לוגו
הסברת הציונות
מיקום ביצירה:
0%

(דברים בפגישת צירי קרן היסוד בירושלים ביום י“ט תשרי תרצ”ה 28.9.34)


רציתי להשתתף באסיפתכם מתחילתה; אבל נמנעתי לרגל טרדותי, על כל פנים אשתתף בסיומה. שמעתי שכמה מכם יוצאים בשליחות קרן היסוד לעבודת המגבית בחו"ל. בימים האחרונים שבתי מעבודה קשה כזאת – במרחבים הענקיים אשר בסוף העולם הישובי. אבל כל הימים וכל השנים לא יכולתי להסתלק מחוג העבודה מפקידה לפקידה בעד קרן היסוד, ובודאי יזדמן לי עוד להמשיך לפעמים את העבודה הזאת, שהיא בעיני עבודה פוריה.

אינני מייחס שום ערך ממשי לדברי האנשים המביעים לי השתתפות בצערי והמקנאים לכבודי שאני אנוס פעם בפעם להפליג למרחקים בעד קרן היסוד, ושלפחות, הנשיא, לא היה צריך להזדקק לעבודה של “שנוררות” שכזו. אלה הם בעצם דברים בטלים ומחפירים את אומריהם אעפ"י שכוונתם רצויה. ובכל פעם שאתם צירי קרן היסוד שומעים דברים בסגנון זה, אתם חייבים למחות כנגדם בכל תוקף. אין זו “שנוררות”, כי אם פניה אל העם בשל מס לאומי, אלא שאנחנו קובעים וגובים את המס בצורה אחרת מזו של הממשלות: המס שלנו הוא מס מתוך אצילות ההרגשה ורוח נדיבה והתרוממות נפש העם, בלי “שרביט” של מושל, בלי “מקל ורצועה” של משטרה. זהו ניצוץ של אותה “מדינת היהודים”, שאנו שואפים אליה, זהו תפקיד שאנו צריכים להתגאות בו. קריאת תפקיד לאומי כזה בשם “שנוררות” הוא חירוף וגידוף כלפי מעלה, רקיקת העם בפנים של עצמו, עלבון עצמו לדעת!

אתם צריכים לזכור ולשנן לעולם היהודי, שהנסיעות שלנו לשם הכנת המגבית ולשם גישומה – כלום הן מכונה חסרת רצון מסויים, פועלת באופן אבטומטי, כמו שחושבים המסתכלים השפויים, אלא אפילו כשהיא לעצמה, גם בלעדי התוצאות הכספיות, הריהי עבודה חינוכית-לאומית, חיבור העם המפוזר והכשרתו לכינוס אונו והונו, לקיבוץ הגלויות של הרכוש היהודי שנצטבר, ושאין לו שום מבטח ושום סיכוי, ושל ערכי העבודה הנמצאים בכוח, ואינם יכולים לצאת לפועל. אין זה דיטרמיניזם של צורך ממון שאינו פוסק, ושל סיפוקו, שהוא בערך “הקומץ” אל “הארי”. אילו היתה העבודה רק בבחינה שכזו, אזי היתה באמת כבדה, מעיקה ונואשת. אבל עבודת קרן היסוד, וכן גם הקרן הקיימת, אפילו ערטילאית מכל חשבון כספים, היא בשורת ישע ותקוות גאולה לאסירי התקווה, רתוקי הגלות, ויתר על כן, היא תורה שלמה, ולא שיחה בטלה – להראות את הדרך לעבור גאולים. הנקודה השרשית איננה מגבית המס מתוך שידול דברים, אלא מגבית המס היוצא מן הלב, תעודת-הרצון היחידה שאפשר לסמוך עליה ומכשיר ההשתתפות היחידי הנחוץ למעשה הבנין והקנין. הכשרון הנפשי של העם המפוזר להזדהה באופן מוחשי, וע"י קרבנות, עם שבי הגולה בארץ ישראל, הוא הוא ראש פינה ואבן השתיה של הקרנות. והכשרון הרוחני הזה הוא הוא שניצח את ההתנקשויות שנעשו, או שנרקמו להיעשות, כנגד הקרנות על ידי אלה, שאינם מבינים מה מונח ביסודן: ערך תרבותי גבוה וגורם לאומי-נפשי שאין דוגמתו.

אני צריך להצטמצם בהערות מועטות בתור בעל עצה. אפשר שתאמרו ש“יש לכם עצות די ספקכם” ושמוטב, שהצירים ילמדו מה לנאום ואיך לנאום. אני אינני מאמין, שעל ידי איזו הרצאה שלי, או עשר הרצאות של אחרים, אנחנו יכולים לתת לצירי קרן היסוד חומר מספיק וחדש ודי הארה והוראה בדבר מה שהם עומדים לנאום. איש איש ידבר סוף סוף ברוחו הוא. “הסגנון הוא האדם" – ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. על זה אין יכולת ואין צורך להשפיע, ואין לנו לרמות את עצמנו להאמין, שעל ידי עוד איזה נאום או עשרת נאומים שתשמעו מפי זולתכם, יושפע לכם בהיסח הדעת תוכן חדש, שידריך את אופן התעמולה שלכם. על זה אפשר לפעול רק על ידי מערכת שעורים פרטיים וכלליים בעד העוסקים בתעמולה של קרן היסוד, של הקרן הקיימת לישראל, או של ההסתדרות הציונית כולה. תורה היא וללמוד אנו צריכים. ואילו אפשר היה באיזה מרכז – והמרכז המסוגל ביותר, הלוא הוא כאן לפנינו – לסדר שעורים בחדשי הקיץ, או להפך, כאן בחדשי החורף, שהם יותר רצויים בבחינת האקלים – זה היה דבר גדול, והיה מוכשר לפעול הרבה על אופן התעמולה, להשביחה, לשפרה ולעדנה. אולם מכיון שזה לפי שעה דבר אי-אפשרי, הרי אני יכול רק לעוץ לכם אי-אלו “עצות טובות”.

הייתי מציע, שהתעמולה לא תבוסס יותר מדי על היטלר, על קוזא, או על מוסליי, מפני שזוהי מהדורה חדשה של אותה הציונות הצעקנית, שהתבססה על פוגרומים. עונש הדבר הזה הוא בצדו. העונש הוא כי בשעה שהפוגרומים חדלו, או לא חדלו, אבל הקהל מתחיל להתרגל בהם, והפוגרומים פוסקים לעשות את אותו הרושם המרעיש שהיו עושים בתחילה, זקוק הדבר להיחזק “וכשל עוזר ונפל עזור”, הנימוק אזל לו, ו“הלכה חמורך טרפון”!

