(צוואוֹת השבטים, לוי, ב)
אֶת מִשְׁפְּחוֹת־אָדָם בָּאָרֶץ
עָצְבוּ עֵינַי רְאוֹת;
עַל מִגְדָּלִים רָמִים – הָרֶשַׁע
חַטָּאת בָּנְתָה חוֹמוֹת.
מֵאוֹר עֶליוֹן צָמְחָה הַנֶּפֶשׁ,
לָהּ אֵין בְּלָיָה בְּמוֹת.
לוּ הִיא בִּלְבַד תְּהִי לִי
שַׂדֶה וְכֶרֶם וּתְבוּאוֹת.