “פלשתין” ו“אל אקדאם” ו“אל צראט” ו“מראת אל שרק” ו“אל ג’אמעה” עד ה“דיילי מייל” האנגלי. כולם יחד מעמידים את קול הזוועות, כי בשל ה“בית הלאומי” הסער הגדול הזה: האוכלוסין גנבו, גזלו, רצחו, החריבו מושבות עובדים (וזממו להחריב את כל הישוב, גם הישן, גם החדש!) לרגל ה“בית הלאומי”. טובחי התינוקות של חברון תחת פקודת טאלב מרקה, והערב רב מבית דראס, שהתנפלו על באר טוביה, והחבריא בצפת בהסתת עבדול-ראני-אהאבי וחבריו, והארחי-פרחי הבידואים מהמדבריות, אפילו עם מנהיגיהם, שמתקשים מאד לחתום את שמותיהם, “מתנגדים להצהרת בלפור”. הנה בני פלוגתייהו של בלפור!

תחת הצעקות “עליהום!” “נטבח אל יהוד!” “דין מוחמד בסיף!” והכרוז העיקרי: “ה’חאראם' וה’סלע' כבר הלכו”, נשמע עתה כמין יבבה זעומה וזועפת, זמזום התרעה ושריקת התמרמרות כנגד “בלפור והצהרתו”, חילוף סיסמה וכעין פירוש למפרע. ככה חורכים רמאי הקלפים את צידם בהצלפות ידים ואחיזת עינים על ידי עקיבת אצבעות ועירוב מראות וצבעים. ולא רק בשכבות הנמוכות, אוכלוסי קוראי העתונות הצהובה, אלא גם אדוק החופש הקיצוני כמאקסטון, והרבי הזקן בעצמו, קויטסקי, הרגיל לתבוע עלבונה ודיוקנה של כל מין אנושיות, הועלו בחכה זו, וכמה סניגורים מוחזקים שלנו לגבי הפוגרומים מאז נהפכו לקטיגורינו לרגל הזיוף הנתעב הזה.

בנקודה זו מתהפכים כמה מהפלפלנים שלנו מצד אל צד, וחושבים, שהם מפענחים תעלומה מפתיעה; המוסתים, אומרים הם, אמנם אינם יודעים לא את “הצהרת בלפור” ולא את ה“בית הלאומי”. ומותר בני האדם האלה מן החיה אין; אבל את הדברים האלה המסיתים יודעים, ועל כן הם כועסים ומסיתים. דין גליא רזא! כאילו אנחנו לא ידענו, שיש הסתדרות ערבית חזקה וענפה, שקוראה מזמן לזמן תגר כנגד ה“בית הלאומי”, וששולחת מחאות אל ממשלת אנגליה המקומית והכללית, ואל חבר הלאומים! מי לא ידע זאת? הם מתווכחים ומוחים, ואנחנו מתווכחים ומוחים כנגד מחאותיהם. בשביל כך יש דין ויש דיון לענינים בין-לאומיים, ומקומו בגינף או בהאג; יש חוקה באנגליה, וראש וראשון לפרלמנטים בעולם הוא זה שבאנגליה, ופעם בפעם חבר זה או אחר טוען בפרלמנט או בבית הלורדים כנגד “זכות יתרה ויפוי כוח מיוחד שלפי דעתו, נותנים לעם היהודי”; ומעולם לא עלה על לבנו להרעיש עולמות בעבור זה אעפ"י שיש לנו הכרה עמוקה, שהדין עמנו! לכל טענה כזאת אנו מתיחסים בקושט וכובד ראש, כמו לשאלה מדינית לאומית. בבחינה זו, אנו מתחשבים עם כל הסתדרות ערבית. באותו רגש הכבוד והנימוס, שאנו מקוים גם מצדם להסתדרותנו הלאומית.