זוהי נקודה ראשונה. נקודה שניה: מאידך גיסא אי אפשר, ולא רצוי הוא, לעשות את הציונות לקטע גיאוגרפי, או טופוגרפי, ולצמצם את כל שכינתה אך ורק במסגרת של ארצנו החביבה. מאליו מובן, שהציונות היא מרוכזת בארץ ישראל, ושלא תזוז כמלוא נימה מארץ ישראל – מטרתה הארצית היחידה בתור חוק ולא יעבור, כמובן, ארץ ישראל בממדים היותר רחבים, ועבר הירדן בכלל; אבל הציונות בתור תנועה לאומית הריהי לפנים משורת הגיאוגרפיה הטריטוריאלית. הציונות ממולדתה, מן השרשים שלה, היתה תמיד מעורה ומקושרת עם שאלת האומה העברית בכללה ובשלמותה, ועל כן צריך להדק את הקשר הזה בין השיטה הציונית ובין האידיאולוגיה של התנועה הלאומית בעולם, וביחוד של התנועה הלאומית העברית בכל העולם; ולא טוב להיות כל כך זעיר אנפין ומוחין-דקטנות, ולצייר את הדבר בנאומים שאלה 300,000 היהודים, שכבר ב“ה, זכו להשתקע כאן, כבר הם כל היהודים שבעולם, שאנו רוצים בהם שיהיו בארצנו, וכל 16 המיליונים בגלות הם כקליפת השום, ואין להם שום ערך, ואין לשים אליהם לב כלל. להפך, הייתי אומר, ש”אזלינן בתר רובא", והננו עדיין שרויים בגלות, יען כי רובא דרובא של אחינו הם בגלות. מ-16 מיליון אלה הצלחנו להוציא מהגלות איזה מעשר מן המעשר, עשינו זאת למופת, וצריך לעבוד ולהעמיק את הקשרים הפנימיים שישנם בין הענין שקוראים בשם “שאלת היהודים”, או “הטרגדיה היהודית” בעולם, בזמן הנוכחי, ובין מה שאנו עושים בתור יסוד המעלה ושאר ישוב בארצנו.

אין להפריד בין הדבקים, ואין להסתפק במועט. לפיכך אין לומר די בתאורים “שמן-זיתים” ובקישוט על ידי שלל צבעים את הפנורמה הנהדרת של ארצנו, דברים שעושים רושם מלבב לרגע, אבל אינם מוכיחים כלום, אלא חובה להרחיב, להעמיק את ההבנה על דבר ההכרח ההיסטורי של הפתרון הגדול והיחידי לשאלת היהודים, עם ידיעות מדוייקות על דבר מצב הגלות והישועה הנשקפת מן הגאולה, עד כמה כל הפתרונים האחרים היו פאליאטיביים וארעיים, ועד כמה נחוץ הדבר, שנהיה נידונים בתור חטיבה קיבוצית שלמה אחת להיות לעם ככל העמים, גם אם לא נתכנס כולנו לארץ ישראל. אתם בלי ספק מתאמצים לעשות זאת גם בלעדי. אין זאת אמריקה חדשה, שאני מגלה לכם. אבל יש לעיין ולשקול, יש להאריך בנידון זה יותר ולקרוא את הספרים שנכתבו בענין זה – לדאבוני לא רבים הם – וללמד את הקהל להבין את אותו הקשר, כי בלעדי זה הענין הגדול והכללי מתהפך לאבר מדולדל והריהו כעין קטע תלוש גיאוגרפי. זוהי מדרגה יותר גבוהה לארץ ישראל, שאנחנו מוציאים אותה מגלמודיותה ומחברים אותה עם כל תפוצות ישראל, לשמש להן מרכז מוסרי, לבבי, אמוציונלי. בעד אלה המאושרים בינינו, שהם כבר קבועים בארץ, אין זה מרכז רוחני לבד, אלא גם מרכז עבודה וחיים, גשמי ורוחני כאחד; אבל בעד אחינו המפוזרים והמפורדים בעולם, ארץ ישראל היא לעת עתה רק מרכז הרוח והנפש, ודבר זה טעון התפתחות והעמקה והשרשה – בכדי שאחינו ירבו לבוא, בכדי שבבואם יפנו רבים להשתדלות בחקלאות, ובכדי שיעבדו בעד ארצנו בכל העולם.

ובאופן זה, תוכלו גם למצוא את הגישה המתאימה אל השאלה הערבית. כאשר שואלים אתכם, אימתי תעשו שלום עם הערבים? ומקצת אנשים שואלים, מתי תשבו מסביב לשולחן העגול עם הערבים? – רבים אינם מבינים אנגלית, וחושבים דברים ככתבם, שיושבים מסביב לשולחן עגול, ואינם מבינים שזהו מושג מדינאי, יושבים על יד שולחן עגול, כשאין מקום לישיבת ראש, הרי שבכל מקום אתה יכול להיות יושב ראש או חבר, והאופי של מועצה כזאת הוא אופי לא רשמי. כשיושבים באופן רשמי, אינם יושבים מסביב לשולחן עגול, כי אם יושבים מסביב לשולחן מרובע, מחליטים ומצביעים. זוהי הכנה הדדית בשביל מועצה. אם ישאלו אתכם, מדוע אינכם יושבים מסביב לשולחן עגול עם הערבים – אם המקום מסוגל לשאלה זו (לא כל מקום מסוגל לשאלות ותשובות כאלה, למשל במיטינגים המוניים אין מקום לכך, אבל במסיבות יותר משפחתיות יש שהיו"ר נותן מקום לשאלות כאלה) – נזדמן לי ששאלו אותי שאלות כאלה אמרתי שאנחנו מוכנים למסיבה כזו בכל רגע, אבל עוד לא הגיע הזמן לשבת על יד שולחן עגול, מפני שאין לנו עוד די יהודים בארץ ישראל, והתוצאה של שולחן עגול לנוכח היחס “סטאטוס קוו”, שיש לנו עכשיו בארץ ישראל, לא תוכל להיות כל כך רצויה בשבילנו, כמו שתהיה בעוד מספר שנים, אם נמשיך את עבודת הבנין, ונכניס לתוך הארץ יותר יהודים. במידה שיהיו לנו יותר יהודים בארץ ישראל, באותה מידה התוצאה של הישיבה “מסביב לשולחן העגול” תהיה טובה יותר. הדבר הזה הרגיע את רובם. באופן אחר, הציוניים מחוץ יכולים רק לחבוק את ידיהם ולחכות. אבל כשאנו מעמידים את הענין על השטח המעשי, ה“פועל-יוצא” ההכרחי הוא, שאחינו בני ישראל בכל מקום שהם חייבים לטרוח להגדיל את מספר היהודים בארץ ישראל, זאת אומרת לעבוד בשביל קרן היסוד ובשביל הקרן הקיימת, והרי זה מה שקורים בתלמוד בשם דבר “הניתק לעשה”, זאת אומרת הדבר הסמוך למשפט זה הוא מצוות עשה.

