לוגו
עולם והיפוכו
מיקום ביצירה:
0%

1


 

א. המטריה

ימי שני חייה ארבעים שנה ושתים שנים. כך מצאנו כתוב. ארבע פעמים תיקן אותה בעליה. הוא שומר אמונים לשלו. נסיון־חיים לימדהו.. לבטוח בטלאי יותר מאשר בשינוי. רכושו אינו מתיישן לעולם. במקום שבו מסתיים היוֹשן, שם מתחיל אצלו אביבה הנצחי של המסורת. כך אירע גם למטריה. שרלוֹק הולמס, בן ארצה, היה חוקר לדעת על־פיה. מה טבעו של ראש המיניסטרים.

אנדרטת החירות בשערי ניו־יורק חגיגית ממנה. יד־יולי בכיכר הבאסטיליה זקופה וגלוית־משמעות ממנה. אבל האנדרטות הן ז’אֶסטה ויד־יולי היא מצבת־זכרון – והמטריה, לעומתן, היא חפץ מחפצי־הבית. בה עשתה הדימוקראטיה את טיוליה הקטנים אל הגינות העירוניות, אל מרוצי־הסוסים, אל הקולוניות. סמליה הכבדים יותר, המפורשים יותר, מעיקים עליה עד היום. מזכירים לה קצת חובות שלא נתמלאו, קצת שבועות שהעלו אבק. חברי הקאבּינטים, בלכתם לישיבות, בוחרים עד היום לשאת עמהם את המטריה. היא נוחה יותר לטלטול. את אנדרטת החירות קשה להשאיר בגארדרובה.

כך בבריטניה, כך בצרפת, כך בגרמניה שלפני המבול, כך בארצות־הברית, כך בליכטנשטיין, שחמשת חייליה משחקים עדיין בדוֹמינוֹ. בבתי־הנבחרים, בבתי־היתומים, בבתי־המשפט, בבתי־התמחוי של חיל־הישועה, השתרכו חיי־חולין דימוקראטיים. המלחמה, שהפריחה רוב אבק מן התיקים, לא נשתכחה, עד שנח האבק שנית על מקומו בשלום. בערי המטרופולין היו אנשים־בסך באים לעתים מזומנות ללבות את אש התמיד שעל קבר האלמוני, למרגלות שערי־הנצחון. ב“כיכר הכוכב” של פאריס ניצנצו קובעי־הנחושת של פרשי המשמר הריפובליקאי ובהתחיל מטפטף הגשם הסתווי, השכיח ב־11 בנובמבר, היה העם הרב שבכיכר פורש את מטרותיו, לקול מנגינתה הנפלאה, הקורעת־לב, של המארסלייזה. אש התמיד להטה, כּעדוּת לחירות העמים ואחוותם, והטכס היה שגור, עם רוח קלילה של שעמום, – שהרי חירות העמים ואחוותם הם דברים המובנים מאליהם. בפתחיהם של בתי־הדין ניצבה אותה עלמה, שהלוט על עיניה, ובידה האחת כפות־המאזניים, והשניה מחזקת השלח, והפרקליטים והנתבעים עם התובעים, היו חופזים על פניה, רצוא ושוב, כעל פני רהיט ישן, שאין נתקלים בו, – שהרי הצדק הוא דבר המובן מאליו. ובערי המטרופולין צעדו אדומי־סמלים מזה ושחורי־סמלים מזה, והשוטרים נצטוו שלא להפריעם, כל עוד הסדר בעינו, ־ שהרי הסדר הוא דבר המובן מאליו.

מיהו שאמר, כי הדימוקראטיה איבדה את תרועות ההמון והנערים, משום שאין בה אותו מס מגרה, שבלעדיו גוברות עצלוּתו ושיגרתו של משטר אפילו על יצר ההתגוננות? רחובותיהן של הבירות זרועים עדיין אנדרטות וזכרונות וסמלים, שכל אחד מהם עשוי לעורר קנאה ונאמנות פי עשרה מאשר חבילת הזרדים שעל דגלי ה“באלילה”. אך הסמלים הללו, מחציתם נתרוקנו ומחציתם נתאלמו. ככילי רובץ על דינריו, שמעה הדימוקראטיה את המולת הסיסמות הבוקעות מאגפיה. האימה שאחזה בה עכשיו היא אימתו של הארפאגון הנבהל מן הבדידות ומרעיש בזהבו.

