הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ

הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה,

עֵת הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ

וְגִלְבֹּעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.

וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,

לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,

וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם

מְבַשְׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחֱרָץ.

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,

וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.

בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם

בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ

וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹם

אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָמוֹ.

את רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי

וַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה־קְרָב.

וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי –

מִנִּי דֶמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.

וַיְסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, –

אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.

אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם

אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,

אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,

אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.

אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין.

אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,

כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין

אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.

וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.