זכויות לאומיות, אבטונומיותה ועצמאותה של שפתנו, תרבותנו, חינוכנו, שבתותינו ומועדינו באופן רשמי, זכותו של מוסד הסוכנות היהודית לעוץ לממשלה בדבר התפתחות הארץ וכו', אלה הם העיקרים הגדולים שנוסדו על “הבית הלאומי”, ששיבוש והקטנה מגמתית הוא, לתארו בתור הרהור של איש יחיד, אחרי שהיו הצהרת המיניסטריון המאוחד, ונתקיימו ונתקבלו על ידי כל מיניסטריון שהיה באנגליה, ועל ידי כל הממשלות האחרות המכריעות הדבר, ועל ידי חבר הלאומים הגבוה מעל הגבוה. ויהיו לחוקה ממלכתית ולהתחייבות בין-לאומית, לא פחותה בערכה מכל ההתחייבויות האחרות, שעליהן נתבססו, ובתקפן קיימות כל המדינות החדשות, ועל פיהן הציבו הממשלות את גבולות כל העמים. זהו מה שקוראים אנשים רבים אף בינינו, משום הקיצור, והמתנגדים לדבר, בכוונת ביטול, ולפחות, לשם המעטת הדמות, בשם “הצהרת בלפור”.

במקצוע זה, לצערנו, מקטרגת עלינו ההסתדרות הערבית מכבר, ואין אנו נוהגים בה קלות ראש בנידון זה, ואין אנו מקפחים את חופש דעתה, אלא מקוים אנו, שהדברים יתבררו ויתלבנו, ושההסתדרות הערבית תבוא סוף סוף לידי הכרה, שההפלייה הלאומית שלנו תוסיף להביא ברכה להם, כמו שכבר הביאה עד עתה. כל זה נוגע ל“הצהרת בלפור”, אשר בה חבוי וספון, צנוע, רומז-אופק רחב, מציץ מן החרכים, לא בולט ביותר ולא מבצבץ ודוקר, אבל מובן ומורגש, נימוקנו הלאומי. הן אפילו ה“ספר הלבן” נאמר שהיהודים לא יהיו בא“י בתור נסבלים, אלא שירגישו את עצמם בביתם, ושיש ליהודים בעולם משפט וזכות בא”י. ה“בית הלאומי” הזה, אי אפשר שתהא לו דמות הגוף מסויימת בכל קוויה ושרטוטיה, לכתחילה, כמו שחושבים כמה מבעלי הדמיון המפריזים על המידה. אנחנו החומר ואנחנו היוצר; ויותר שייטב החומר, ויותר שיחכם, שישקוד ושיצטיין היוצר האדריכל, בה במידה ישופר וישובח ה“בית הלאומי”. דבר אחד הוא מורם מעל כל ספק: נחוץ שלום עם הסביבה, נחוץ להבחין בין מחאות הערבים בנידון זה, מה לרחק ומה לקרב, ולחדול מכל דבר שיזיקם ויקפחם, כאמור, ב“הצהרת בלפור”. בצירוף לתנאי הסיוע להקמת ה“בית הלאומי”. כל פרטי הדברים האלה, שהולכים ומתענפים, עם התפתחות ה“בית הלאומי”, הם זקוקים למשא-ומתן ישר וגלוי עם הערבים ועל זה נדבר עוד. עד כאן בנוגע לה“בית הלאומי”.