כל נוסח אחר הוא מחטיא את המטרה, מפני שאיננו מטיל חובות מעשיות, ואיננו עומד על הנסיון ועל מנהגו של עולם, כי אם על אמירה בעלמא ועל התירוץ הדחוק של הגלות “תפילה במקום קרבן”. כמה נוח היה הדבר בעד צירי קרן היסוד להציע לפני הקהל קבלת החלטות, הצהרות והסכמות, למשל, שאנו דורשים רוב מנין ורוב בנין בארץ ישראל, לקיים מה שנאמר “ונשלמה פרים שפתנו”! זהו קל מסובין וזול מגרגרי אדמה. הקהל הגדול, אשר קשה לו להיפרד מכספו ולשלם מעשר מהונו – ישא על כפיים צירים נוחים ופוסקים מקילים כאלה, יענה אמן על כל הצעה. מהיכי תיתי! ברם, אין זה כלום. אין רצוני לומר, שאמירה וכתיבה אינן כלום. הנני, להפך, מייחס ערך שאין דוגמתו – לאמירה וכתיבה במקום שיש חוסן ממשי, או במקום שיש פלביסציט שנקבע על ידי ממשלה או על ידי חבר ממשלות. ואולם במאורע דנן, יש לאמירה רק ערך כלפי פנים – ואותו הערך כלפי פנים, עם יתרון חגיגיות ומסורת וקדושה הלוא יש לתפילותינו השגורות בפי הדורות זה אלפי שנים! האמנם נצא ידי חובתנו באלה לבד?

הנקודה השלישית שרציתי להעיר אתכם. אתם יודעים את מצב התרבות בגלות. אינני מצטמצם רק במה שקוראים כיום באירופה המזרחית בשם “תרבות”. אלה הם בתי הספר – בלי ספק חלק חשוב ראש וראשון של כל תרבות, אבל אני מתכוון לסכום הכללי של ערכי רוח, המדע, הספרות, האמנות, השפה וכו'. כל זה הוא לפי שעה איזה מין צינדירילה (מהאגדה של הגויים), זאת אומרת בת חורגת, בכל העבודה הציונית במשך שנים, עושה ואינה אוכלת, אסקופה נדרסת ומגבת לנגב בה את הידים המסואבות. בנוגע לזה ראיתי אף באפריקה הדרומית, שהיא בבחינה זו לא “תורה מחזרת לאכסניה שלה”, אלא ארץ חדשה, מספר קטן של יהודים, והמשכילים הזקנים שהיו שם הולכים ונשמטים, ונשארו מהם עוללות, ובכלל, הארץ ההיא איננה מצויה אצל ענינים רוחניים, אלא מצויה אצל ענינים ישוביים ומעשיות חלוצית, אף בארץ ההיא ההתענינות בדברים רוחניים היא כיום יותר גדולה ממה שהיתה לפני שמונה שנים כשהייתי שם, ובודאי לפני שמונה שנים היתה יותר גדולה ממה שהיתה לפני מספר שנים מקודם. אם כן הוא הדבר, הרי אין להתיאש! ראיתי שהענין הרוחני הולך ומתקדם אפילו שם. ואם הוא הולך ומתקדם אפילו שם לא כל שכן שהוא הולך ומתקדם באירופה המזרחית, ואפילו באירופה המערבית, ביחוד בין רוב היהודים היושבים שם (שהם ממזרח אירופה), למשל באנגליה, ומשהו גם בצרפת. הדבר הזה עדיין הוא בדיוטא התחתונה, אבל הוא יותר טוב מאשר היה מקודם. קרה לי הרבה פעמים באפריקה הדרומית במיטינגים, כשנגעתי בדבר נגיעה קלה, כשהיו שם יהודים לא ציונים, ודוקא אנשים בעלי השכלה גבוהה, היו שואלים שאלות בענין זה; זה אות שהם מתחילים להתעניין, ורוצים לדעת מה טיבה של תרבות עברית, ואי אפשר לצאת ידי חובה ביחס אליהם על ידי כל מיני המליצות, שהיו שגורות בפינו במשך עשרות בשנים, ביחוד בלשונות העמים ובמונחים שלהם, כי אם צריך להביא להם דבר מה יותר מושכל ועמוק והגיוני.

שגיאה היא קשורה בלב רבים, שכל היהודים באפריקה הדרומית הם ציונים, כמו ששגיאה היא לחשוב, שכולם או רובם עשירים. ישנם גם בין יהודי אפריקה מתבוללים מכבר, כמו שהיו בגרמניה ובצרפת, וישנם מתבוללים חדשים שהתחילו להאמין במשיח האדום, שעקבותיו נראו, כמו שאומרים, בבירבידז’אן. המתבוללים מהדור הקודם לא תרמו מעודם אף פעם אחת, והם היו המיליונרים היהודים היחידים הבארנאטים, היואל"ים, הדיוויסים ועוד. היה יהודי מומר מהמבורג, בייט שמו (אחר כך נתעלה למעלת אציל באנגליה), שעשה לטובת אפריקה הדרומית כל ימיו לא פחות מידידו ואיש בריתו: ססיל רודס. הוא יסד בתי חולים, בתי מחסה לזקנים, בתי יתומים, בתי ספר מכל המינים, בנה כרכים, סלל דרכים, פתח מחפירות וכו' וכו', וגם המלאכים הרעים בין הגויים בעל כרחם עונים אמן, וגומרים עליו את ההלל, ומשבחים ומפארים אותו כאחר מאבות האומה; והאיש הזה מעודו לא פנה לעניני עמו, ובסוף ימיו נבלע כנהוג בין הגויים הוא וביתו. ופעם אחת שאל אותי המנוח לורד בלפור: מדוע מתנגד בייט כל כך לציונות (הוא פגע בבלפור במועדון, והביע לו את התנגדותו)? השיבותי לבלפור: האיש הזה איננו יהודי כלל, הוא מומר! – ועל זה ענה בלפור: ומה בכך – מומר או לא מומר, וכי בשביל שהוא מומר חדל להיות יהודי? והמליונר אופנהיימר אף הוא אציל ועומד מנגד.