 

ב. סופה של הדרך הקצרה

בשטחיות שאין כמוה פרשה הדימוקראטיה את סמליה. החירות היתה לה בעיקר חירות המפלגות, ובגרמניה ־ עד כדי כך שתלתה את חייה ומותה בתוצאותיהן של הַצְבעות. מותו של הארפאגון בגרמניה. כך לא נפל עדיין שום משטר. לא בקרב, אלא בפרלאמנט. עולם, שחרב ברוב דעות.

החירות היתה חירות המפלגות. זיווג של משמעת וחופשת־צנזורה. הפוגע בכבודו של סגן־הקצין היה חייב מאסר, אם בצדק או שלא בצדק. אך בעתונים המצויירים מוּתר היה לצייר את ראש־הממשלה בצירוף זנב. שום משטר לא חי ברוח ביקורת כה חזקה, – ומעניין הדבר כי הרוח נשבה דווקא לצד שבסמליו הפוליטיים הוא ניגודו של צלב־הקרס. אתה מדפדף ביבול העצום של ספרות ה“פרוֹלֶט” הגרמנית משנות העשרים וראשית השלושים. שפע של פאתוס ודברנוּת, של כשרון והעדרו, של סאטירה וציניוּת. כל השטפון ניתך על הצנזורה, ונמצא כשר. וכך בתיאטראות, וכך בקלוּבּים, וכך בפרברים, וכך בסאלונים. הדימוקראטיה היתה קו־המשטר, אך ביקורתה היתה קו המחשבה, ויותר מזה – קו־האופנה, הגיעו הדברים לידי כך, שביקורת המשטר נעשתה חלק מן המשטר עצמו, ורבים מן הקטיגורים הרגישו עצמם בטוב מאוד בעולם הזה. סטירת־לחי מבריקה לשלטון ולסדריו היתה פותחת קאריירה בפני סופר ושחקן, והפסד הקנס או המאסר היה יוצא בשׂכרם. מספר הסאטירות הללו, שספג המשטר הדימוקראטי בחייו, הוא עצמו עלול היה להכריעוֹ ארצה, וביחוד בגרמניה, שלא נתאוששה מתדהמת המלחמה. מי לא ניסה את כוחו במלאכה זו? אנו מוציאים מן המנין כמה דמויות זורקות־אור, שאין חברה תרבותית בלעדיהן, אך עשרות־ עשרות מושכי בשבט פרוליטארי עשו את המרדנוּת הזאת כאחד “המקצועות החופשיים”. ידוע לך היטב אותו טיפוס של שחקן, הזוכר בגעגועים את רוח־ המרד הכבירה, שסערה בקאבארטים הברליניים, נגד ברלין הטרום־נאצית, ומבקש ממך “זונג” מהפכני, כלומר “זוֹנג” הזוכה למחיאות־כפיים ולהסכמה. כמה “זוֹנגים” כאלה, וטובים מאלה, נכתבו ודוקלמו בברלין שלפני היטלר! ואמנם המהפכה באה, מהפכה שונה מן הקצה אל הקצה מזו שעליה דוּבּר ב“זונגים”. בספרות מעשית זו לא היתה, איפוא, תועלת מעשית רבה. ויש לזכור כי על הנושאים, שספרות זו טיפלה בהם, נכתבו גם חיבורים חשובים יותר. מעמיק היה הקטרוג שעוררו על החברה טובי הוגיה ואמניה. וייתכן, כי אילו היה מספר קוראיהם ומפיציהם בפועל לא קטן ממספר הלהוטים אחרי ה“זוֹנגים” השמאליים (דבר שלא ייתכן), כי עתה נשתנה קצת מהלך המאורעות. ספרוּת סכימאטית זו קלעה אל הייצרים. היא היתה נטולת פירושים, נטולת מחשבה שניה. הלחם, העבודה, הבורגני, היו לה אֶפקטים, שחידושם אינו פוחת עם השימוש. מפאת שיגרה עצומה וחוסר־אונים היתה הטפתה לכפירה ולהרס משכנעת כשלעצמה, מכסה על אור המטרה שמאחורי המלים. היא חילקה חמרי־נפץ, שעליהם רשמה בפירוש “למען הצדק”, אך כמה קל להחליף תווית בתווית. מחוץ לאחדים, שדבריהם היו קול נשמתם, ישב אל שולחנות־הכתיבה ועמד על הבמות ערב־רב של אֶפיגונים שניסרו כנגרים את מיתריו של ההמון, בלי כל עיכובים נפשיים, בלי כל חשבונות. עם היותם מדברים אל ההמון כאל קיבוץ, דיברו אליו גם כאל עדר וספרותם, מתוך שהיתה ברובה שטחית, סיסמתית וענין שבאופנה, השכילה לנטוע לא־מעט שנאה לקיים, אך הרבה פחות מזה נאמנות שבתודעה ליעוד האמיתי. קשה לומר את הדברם, אך יש לאמרם: כוונתם אחרת היתה, אך במידה שהספרות היא שותפת למאורעות היסטוריים (אם גדולה היא מידה זו ואם קטנה), בה במידה סייעה ספרות ה“פרולֶט” גם לעלייתו של היטלר.

