יָדַעְתִּי, שָׁוְא גַּם לָשִׁיר וְגַם לְהַתְרִיעַ,

יָדַעְתִּי, הַכֹּל סָתוּם, אֵין עַל-מֶה וָמִי –

אַךְ מַדּוּעַ-זֶה לָקַחְתָּ מֶנִּי, אֵלִי הַמּוֹכִיחַ,

אֶת הוֹדְךָ, אֶת אִמִּי?

אֵין אֲנִי מַתְקֵין עַצְמִי לְיוֹם-הַתֹּפֶת,

אוֹהֵב אֲנִי לִשְׁמָהּ כָּל זֹהַר וְצָרָה;

וְגַם אוֹתְךָ קִבַּלְתִּי בְּלִי פִתְיוֹן-נֹפֶת,

בְּלִי פְרָס וּמוֹרָא.

אַךְ שׁוּר, מַה הֶחֱרִיבָה יַתְמוּתִי הַמְאֹרֶרֶת

בְּנַפְשִׁי הַיּוֹקֶדֶת הֲרַת-הַתְּעוּדָה;

וּכְלוּם יֵשׁ לְךָ, אֵל-הַגָּלוּת, חוֹמָה מְבֻצֶּרֶת

מִשִּׁיר-אֵם, בַּת-יְהוּדָה?

לְמִלְחֶמֶת גּוֹג-מָגוֹג הוֹלַדְתַּנִי וּבְלִי חֲנִית

וָקֹבַע,

לִמְהוּמַת הַמָּשִׁיחַ, בְּלִי רֵע וְעָרֵב.

וְעוֹד בְּטֶרֶם יָנַקְתִּי חֲלֵב-אֵם לָשׂבַע,

הִצַתָּ בִי אִשְּׁךָ עַד לְהִטָּרֵף.

ּ הַנְּבוּאוֹת מִתְרוֹנְנוֹת, הַבְּשׁוֹרָה מַעְתֶּרֶת

וּפְלָאוֹת מְאַיְּמִים עָלַי מִקָּרוֹב וְרָחוֹק;

אִם לָקַחְתָּ אֶת אִמִּי, אֶת גֻּלַּת-הַכֹּתֶרֶת,

לָמָה הִשְׁאַרְתַּנִי תִינוֹק?

אֶת כֻּלִּי הִקְרַבְתִּי עַל עוֹלָתִי הַיּוֹקֶדֶת,

שְׁאַל נָא, אֱלֹהַי, מַה תִּשְׁאַל מֵעִמִּי –

אַךְ לָמָּה לָקַחְתָּ, אֵל אָבְנֵי-כָל-יוֹלֶדֶת,

אֶת אִמִּי, אֶת אִמִּי?