לגבי המתבוללים האחרים – אין זו שאלת הכסף, אלא שאלת האידיאה: אינם מסכימים על הרעיון הלאומי. אילו אפשר היה להכניס את ההכרה הזאת ללבם, היו נותנים, אבל מוחותיהם סתומים ואטומים בנוגע לזה, ולהרבה מהם גם היטלר לא הועיל, כי באפס רגש לאומי, כל תפיסתם היא מאטריאליסטית גמורה, והם אומרים: נכון, מגרשים את היהודים מגרמניה, אבל אותנו לא יגרשו מכאן, ואם יגרשו – נלך למקום אחר. אומה יהודית והיסטוריה יהודית – אינם יודעים, ואינם מסכימים על מציאותם ואינם רוצים בהן. עבדות וחרות – עורבא פרח! להם יש מושגים משלהם על דבר “עבדות” ו“חרות”. למצוא מסילות ללבם ולמוחם של אלו נחוצים אותות ומופתים ממין אחר. אין זאת עבודת מגבית גרידא, אלא עבודת הוראה, הדורשת לימוד ועיון והבנה מרובה. השתפכות הנפש בעלמא לא תספיק. הערת רגשי הרוך והחנינה היא לפעמים נחוצה, אבל צריך לשים לה גבול, מפני שהיא עלולה לתת לכל הענין אופי של צער בעלי חיים, ביחוד משנתגדל, ברוך השם, הסיוע על ידי הגבירות המצוינות, שאין בפי די מלים להודות להן.

צריך לבאר, למשל, את הצד החינוכי ואת הצד התרבותי האנושי החשוב שיש לחד-לשוניות, ההבדל שיש במדרגה התרבותית בין העמים המשתמשים בשפות שונות, כמו עמי הליבנטה, ובין העמים המשתמשים בשפה אחת, כמו עם צרפת. זהו ענין עיוני הטעון לימוד, ולא יזיק, שכל אחד מכם יקח אי-אלו ספרים בענין זה כעין תפילת הדרך, ספרים בדבר החשיבות של שפה אחת בכלל ושל השפה העברית בדרך פרט. היה קצת משא ומתן בענין זה באספות באפריקה לכבוד זכרונו של המנוח ביאליק. שאול שאלו האנשים: מה זה ביאליק? אין האשם בהם. רוב אחינו הם, בעוונותינו הרבים, עמי הארצות, וצריך לבאר, במיטב הכשרון של הסברה, ובאופן מתקבל על הלב, מה שאינם יודעים. ציורים מארץ ישראל ובשורות טובות מארץ ישראל, הם בודאי נושא נעים ומעורר, אבל גם כאן נתקלים בקושי מיוחד.

השאלה מתעוררת, וגם כשאיננה מוצאת ביטוי, הרי היא לאטנטית ומונחת בתוכן העניין: אם כל כך טוב בארץ ישראל, גן עדן ממש, וישנם גם צוברים הון, יהא אפילו על ידי ספסרות, ואפילו אם כולנו נפסול ונגנה ונעמיד על ידי עמוד הקלון את הספסרות, הרושם קיים, שבעזרת הספסרות אנשים עושים עושר, ובכן ישנם עשירים בארץ ישראל, כלום אנוסים אנשים לבוא מהלך רב כזה לאפריקה הדרומית, ולבקר בהרבה עיירות שיש בהן רוב עניים ושאינם יכולים לשלם משכורות למורים, ובכל זאת אינם מרעישים עולמות מחוץ, ודורשים מהם לתת סכומים גדולים לארץ ישראל! האנשים מתחילים להיתקל ולהתקשות באיזה אי-ערך בין המצב של ה“פרוספריטי” בארץ ישראל ובין דרישותינו והפצרותינו לשלוח לארץ ישראל כספים מרובים. יש ליישב בדוחק, אבל זהו כבר מצב גרוע, כשיש הכרח להצטדק ולהתנצל. השיטה שלי – ואני בוטח גם שלכם – היא ההסברה ההגיונית, שאין אנחנו מקבצים כסף כלל בשביל ארץ ישראל כהוייתה, כמו שהיא קיימת. ארץ ישראל זו אינה צריכה למגביות גדולות בשביל עצמה, היא בעצמה תורמת תרומות גדולות, בני ארץ ישראל אינם מקבלים גרידא, אך היו לנותנים ביד רחבה ובעין יפה. אולם רוב הכסף נחוץ הוא דוקא בשביל היהודים מפולניה ומליטא וכו', הרוצים לעלות לארץ ישראל. התשובה עושה רושם קצת על האנשים המסתפקים בבאורים שטחיים. אבל קרה לי, שנכשלתי בבני אדם שאינם מסתפקים במועט של תירוץ שטחי, והם שאלו אותי שאלות מדויקות, תקציביות: כמה אתם נותנים לאלה האנשים בפולניה הרוצים לעלות לארץ ישראל, ומתכוננים להכשרה, וצריכים לדמי נסיעה? כמה אתם נותנים בעד ישראל עצמה? ומה בדבר בתי הספר בארץ ישראל? הם אומרים: ארץ ישראל היא ארץ עשירה, נכנסו הרבה יהודים גרמנים, וביניהם בעלי כספים; העתונים אינם פוסקים לפרסם את הפקדונות שיש בבנקים. ארץ ישראל נראית להם מרחוק כעין קליפורניה חדתא, וקשה למצוא את היחס הנכון בין המצב כהווייתו ובין מה שמספרים להם.

זהו צד קשה. וצריך להיות מוכן לכך, ולבאר את הדבר כמו שהוא. שמהכספים שאנו מקבצים לא נהנים האנשים הפרטיים, המתנחלים בארץ ישראל באופן פרטי, או באופן תעשיתי, מסחרי, אלא נהנים מהם המוסדות הלאומיים של הציבור. וכאן אין אנו יכולים לפטור עצמנו מן ההכרח לשנות פרק בסוציולוגיה היהודית, ולבאר את ההפרש בין העבודה הלאומית של בנין הארץ והאומה – ובין העבודה היחודית, לא במובן ביטול וזלזול כלפי ערכי עבודת היחידים, אלא במובן הארה והשקפה כללית, מה יש לדרוש מעבודת יחידים, ואיזה תפקידים מיוחדים יש לעבודת הבניין הלאומי. לדוגמה, שאלת החינוך עד כמה שהם רק עניין של צדקה, זאת אומרת שילום משכורת למורים בעד ילדי העניים, שאין ידם משגת לשלם בעצמם – מקומה הנכון הוא בין מעשי הצדקה והחסד, ובוודאי כל המרבה במעשי צדקה וחסד בכל ארץ, וביחוד בארץ ישראל, הרי זה משובח. אבל לא זהו העיקר הממריץ אותנו להחזיק ברשות ההנהלה הלאומית את החינוך. העיקר הוא היסוד הלאומי, שלא יהיה מובטח, אם נפקיר את החינוך לשיטת laisser faire, laisser aller אשר אז ישוב נגע ריבוי השפות וההתבוללות. וככה הוא גם בעבודת הישוב החקלאי, והשמירה על היסודות הלאומיים שבו. זה הכלל, היחיד יוכל לעשות רק מה שהוא נחוץ לתועלתו ולהנאתו: הוא לא יעסוק, למשל, בעבודת הייעור, מפני שאין מתן שכרו בצדו; הוא לא יעסוק בהבראת הארץ, מפני שזה צורך של רבים. הוא לא יעסוק בהלאמת החינוך, מפני שיש לו רק צער גידול בנים של עצמו ולא של האומה. כל זה חייבת רק ההסתדרות הלאומית הציונית לעשות בעזרת קרנותיה: הקרן הקיימת וקרן היסוד. אלה הם עכשיו הדברים העיקריים אשר עלינו להורות ולבאר.