אבל בטחון הנפש והרכוש איננו ענין, שבשבילו הוצרכנו ל “הצהרת בלפור”, ושבשבילו אנו מיסדים את ביתנו הלאומי בא“י. זהו מקרא מלא והלכה רווחת בין חוקי כל המדינות בעולם הישוב: שהממשלה מחוייבת לפקח על מעמד יושבי הארץ בשלום ובמישור, להדריכם במעגלי צדקה ומשפט, להיות עליהם לסתרה, לבל יאונה להם כל אסון, להשתדל בתקנות ואזהרות ועונשים כנגד כל אבק של עושק וחמס, גזלה ורציחה, ולהרגיל את העם במידות טובות ובדינים שבין אדם לחברו, עם הנחת חופש ובחירה להם, לסדר את עניניהם בין אדם למקום, כרצונם וכאמונתם. העיקרים האלה, שבלעדיהם אין שום חברה אנושית (החברה הלאומית היא ענין ספיציפי) יכולה להתקיים, אמנם נזכרו בפירוש בסימן הט”ו של המנדט, במקום שידובר על דבר חוקה אחת לכל הקהל (“שלא להבחין בין התושבים מטעם הגזע, הדת או השפה”) ובמקום שידובר על דבר חופש דת (“חופש דעה גמור ושימוש חפשי של כל צורות הפולחן הדתי”), אבל כל אלה משמשים בסיס הכרחי לישוב בני אדם בכלל, ועליהם נוסדו כל הלכות דרך ארץ ולימודי המוסר האזרחי; ואנו מוצאים אותם, אף בנוגע למדינות התוגר וארץ ישראל בכללן, במשטר החוקי הנקרא “ההאטי שריף מגולגאטש” משנת 1842, ונשנו בהצהרת הפורטה שנתנה לממשלות אירופה בשנת 1856, ונשלשו בחוקה התוגרית משנת 1908.

אילו גם נשארה הארץ בגבול תוגרמה הנחשלת בתרבות, איש לא נועז לבטל או להקליש את הגורמים הכבירים והממשיים האלה של ישוב; ואולי היתה תוגרמה חוככת להאיר רק בנקודה אחת שנהגה להחמיר בה, והיא: כניסת יהודים מן החוץ; אבל בהמשך הזמן אם אך נחה עליה רוח התקדמות וחופש, אזי הגיעה בהכרח לידי הכרה, שאי אפשר להניח את הארץ במצב חצי-מדברי, אלא נחוץ להרימה ולהחיותה, ובשביל זה יש אך דרך אחת, והיא: הכנסת יהודים מן החוץ לתוכה. ואילו לא נשארה הארץ ברשות התוגר, אלא היתה למדינה בפני עצמה, או נסחפה לאיזו מדינה שתהיה, גם אז נשתלט בה, בכל חומר הדין, חוק שמירת הסדרים ואי-קיפוח זכויות לאומיות, לו גם בצורת המחסה על המיעוטים, כדבר האמור בכל ספרי הברית. אלא שבנוגע לארץ ישראל, גזר ההגיון ההיסטורי (בהקדמת המנדט: “החיבור ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”), שנוסף על הכללים האנושיים, יש לעם היהודי משפט היסטורי מיוחד בנוגע לא“י, וממנו נמשכות הקלות והנחות ידועות הנחוצות לשם התיסדות הבית הלאומי והשתכללותו. הזכות הכי ממשית של החלק הנוסף הזה הוא פתיחת א”י ליהודים מן החוץ; אבל, פתיחה זו, מכיון שהיא מותנה ע“י שיעור יכולת הקליטה של ארץ, הריהי בעיקר זכות איקונומית, שטובת המדינה תלויה בה, יחד עם המשפט הלאומי העברי; ושנית, עובדה היא, שכבר כשני דורות קודם ל”הצהרת בלפור“, ול”הבית הלאומי“, התענינה ממשלת אנגליה בימי נשיאותו של פלמרסטון (1838) בדבר מחסה “לא רק ליהודים שבא”י, אך גם ליהודים שיש ברצונם לעלות לא”י, ושלחה בנידון זה פקודות לקונסול שלה בירושלים. (המתענין בפרטים יוכל למצוא אותם בספרי “קורות הציונות”, אבל רק בגוף האנגלי, כי “התרגום” האשכנזי שנעשה שלא בידיעתי, הוא קטוע וחסר ערך).