ספרות זו, שהיתה, כאמור, עצומה בכמות, באמצעים, בגילויים, משמשת עד היום לרבים טענה המחזקת, לדידם, את מושגיהם על הדרך בה יש לראות את האמנות כנוטעת אידיאות. איזו ספרות של אידיאה איזו ספרות פרוליטארית, היתה מרובה מזו שבגרמניה לפני היטלר? היא נכשלה, ואותות השפעתה נימחו, נימחו כהרף־עין, נימחו ללא זכר, בו ברגע שהתנאים (כשלון המפלגה, כשלון המשטר) דנו אותה לכליה. מי כמוה חינך רבבות דווקא למעשה, לזעם בלתי־נכבש, נגד מעשי־עוול ועיוות־דין של הימים ההם, נגד סדרים שהם גן־עדן לעומת הנעשה כיום בגרמניה? האם אין זה נותן מקום, לפחות, למחשבה שבה קלה על הדרכים שבהן האמנות שותפת לעיצוב הרוחות? האם אין “הנימוק הגרמני” ראוי לעורר ספקות – אם לא מסקנה קיצונית – על הדרכים ההן?

כמה מבין אלה, שה“זוֹנגים” היו שגורים על פיהם, שרים היום את ה“זוֹנג” של “הוֹרסט־וֶסֶל”?

כל הבא לדון על כוחה הפועל של האמנות, על עומק חרישתה אינו צריך לפטור עצמו מחשבונות כאלה, אך עם זאת אין עליו לעשותם מוצא לכפירה כוללת. מערכי הנפש שנטעה היא באדם, מימות ילדותו של עולם ועד עתה, הם מן היתרים החזקים ביותר, המקשרים את האנושות אל עולמה ואמונותיה, חזקים הרבה יותר מן המשוער. אלה לא יקוצצו על־נקלה בקרדומות. אם מאמינים אנו עדיין בהצלתו של עולם, בהתפכחותו, הרי גדול יהיה בהצלה זו חלקם של כוחות־התורשה האיתנים שטיפחו באדם אמנויותיו השונות, אלפים בשנים. כשלונו של אמצעי־השפעה מוטעה אינו כשלון.

אך את הכשלון חייב לזכור כל מי שבא לעשותן, בצורה זו שנסקרה לעיל, כלי־ עזר לשעה. בשנות־חירום אלו בעולם קשה לדבר על דרכים ארוכות ומעמיקות של תעמולה וחינוך, אך אין זה נימוק המצדיק את הדרך הפשטנית והקצרה שאת סופה ראינו.