מכיוון שאנו מדברים על המוסדות הלאומיים של הציבור, אנו מתקשים שוב בדבר אחד על גבול זה, וזהו עניין הממשלה, זאת אומרת האדמיניסטרציה הממשלתית בארץ ישראל. האנשים מתחילים לשאול: וכי יש בכל העולם מדינה אחרת, שיש בה חברה המאספת, למשל, בשביל יסוד בתי רפואה? נניח, שדווקא בנידון זה, אפשר להראות על אנגליה, אשר בה עניין בתי הרפואה וכלכלתם איננו מסור למלכות, אלא הוא ברשות חברות פרטיות של נדיבים, סתם בעלי בתים, שמאספים נדבות קבועות וזמניות, ועורכים סעודות של מצווה נהדרות ברב עם, ומפיצים כרוזים ועושים תעמולה וכו'; אבל, ראשית, אין דעת הקהל בחוץ לארץ בוחרת באנגליה למופת; ושנית, אם נתרץ קושיה זו, בנוגע לבתי רפואה, עדיין הקושייה בנוגע למקצועות אחרים של תיקון המדינה במקומה עומדת. טוענים: “הרי זהו עניין של הממשלה!”

ומתוך זה בא כל העניין של האופוזיציה לממשלה. המקצוע הזה, מסכתא של אופוזיציה, הוא מקצוע גדול בציוניותנו עכשיו, והוא דורש מרץ רב ובינה יתרה והרגשת השיעור והגבול, הזמן והמקום להשיב על השאלות בדעת ובהצלחה. צריך לבאר שעם כל בטחוננו באנגליה של ד’יזראלי ושל בלפור, של רוברט ססיל ושל מילנר, הננו הראשונים למחות, להתרעם ולערער על האדמיניסטרציה איזו שתהיה, בכל פעם שהיא באמת מקפחת את זכויותינו, אף על פי שאין אנו מכריזים זאת תדיר מעל הגגות בהפגנות פומביות. יש שהשעה צריכה לכך, שדעת הקהל היהודית בכל העולם תשמיע את קולה. כשהקול הזה הוא נדיר – הריהו רב כוח; אבל כשהוא תדיר – הוא יורד לשוקא דגלדאי, ואין לו ערך. הכלי הזה איננו כלי תשמיש יום-יומי, וחלילה לעשות נס להתנוסס זה למטאטא. דווקא משום חשיבותה של דעת הקהל היהודית צריך לשמור עליה, כשמור אוצר יקר, ולא להחליף את מטמון דינר הזהב בפרוטרוט של נחושת… חוץ מזה, יש עוד קוץ אחר באליה זו של הפניית כל מידת הבקורת רק כלפי חוץ, כאילו אנחנו בעצמנו היינו נקיים מכל אשמה ופטורים מכל חובה. זוהי נוחיות והנאה מרובה לבני אדם שאנו פונים אליהם לדרוש מהם קרבנות. דרך פתח זה הם עשויים להשתמט ולהיפטר, מתוך עשיית רושם של גיבורים לוחמים! למה יתנו הם – הם המוחים, המורדים, המהפכנים, ועכשיו הלוא זמן המהפכות, וכל הרוצה את השם “לוחם” בא ונוטל, וגבה ונשא בעיני ההמון המכבד “גיבורים” ו“מהפכות”. ואפילו הלויאליסטים שבלויאליסטים, החסידים האדוקים לממשלה בארצם, אוהבים להרחיק מהפכנותם ולעשות “אופוזיציה” לממשלות בארץ אחרת. זוהי הסיבה העמוקה שבדבר, שכל מפלגה, שמוצאת סיפוקה, מוצאת את הקרקע מוכן לכך “מששת ימי בראשית”. שימו לב אל מצב הרוח הזה, וביחוד אתם הנוסעים לאירופה המזרחית. אירופה המזרחית כולה הר געש, וביחוד הצעירים וצעירי הצעירים, וכל תינוק יודע יותר ממה שאנחנו יודעים כאן.

גיוס האוכלוסיה, כניסתה הפתאומית להנהלת המוסדות של ציבור, קודם להתפתחותה והכשרתה ההדרגתית; ביטול האבטוריטאות; חוסר השפעת כל “בעל בעמיו”; דרישתו ומעיכתו של החומר האנושי לתוך הדייסה של “דימוס”, שהיא עדיין במצב היולי; השלטת הלשון המדוברת, שהיא כוח כביר ורב ברכה במקצועות ידועים, אבל גם רב תוצאות גרועות במקצועות אחרים; העתונות ותמרוניה להתחרות בהמצאת דברים של גירוי ושל הפתעה – בשביל הטעם התפל והמקולקל של המון הקוראים; הבטלנות שיש בהערכת החדשות, שעפ“י רוב, בשביל חנופה וריקלמה אישית, ולפעמים לצורך הכת מנפחים איזו “שמאנצע-בערינצע” למידת גודל מגוחכת, ולפעמים עוברים בשתיקה על הדברים הכי חשובים, הסחרחורת של כיתות מתלכדות ומתפרדות מסביב לכל מלה מפוצצת, ולכל סיסמה חסרת הגדרה דייקנית; המערבולת של השקפות עולם, שנעשות כהרף עין על ידי דברנים ועתונאים, שלא שימשו כל צרכם; והשתמשות בוסר במונחים לקוחים מעולמות אחרים ומשפות אחרות; הנרבוזיות הכללית, שמתפלצת מכל בת קול של שמועה ושיחה, שאחרי ימים מועטים היא מתפקעת כשלפוחית של סבון – קיקיוניות זו של פוליטיקנות בוסר, עם החיטוט שאינו פוסק, עם ה”איפכא מסתברא", החוזר חלילה – מהדורה חדשה ומקולקלת זו של הפלפול החריף, שאחרוני התלמודיים היו מתחדדים בו, עם ההבדל הזה שהפלפול החריף, סוף סוף, הסתמך על איזה דבר גדול וקדוש: הסתמך על התלמוד שהסתמך על התורה, בעוד אשר הפלפול החדש הזה כולו רוח אשר ממנו נולד תלמוד חדש, בלי הערך הדתי וההיסטורי, בלי התמימות והטביעות שבתלמוד העתיק; והאנשים, אף התינוקות קונים חריפות ובקיאות בתלמוד החדש העתוני הזה, ומפלפלים בו, ותולים בו הרים בשערות, וכבר נוצרה מונחיה מיוחדת והמון ראשי תיבות, והיא שוטפת והולכת כמים שאין להם סוף – על חשבון ביצה שלא נולדה ביום טוב, ועל חשבון “פילוסופיותה” של כיתה זו או אחרת, כולם שפינוזים, כולם ברגסונים, ללא תוכן, ללא צורך, ללא ערך, רק בלבול המוחות!