ובכן מעמד א“י הוא, לאמיתו של דבר, מורכב משני מינים, אשר אמנם במנדט בדיבור אחד נאמרו, אבל לא נבראו דו-פרצופין ושתי רשויות, כי אם ממלאים ומשלימים זה את זה. הרי זה, כביכול, מפלגא ולתתא בתור יסוד רחב; מדינה כללית עם חוקים ומשפטים לבטחון הנפש והרכוש והשתוות מוחלטת של יחידים שייכים לעם זה או אחר, כלפי הממשלה, ומפלגא ולעילא, לצד היהודים, “בית לאומי”, העומד על תכונות לאומיות, בצוותא ובחברותא גזעית-מולדתית. דבר אחרון זה הוא לנו עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה גם בשביל ערכי הרוח גם בשביל ערכי החומר שלנו. אולם אין אנו שוכחים, שיש תנאי מפורש, לבלי קפח את זכויותיהם של קהילות לא-יהודיות תנאי שהוא מעין “זה נהנה וזה לא חסר”. התנאי הזה איננו “קוץ שבאליה”. אילו לא היה, צריכים היינו להתנות אותו בעצמנו. ה”בית הלאומי" איננו רוצה להטיל את עצמו למשא על הערבים, לא להסיג את גמול הערבים, ולא להפוך עמהם בחררה. אנחנו מחמירים על עצמנו יותר מן ההצהרה, תחת “זה נהנה וזה לא חסר”, אנחנו רוצים, ובמקצת, כבר הוצאנו לפועל: זה נהנה וזה נהנה. סקירה קלה על פני הארץ דייה לאמת את החלטתנו זאת.

אבל לא אל העצם הלאומי כוננו הפרעות להשחית, ולא אליו התכוונה תעמולת הפרעות. לא רק את קלות דעתו של האספסוף ואת תאוותיו הזוללות לא הצליחו הצוררים לזעזע על ידי הלאומיות העברית (בארצות שונות באירופה תדירות היו פרעות בשל השפה או הכתיב על שלטים, ובצדק נקבע עליהן המונח,פרעות לאומיות"), אלא אף את עצמם לא יכלו לזעזע. לפיכך הלכו ובראו משחית-לחבל, את הבלבול על דבר ה“חאראם” ו“הסלע”, ש“כבר הלכו”.

הכותל המערבי, הקדוש לנו בתכלית הקדושה, הריהו דוקא המקום, ששם, לא רק אין לנו יתרון-זכות, מצד הרשות, אלא לא היה לנו אפילו משהו של שויון זכויות נתון לנו מאחרים, בלתי אם מעין משהו שבמשהו של סבלנות; וגם זו אין שווה לצוררינו להניחה! מה קשר ומה יחס יש לכותל המערבי, אפילו בתור אמתלא, וליתרון זכויות (לגבי המסיתים שידעו שאיש לא נגע ב“חאראם”)? הפרעות לא היו כנגדנו, כמו שטוענים לאחר מעשה, בשל היותנו לגבי הממשלה בבחינת “חנינא בני” 3), אשר רק לטובתו היא דואגת. זוהי פילוסופית הפוגרומים, נוסח שגור, ששמענו מימים ימימה; וחוששים אנו, שהעוסקים בדבר, שאין להם בקיאות והרגשה במקצוע הלז די הצורך, ואינם יודעים מה טיבו של עובר זה, הם עלולים ליחס ערך מיוחד לערמומית ולייסד עליה משפט כוזב. לא נשאל: איפה שמענו, אבל נשאל: איפה לא שמענו את צוררינו מצדיקים עלינו את דין הפוגרומים בתור נקם עם, אשר נלאה נשוא את יתרון זכויות היהודים? איפה לא שמענו, שהיהודים, וביחוד הבאים מן החוץ, מבלבלים ומטשטשים את צורתה של התרבות המקומית? וכשמייסדים עכשיו מושבות ליהודים באוקראינה או בקרים, רבותינו אפוטרופסי האנושיות! האם לא נוח ונקל ומוסבר הוא, להשמיע קל זיע סגי, שהיהודים נכנסים לרשות שאינה שלהם, ולזכות לא האדמת טרשים, אך באדמה דשנה ופוריה. ולא מן ההפקר המוחלט, אלא ממיצר שהחזיקו, או שרוצים להחזיק בו אחרים, שיש להם מסורת ושרשים עמוקים ופרצוף קבוע, ומגמות והשקפות וטענות, אף על פי שנשתתקו לרגע?

