נַעֲשֵׂיתִי לְתַלְמִידוֹ וּמַעֲרִיצוֹ שֶׁל אִישׁ אֶחָד בְּשֶׁם בַּאנוּס, אֲשֶׁר הִתְגּוֹרֵר בַּמִּדְבָּר
(יוסף בן־מתתיהו: חיי יוסף, ב)
לֹא בָּאתִי בְּסוֹדָם,
ולֹא קָרַבְתִּי לְלֶחֶם־שֻׁלְחָנָם –
אַךְ חַסְדָּם וְקֶסֶם־אָרְחָם
נַפְשִׁי מְצוֹדְדִים.
הֲיִמָּלֵט הָאִישׁ
אֲשֶׁר פְּרִי־חָכְמָתָם טָעַם?
וּבַעֲנָא רַבִּי כֹה סָח:
"זֶה לְבוּשִׁי קְלִפַּת עֵצִים
וְצִמְחֵי בָּר מַאֲכָלִי.
מַה־סוֹד שָׁרָשֵׁיהֶם הָבֵא מַרְפֵּא?
מַה־כֹּח אֲבָנִים הָסֵר מַדְוֶה?
דִּין אָדָם נֶחְתַּם מִכְּבָר,
וְכָל מַעֲשֶׂה – גְזַר הָאֵל.
עוּל־יָמִים!
וְאַתָּה לְגוֹרָלְךָ הוֹלֵךְ
מָחָר בְּמַעֲלֵה־אֲדֻמִּים".