על כל אלה אמרו לי רבים, שזוהי התפתחות, ושהציוניות יצאה בהכרח, לרגל תהליך ההתפתחות, מן הפשטות הקדמונה – לדיפרנציאציה שכלית, לניתוח, שהוא, בכלל נטיה אפיינית שלנו. עמדתי על הדבר הזה, ואני נוטל רשות לומר, שאין זו התפתחות, אלא הסתבכות; אין הדברים מתחוורים אלא מיטשטשים; אין הקו הולך קדימה, אלא נוטה לצדדין ולצידי צדדין. אמנם, הציונות, מתוך זריזות טבעית לשמור על פשטותה, איננה רשאית למנוע את המורכב.

זוהי התפתחות כהלכה, אבל היא חייבת למנוע את המסובך, את הוויכוחים ומזמוטי הפולמוס, שהם תחבולות עתונאיות ומלחמות-כבוד פרטיות, שאין להן אלא יחס מקרי ושייכות ארעית אל התנועה. המצב האידיאולוגי במשבריו הפנימיים הוא עשוי להיגדר באופן לכאורה פרדוכסי: שבאירופה המזרחית יודעים יותר מדי על דבר ארץ ישראל, ובאירופה המערבית – פחות מדי. יותר מדי – הכיצד? וכי אפשר לדעת יותר מדי על דבר ארץ ישראל? כן! אם כל שמועה מאיזו פינה של תל אביב, אם כל רחש וכל לחש של פקיד, וכל אומדנא והשערה של כתב זה, או אחר – מקבל צורה מנופחת ומרעישה עולמות, עד שאחרי שבוע ימים באה הכחשתה, והופכתה על פניה, ואחר כך הכחשת ההכחשה עד סוף כל ההכחשות – אז הייתי מקבל על עצמי את האחריות המוסרית בעד הגרעון, שהאינפורמציה ארץ-הישראלית תופחת בכמותה בתשעים למאה, ותחת זה העשרה אחוז הנשארים יהיו מנופים בשלוש עשרה נפּה. המוח היהודי טוחן יותר מדי. אין זה צורך אובייקטיבי של הציונות, ושל ארץ ישראל; אלא צורך סובייקטיבי של בני אדם באירופה המזרחית לרגל מצב רוחם ורגילותם. הפשט הציוני נעשה להם מעייף ומשעמם, והם צריכים לדברי חידודין, לפולמוס, לחדשות שבחדשות, כדי לערער את עצביהם; הם צריכים להתחדד ולהתפלפל, על כן אין הציונות הפשוטה מספיקה. חבל! ברם צריך לזכור שהציונות איננה קבלנות של סיפוק גירוי והרעשה והפתעה בעד עתונים שפרנסתם בכך, או בעד אנשים שמצב עצביהם צריך לכך.

כל מי שהוא בקי באמתת אופיו של “המצב הפנימי” בציונות, לא מפי השמועה, והמאמרנות העתונית היומית, ופלפולי הפובליציסטיקה, והתחרות הסופרים להפך בחררה, ולמצוץ לאין קץ גרוגרת דר' צדוק זו, אך ממקור ראשון של תצפיה בלתי אמצעית בארצות שונות, וחקירת הסיבות העמוקות של הסכסוכים, יודע, שגורמי המחלוקת הם מורכבים משני סוגים כלליים, הסוג הראשון: מוקשי העליה וכבלי הסרטיפיקטים; הפיקוח על יושר חלוקתם; שאיפתה הטבעית של כל מפלגה וסיעה, להיות לה חלק מכסימלי אפשרי של סמכות והשפעה והכרעה במקצוע מעשי זה; וכן גם הדרישות המיוחדות של כל מפלגה, הנובעות מתוך השקפות-עולם שלהן, בין מסורתיות-דתיות, בין שיטתיות-עיוניות – בתורת הכלכלה והסוציאליות, בין הסתדרותיות-מעשיות, הנובעות מתוך האינטרסים המשוקעים (invested interests) של משרדי המפלגות המיוחדות, תקציביהן ומלחמת הקיום שלהן, עם שאלת הפרנסה וכו'. עם פטריוטיות מיוחדת ולויאליות חדשה מיוחדת לגבי הסיעה הנפרדת שנבראה, או שעלתה במחשבה להבראות בתור אורגניזם בפני עצמו, שאינו יכול לדור בכפיפה אחת עם האורגניזמים האחרים השנואים לו, למשל, פטריוטיות של “עת לעשות” או של “יקום פורקן”, או של המרכז שבאגף השמאלי של איזו כת בעלת שם מצלצל אחר וכל שמות המלאכים ממין זה, תוהו ובוהו של ראשי תיבות, ותחת הקישור הכללי של הציוניים בעולם, שהיה בשנים הראשונות – קולקציה של קישורים ואיגודים, וכל מניין ומניין דורש מאת החברים שלו אימון מוחלט, ומוכן להטליא טלאי של בוגד על מי שאיננו מסור לגמרי, אלא פוסח קצת על שתי הסעיפים.

פטריוטיות של סיעה מביאה לידי קנאות של סיעה וחסידות של סיעה ומסירת נפש וקדושים וכל האינטוזיאזם וכל הפטריוטיות הדרושה בעד קיום האומה ותחייתה ובעד הציונות כולה נפרטה לפרוטות ומתבזבזת בשביל המלחמה של “יקום פורקן” או בדותה מפלגתית אחרת. ומכאן – התחרות מחודדת מאלה, התחרות של חנוונות עם אירוניה שיש בה “גאלגענהומאר” וכל מה שצריך היה להחזיק על מדרגה של איזו חשיבות, של איזו רצינות, של קצת אבטוריטה בחיי עמנו – הוזל ודולדל ונמסר לשוק – עם פולחן אווילי כלפי השוק והרהוריו וטעמו – ועסקיו; והשוק הלוא הוא שוק של חנוונים, והוא מריח את המקום שבו אפשר לעשות עסקים; וכבר התחיל לעשות עסקים גם בדבר הכי אצילי, הכי נפשי בציונות; ובמקום שיש עסקים – קנוניות מתהוות, והאנשים מוכנים להילחם ולעמוד על נפשם, אם מישהו יעיז לנגוע במקום אשר ממנו הם חיים.