אוי, כמה מן הבערות יש בדבר, שהאפוטרופסים האלה מתלבשים באיצטלא של מליצי יושר לעשוקים, ומגינים על אוכלוסי ליפתא ומוצא, ולא על חאחולי אוקראינה ותתרי קרים! לכל הפלפולים המעוותים האלה גורם חוסר דעת הפסיכוזה ההסטורית של השנאה ליהודים, חוסר אותה חכמת החיים, שהיהדות נתנה לבעליה מתוך נסיונות אלפי שנים. למן בני לבן שאמרו: לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומהמצרים הקדמונים שאמרו: הבה נתחכמה, ועד המן, שאמר: ישנו עם אחד, דרך כל הגלות החל באלף גרסאות, עד האמנציפציה, ועד בכלל, קו אחד נמשך בלתי-ניתק, קו של שנאה וקטרוג, שאינם תלויים בנו, אלא ברוח בני האדם מסביב לנו, העולה היא למעלה או למטה. בכל פעם שהעדינות והמוסר והבושה והרחמים מפנים את מקומם לשחצנות, לחמס, לתאוות נקם ולטומאה, אגרופה של שנאה גובר; וכשנוסף על זה, יש גם תעמולה, שאיננה נרתעת מפני שום אמצעי, אם אך יוביל אל המטרה, והמטרה מטהרת את כל הדרכים ו“מצוה הבאה בעבירה” היא מצוה, וכשאין מורא-מלכות, אז אין מדחום כל כך ענוג ורגשן ומהיר-ההתפעלות להשחתת המידות ולקלקול הדעות מחוץ, מדחום ממש, שמראה לא רק על ידי סימני מספרו, אך על ידי ליקויו, בעמנו. הרי אנו מבחן-המוסר של האנושיות, פלס לרוחה, מאזנם להתקדמותה, ומתוך כך גם סדן לפטישיה.

חביבין עלינו יסורי היעוד הזה? אין ברירה! כך גזרה החכמה העליונה. כאן פועל איזה חוק טמיר, אשר אולי הוא עתיד להשתנות בהמשך הדורות כשנהיה אומה מסומנת ומצויינת, מוכשרת להגן על עצמה, ולעשות חוזים של ממש עם עמים אחרים, אבל, יובל אחד לחיבת ציון, שלושים שנה להרצל, י“ב שנה ל”הצהרת בלפור", זהו עדיין בתחילת ההתרקמות, וזמן והתרקמות המנדט הלא דמיונם כרגעי מספר באורך היסטורייתנו, ואי אפשר היה להשיג במשך הזמן הקצר הזה יותר ממה שהשגנו, למרות חבלי הלידה הטבעיים.

במי האשם? תליית הקולר בצוארי הממשלה המרכזית באנגליה היא דבר שאין הדעת סובלתו. כשהרוחות הרעות מצויות, והלבבות מלאים מרורות, אין לתמוה, שהצער והכעס מעבירים כמה מאחינו אבלי ציון ונכאי-רוח תמימים וישרים על דעתם, ומרוב שיחם וכעסם הם משמיעים דברי הבאי וחלומות שאין להם שחר. עין אדם נתפס על צערו! אבל כעבור רגעי המבוכה, השכל הישר חייב לעמוד על משמרתו, ולהיזהר מהילכד בפח החשדנות המחוסרת כל יסוד. שוא ותפל חזו המשערים, שאנגליה רוצה לפלג בינינו ובין הערבים, ולמשול בכוח הפילוג הזה. פלפלא חריפתא זו היא חוץ למקומה בנידון דידן. וכמה מהבטלנות יש במלה קלילה, שנזרקה מאיזה צד: “אנחנו נילחם על שתי החזיתות”! הוי, על נהא שוטים בכרוזים! רעיון כזה, מוצאו מבית המשוגעים. המנדט האנגלי איננו טעון תמורה. לא נשתברו הלוחות הללו, ואותיותיהם אינן פורחות באויר. אין זו “פיסת נייר”: זהו, למרות האכזבות המרות, הדף הכי מזהיר במאורעות העולם, ובקורות עמנו.