הסוג השני: נטיה עצומה בעלמא לפולמוס; רוח תזזית ושאיפה אי בריאה להתרגזות העצבים; אי רצון לחדגונות, שהיא ההיפך מצרכי העתונות; צורך שאינו פוסק לאספות, למשא ומתן, לפלפולים, לפרובלימטיקה ודקדוקי עניות זערורים; אינדיבידואליזם מפלגתי, או אישי; הסתדרות דלילה, תחוחה, מפוררת; ליקוי מידת הסבלנות; התנגדות, במקצת מתוך מרירות נפש פרטית, ובמקצת מתוך רגילות של היתול ולגלוג וקלות ראש לכל מין סמכות ומרות והיכנעות לאיזה חוק ולאיזה סדר ולאיזו הנהלה שהיא; חולשת כוח התאחוזה הקיבוצית; קוצר-רוח, הגורם לאי היכולת להתמיד ימים רבים במחנה אחד, מסביב לדגל אחד, בתוך הסתדרות רבתי אחת; צמאון קדחתני לפצצות מרעישות, ולדברים כמתהלמים, חדשים לבקרים – מצב תחלואי עצבים, תוסס, קופץ, מסכסך, דוחק לשינויים ולחידושים, שאין הציונות המסודרת יכולה לספק, ושההבנה השטחית תולה את חסרונם בבריות, אלו או אלו כמו בשעירים לעזאזל וכו'. כל החלקים השונים האלה אינם נפרדים אחד אחד לבדו, אלא מעורבים ובלולים וטרופים יחד, ומקצתם סמויים מן העין, ומכולם יחד מורכב הקשר הגורדי הזה, שקוראים לו, כביכול, “מחלוקת" או “מלחמת” המפלגות.

חובה לפרוק תסבוכת מבולבלת זו, כדי להבין אותה; וחובה להבין אותה, כדי לנסות למצוא לה התרת מה. הפזמוניות שהושגרה בינינו, שמקצתנו אומרים, שנחוץ השלום, ומקצתנו – שאין שלום, ואין צורך, ואין אפשריות בו – כולה מגששת באפלה; מליצה מכאן ומליצה מכאן, ותוכן נחר, יען כי הפובליציסטיקה היא שפוייה ומרפרפת על בעיה זו, בלי חדור לתוכה. היא לא תפסה את הגרעין של אמת, והוא, ששני הסוגים הנ"ל הם נבדלים זה מזה הבדל עקרוני, הסוג הראשון כולל שאלות אובייקטיביות, והשני – סובייקטיביות. אפשר למצוא פשרה בגדר הסוג הראשון – אמנם קשה כקריעת ים סוף, עד כמה שהניגוד הוא ניגוד בין שיתופי אינטרסים ממשיים, אבל אין זה לגמרי בלתי אפשרי! צריך רק להרבות בהנחות הדדיות! אלמלא הנחות הדדיות – לא היה העולם הכללי יכול להתקיים וגם עולמנו לא יוכל להתקיים! בנוגע לדברים ממשיים, יש סיכוי לרודפי שלום, או לועדות של שלום, למצוא מוצא – אם תתרכך העקשנות, והדין לא יקוב את ההר, והצדדים יהיו וותרנים פורתא ונוחים קמעא זה לזה.

ברם, חבל, שעיקר הקושי איננו בסוג הראשון: אלא באחרון, שכולו אוירה, השראת-רוח, דברים שבלב, ולא דברים של ממש. לצערי, מסופקני, אם כאן יועילו רודפי שלום. חוששני, שמא, במידה שירבו להתפלפל, בה במידה, לא יפשטו את העקמומיות, אלא יעקמו את הפשוטות. אנו מדברים יותר מדי, וכותבים יותר מדי. אנו מהווים משברים על ידי ההכרזה על אודותיהם. אין המעשה קודם לדיבור, אלא להיפך. די לשנים שלושה דברנים, או עתונאים, להעביר קול זוועות, שיש משבר, ובהבל פה, המשבר נברא. יש תאווה לקינתור ולהתנצחות, וזוהי מחלה שאין לה רפואה בידינו, ויש לה רפואה רק בתיקון מצב הרוח הכללי, למשל, אפשר להביא לידי כך שהטון של העתונות המתווכחת יהיה יותר הגון; שהמתחכמים לברוא דוקא אידיאולוגיות חדשות, ירחמו על הציונות לבלתי דרוש עליה תלי תלים של הלכות, לבלתי חטט וקרצף בה יותר משהיא מוכשרת מטבעה לסבול; אם האנשים יסגלו לעצמם את הגבורה הכי גדולה – של סבלנות הדדית; אם איש לא יכנס לדברי חברו, וכשהוא מביא את דברי זולתו, יביאם בדיוקם ובשלמותם, בלי תלות בהם בוקי סריקי לצורך המפלגה שלו; ואם לא כל איש יחתור לקפוץ בראש – בקיצור אם הרמה של תרבות המידות החברתיות בין אדם לחברו, ובין מפלגה לחברתה, תעלה; ואם האנשים יתנמסו ויזדככו באופיים, אז יפנה המרץ של התנועה לא למלחמות תדירות, אלא ליצירת ערכי חומר ונכסי רוח, להרחבת שאיפתנו הכללית, ולהכנסתה לתוך השדרות המרובות, הרחוקות עדיין ממנה וכו' וכו'. אז יחדלו הקולות, והחלו המעשים המועילים וההרמוניים.

ברם, אין זו שאלת פשרות והנחות בענינים של ממש, אלא שאלת האוירה, הנוצרת על ידי הרבה גורמים, אשר מחוץ לתחומנו ומחוץ לעולמנו, והם צריכים לרפואה מרכזית. במצב האוירה של עכשיו – ראיתי כמה מקומות באירופה המזרחית, שאין סימני משבר כלל, אלא– שדעת הקהל היא נרגזת, כשהיא מתקוטטת, ומשתעממת ונרדמת – כשהיא שקטה. ולא רק באירופה המזרחית, אך גם באמריקה אמרו לי פעם אחת, באחת השנים הרעות, אנשים בעלי נסיון: טובים היו הימים הראשונים מהימים האלה, אז היה “לעבעדיג”, הואיל שהיתה מחלוקת, בין הציונים והלא-ציונים, ובין הציונים בעצמם ומתוך מחלוקת – תנועה, לרגל ההתחבטות וההתלבטות, והיתה גם הפרוטה מצויה ועתה בעוונותינו הרבים, יש שלום ושלווה – ואין תנועה, כלתה פרוטה מן הכיס! למה הדבר דומה? לאנשים ידועים הנותנים בכוס עיניהם, וכשהם מבוסמים קצת, הם נואמים וכותבים מן המובחר וכשהם במצב הנזירות והפיכחות – הם תפלים ומשעממים. אוי לו לכשרון שצריך לאלכוהל כדי לבוא לידי גילוי, ואוי לה לתנועה שצריכה לאופיום מגרה זה! – אני בטוח, שננצח את האטמוספירה הנוכחית בעבודה מתמדת. סגולה אמתית אחרת – אין.

הייתי אומר, שהציונות באירופה המזרחית היא טעונה סינון והצללה, בה בשעה שהציונות באירופה המערבית היא טעונה התססה ומריסה. על ידי ההבדל הזה של דרגות רוחניות ו“סטנדרדים” מושכליים בין המזרח והמערב, נתפרדה חבילת האחדות, לא רק אחדות ההערכה, אלא גם אחדות ההכשרה של אנשי העולם הציוני להבין איש את רעהו, דבר, שהעדרו נוטל כל ערך מאת הועדים הפועלים והכנסיות. לא אחת פגשתי ציוני תמים מן המערב, שאיקלע לאירופה המזרחית, בלי היות בקי בפשט’ליך של האחרונים שבאחרונים שבפילוסופי הכיתות, היה כמהלך בעולם הדמיון, כי לא הבדיל בין אותם חצאי הגוונים, ולא הבין את ההערצות ההדדיות, ואת ההתנגדויות ההדדיות, המבדילות בין סיעה לסיעה כחומות ברזל (שבאמת אינן אלא קורי עכביש לשוניים); וככה גם בן המזרח, מזועזע העצבים ומפולפל ההשערות, כשיזדמן עם הציונים המערביים, ישתומם על תמימותם, ולא ימצא סיפוק נפשי בשלום שהם מבקשים, כי המחלוקת היא לו – מעבר למפתן ההכרה – כוח מעורר שהוא צריך לו. מצב הבדלי כזה הוא אי-נורמלי מעיקרו; על ידו חזרה ונעורה הגלות, עם הבדליה המקומיים ושינויי הפרצופים הרוחניים, הנבדלים זה מזה, שהציונות התכוונה לבטלם על ידי יצירת פרצוף רוחני לאומי כללי. בודאי יש לזה סיבות קורותיות ומקומיות. אבל מתנגד אני למנהג הטפשי, שנתפשט כעת בעולם הפובליציסטיקה, להיפטר מהתרת כל שאלה על ידי קביעת דיאגנוזה בעלמא. לדיאגנוזה יש ערך, רק אם תצורף אליה התיראפיה. פשיטא, שאין קלקלה בלי סיבות; אבל גם סיבות אינן נופלות כ“פתקא מרקיעא”, ואם לא כולן – מקצתן נעשות בידי אדם, שאם לא כן – הרי המסקנה היוצאת מהשקפה שכזו, היא תורת הנירבאנה: שב ואל תעשה!

ברי לי שבאירופה המזרחית חובה להחזיר את עטרת הפשט הציוני ליושנה, וצריך לשוב אל הפרימיטיביות הרעננה – למרות הפראזה, “שתקופת הפיוט עברה", ושאין עוד רומנתיקה בעולם, מפני שהיה רצון לפני לבלר אלמוני, או נואם פלמוני, מצא לנכון לפניו לכתוב או לנאום מליצה קלה זו… לאמתו של דבר, יש ואין רומנתיקה בעולם; הרבה דברים גם עכשיו, כמו בשנת 1897, תלויים ברומנתיקה; יש עדיין רומנתיקה לאומית בעמים רבים, יש רומנתיקה דתית בעולם בעמים רבים ובארצות שונות; יש בתחומים ידועים רומנתיקה סוציאליסטית, נמרצה נרחבה, ויש רומנתיקה בולשיבית דגולה. גם הרומנתיקה איננה נופלת “כפתקא מרקיעא”, עושים אותה, כשיש רצון כביר בעם.

באירופה המזרחית עשו תחת זה, בסיוע גורמים שונים, אסכולסתיקה ציונית, פלפול ציוני, שבמידה שהוא הולך ומנקר ומחטט, ובמידה שמרבים באספות ובויכוחים, בה במידה הכתות הולכות ורבות והמלחמה מתחדדת; דבר זה דורש רפואה. הריאליזם הציוני הוא די חסון, ולא יבוטל: הקרקע, הסרטיפיקטים. אבל גם הריאליזם הזה צריך לרומנתיקה, ולא לאסכולסתיקה, שסופה ההכרחי הוא לצאת לתרבות רעה של סופיסתיקה.

לא עליכם המלאכה לגמור, חברי החביבים, צירי קרן היסוד! אין אתם רשאים להזדהות עם שום מפלגה, וביתר דיוק: עליכם להזדהות עם כל המפלגות! אבל בדרך ההסברה, מתוך ההרצאות שאתם עומדים להרצות, השתדלו להדגיש את הציונות, באמיתת אופייה ובעצם הווייתה מתחילת ברייתה, והסבירו לעם ולנוער, שהתחדשות הרצון והגבורה הרוחנית, היא לבדה מסוגלת לתת לנו את ברכת החזיון הציוני, לא פחות מן ההוד והגאון של התקופה הראשונה, וגם הדבר הזה – “אם נרצה איננו אגדה”. בציונות הכל קשה, וגם זה קשה, אבל לא פחות אפשרי מכיבוש הארץ. קראו מלחמה כנגד המלחמות הפלפוליות! בבחינה זו אולי תמצאו בעלי-ברית רצויים מאד בקרב הנוער התמים.

במלים האלה, מאחלני לכם הצלחה אדירה במפעלכם, ותקוותי תעודדני, שתעשו עוד תיקון חשוב אחד בעבודה, והוא, שתשקדו על ההתכתבות התמידית עם מרכז קרן היסוד כאן, וגם תשלחו פתשגני דיניכם וחשבונותיכם למרכזנו בלונדון, כי גם אנחנו שם צריכים לדעת את כל מהלך העבודה ותנאיה ואופניה, וגם את המגרעות והחסרונות, שאתם נתקלים בהם, כדי לדעת לעשות את כל התיקונים האפשריים מצדנו. ובכן, דרך צלחה וברכות מרובות – לכל אחינו בגולה הנאמנים לדגלנו והמתגעגעים לתחייה שלמה בארץ עתידותינו.

[1934]