אם אנו חושדים את אומות העולם בשנאה ליהודים, המידה הפחותה מכל נטלה אנגליה. היא קנתה לה מקום איתן בהיסטורייתנו, וכבודה חביב עלינו כשלנו. כל הקביניטים שהיו באנגליה, למן הצהרת בלפור ועד עתה, אישרו את המנדט. המפלגה השלטת כעת היא המפלגה השוקדת להיטיב את מצב הפועלים. בכל העולם ידועה מפלגה שכזו בתור מפלגה הכי נקייה משנאה ליהודים. ואין ספק, שהיא תשקוד לשמור ולעשות את דברי הברית הכרותה ועומדת בספר המנדט. המפלגה הזאת היא שלטת; אבל רוב מניין קבוע ותמידי עוד אין לה בבית הנבחרים; ורוב הדעות, מי יודע, אם לא ינוע כנוע הקנה במים, פעם לטובתה ופעם למורת רוחה. היא אנוסה לפעול בקצב מדוד, ובהבלגה, ולא בהפלגה. חייבים אנו, ואנו מקיימים את חובתנו עד גבול האפשרות, להתעצם עמה בויכוחים ובטענות, בלי שתדלנות, בלי התרצות והתפייס בתחנונים, אך ברוח משפט ובבינה ישרה; בלי איום, בלי חוסר-אמון, כלפי איזו מפלגה שלטת שהיתה, או שהיא עתה באנגליה. בסבכי השבושים ובמבוכת הגוזמאות, מתוך התרגזות העצבים, כשאנשים קלי דעת וחסרי עומק-בקרתי, בונים תלפיות פלפולים על כל בת בתה של בת קול, יכול להישמע חשד נבער כזה, שהממשלה האנגלית שוטמת את ה“בית הלאומי”, ותשא פנים לצורריו; אבל כל הרואה את הדברים בעינים בלתי טרוטות יבין, שהממשלה האנגלית היא מצטערת על הפרעות, לא פחות ממנו. אין זאת הממשלה הצארית שלפנים, או ממשלה אחרת, שהיתה לפרקים מתנה אהבים עם האנטישמיים בשביל מטרה מדינית פנימית.

אם נתרחק לקצוניות פרועה כזו, להטיל חשד, ולתפוס עמדה שלילית כלפי אנגליה, אז כלו כל הקצין, כי אז נהי המבודדים: בריטניה הגדולה מפנים, והערבים וכו' מאחור. ו“מי יקום יעקב כי קטן הוא”? האם זאת היא גבורה? זאת היא “גבורה” (במרכאות), התפארות של גבורה, מעין דון-קישוט, או גבורה-של-התאבדות. הגבורה הממשית, הנחוצה לנו לעבודת פרך, לעינויי גוף ונפש קשים ומדכאים, להקמת הנהרסות, להמשכת הבנין, לקרבנות ולהגנה עצמית הכרחית, יוצאת על ידי כך לבטלה בדברי רוח. עוף השמים שהוליך את הקול, שממשלת ארה“ב של אמריקה, או שפולין וכו' מוכנות ליטול את המנדט – הומבוג” שמו. הרעיון לשתף את אמריקה במנדט היה הגוי ונשוא ונתון בחוגים מדיניים בשנות 1917–18, ואף אז עלה בתוהו לרגל סירוב מוחלט של אמריקה להיכנס לעובי קורה זו (אף מנדט לארמניה הנוצרית החביבה עליה סירבה לקבל); ואז עדיין היתה אמריקה מעורבת בפועל באופן נורא בכל הפוליטיקה האירופית. מאז ועד עתה נתגברה שיטת אמריקה לעמוד מרחוק ולבלי הסתבך בשום ענין חיצוני ולבלי השתתף כלל בחבר הלאומים. מי חלם בדבר פולין, שאין לה מושבות ושאין לה צי? צחוק עשה לו איזה עתונאי להוט אחרי הפלאות ופצצות סינסאציוניות, וברווז זה, שנדגר בקנו, שט לו על פני המים שאין להם סוף לבדח את דעת הבריות. ולמלא את סאת האנדרלמוסיא הזאת זרקו אי אלו עתונאים את ההשערה, שאיטליה מוכנת ומזומנת יטול את המנדט, והא ראייה, שהיא מתקנאת בממשלות שנטלו מנדטים, שמע מינה, שהיא רוצה במנדט לעצמה, וממילא, לכשיופנה המנדט על א“י, תפול היא עליו כעל מציאה, מפני שכך ניבא עתון זה וכך פלפל עתון אחר. כל “עורבא פרח”, כל פלפול של עתון, כל שאון והתרגזות של נואם, מקבלים הבריות כעיקר וכעובדה בלי הבחנה, אם אמת הדבר, או שקר, או יש בו רק משום גישוש ונסיון כיוון רוחות בעלמא; וגם לכשיונח, שיש איזו ממשלה מתגעגעת למנדט, האם היא מוכנת להיות אפוטרופסית בתום לב ובכוונה רצויה גם לה”בית הלאומי" הקשור במנדט? כל ההשערות האלה הן עכשיו בטלות ומבוטלות חבר הלאומים לא יבטל את המנדט בזולת שיתבגרו יושבי הארץ לעתיד לבוא, להיות מוכשרים לעמוד ברשות עצמם ולקבוע ממשלה עצמאית; וכל זמן שהמנדט קיים, יהיה ביד אנגליה. ההצהרות האחרונות של שר הממשלה האנגלית הן, בבחינה זו, דברים שאין לפרשם בשתי פנים.

ובכן, כל מדינאות ממשית מצדנו, לא רק צריכה, אלא לא תימלט, בשום אופן שבעולם, מהיות קשורה במנדט, ומתוך כך בממשלה השלטת בו. תנאי ה“בית הלאומי” דיניו ופרטיו והשהוי (טמפו) של בניינו ניתנו לפירושים ולשיעורים רצויים ובלתי-רצויים. לפעמים קרובות מחמירה הממשלה, לפעמים רחוקות מקילה, עפ“י רוב מפקפקת ומשתמטת! כל ממשלה היא מטבעה מכונה כבדה ונקודת-השקפה מיוחדת. כל מי שהוא מעוניין באיזה דבר, בוטח בצדקו, מזדרז להניעו, כשהוא מוטל כאבן שאין לה הופכין, ולהחיש את התגשמותו; הממשלה רואה את הדבר בסך-הכל של העניינים אשר לפניה. אותם האנשים בעצמם, שבהיותם במחנה המתנגדים, היו מהירים להבטיח להביא את הפדות ואת הפורקן ואת הגאולה בין-לילה, לכל מיני שאלות המייחלות להתרה, מן הרגע שהם מקבלים תיקי-מיניסטרים, אינם משווים רגליהם כאיילות, אך צועדים מתונות ובכבדות כמצעדי הפיל. ממשלת מושל-יחידי בלתי-מוגבלת יכולה להיות קלה כאיילה: הרהור נצנץ במוחו של המושל, “ויגזור אומר ויקם-לו”. אך ממשלה מוגבלת ע”י פרלמנט וכו' היא בהכרח אטית. מיניסטרים הולכים ומיניסטרים באים כבלשכת פלהדרין: הפקידים הקבועים אינם מתחלפים, בלתי אם לעתים רחוקות. אנשי-השרת הם הממשלה הקיימת, והעבודה עמהם בכתב או בעל פה היא עבודה יום-יומית: ומכיון שאנגליה היא ארץ קונסטיטוציונית, בהכרח יש לדעת הקהל השפעה גדולה על התנהגות המלכות בכל עניין פנימי וחיצוני, וכמובן, גם בנידון פרטי הגשמת המנדט וה“בית הלאומי”. על זה נדבר בפרק הבא [“האחראים”].

[1929]


  1. של מאורעות תרפ"ט.  ↩

  2. נבואות שאין מאמינים להם.  ↩

  3. “כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני” (ברכות י"ז)  ↩