 

ג. בני אדם חדשים

אמנם, קשה וקצת מגוחך לדבר על “גורמי השפעה” מסוג זה, בשעה שהאש בבית. המלים, שיש להן תמיד דמות־אנוש, הנושאות בחוּבּן תמיד מחשבה אנושית, נסוגות מפני המקרים שפרצו כל גדר של מושגי אדם. המלים שיש להן הגיון ונשמה אינן חלות על ענינים שההגיון אינו חל עליהן. סופרים שכוחם עמהם מדגישים, כווידוּים כי קצרה ידם לדובב את הימים האלה. ונדמה, כי לא “הפרספקטיבה ההיסטורית”, שכה מרבים להתגעגע עליה (ולא רק מבחינה ספרותית היא החסרה כאן. לא היא. ייתכן, כי את ימיהם של כמה חלקים על פי כדור־הארץ אין לדובב בלשוננו, משום שאין להם לשון שהדעת סובלתה. ואין המכוּון בזה למספר מעשי האכזריות הנעשים בהם, או למידותיה של הנבלה ועומקה. אין הכוונה רק לרישעוּתם של הימים, במובן המקובל. הכוונה היא למהוּתם העצמית, שאינה מהות אנושית. המלים יספרו בכאב, בחרון, על עינוייו של פליט, על עינוייהם של רבבות פליטים, על בית־כנסת עולה באש, על שבעים בתי־כנסיות עולים באש, על המונים שנהפכו למכונה עיוורת ודורסנית, על תינוק, המבקש את אמו בין המכונות… יש בכוה המלים לספר את כל אלה, אבל בחוש שאינו מכזב, בחוש שאינו נרדם, מרגיש הקורא ומרגיש גם הכותב, כי הכל סוּפר, אך הכל נשאר אילם. הימים הללו, על כוחותיהם, על מניעיהם, על נפשם, אינם מדברים בלשוננו. כאילו תעו ובאו אל כמה ערים, אל כמה ארצות של עולמנו, מחוץ לעולם. הלשון חופפת את העובדה, אך העובדה מוסיפה להיות זרה לה. קשה לפשֵט את הדבר אך נדמה, כי כך ירגיש מי שיקרא בלשון כדור־הארץ תיאור מדויק של זריחת שמש אחרת על כוכב־לכת אחר.

הרבה נכתב על־אודות ימים אלה מחוצה להם, אך הרבה נכתב גם בתוכם. המשטר הנאצי עשה לו את המלה הנכתבת, המדוברת והרועמת לכוח מניע שמעטים כמוהו. בעולמנו זה, עולם המרכולת, הרעב והחומר, קשה היה להאמין, כי אפשר להחזיק המונים, לא שבוע ולא חודש. אלא שנים על שנים, בסיסמות שיסוי ושכרון, אשר הריווח המוחשי שלהן זעום כל־כך. אמנם, גם הגיסטאפוֹ עושה את שלה. וחלקה ב“משיכת ההמון” אינו מבוטל כל־עיקר, אך לא קטן הוא גם חלקה של הריטוריקה, חלקו של הנאום, של המזמור, של התזמורת. באחת – חלקו של מיניסטריון התעמולה. אלי ישלה איש את עצמו: האלפים, הגועים את ה“הייל” הגדול בעת נאומיו של המנהיג", אינם גועים אותו מאונס, ואם יש ביניהם גם כאלה, לא הם יוצרים את הגעייה. מיניסטריון־התעמולה הגרמני הוא הסיטרא אחרא של כוח ההשפעה האמנותית והספרותית. וכמה ערטילאיים, כאמור, הם אמצעיה של השפעה זו. פייטני המהפכה האחרת הבטיחו לחם, עבודה, חומר. פייטני הרצח הנאציים מדברים לא על לחם ולא על חמאה, אלא על כבוד לאומי (כמה עוללו את המלים הללו בבוץ משוררים שונים בגרמניה, שנה אחת לפני גדולתן), על תפארת הרייך. מושגים אלה, שמעולם לא היו כה ריקים מתוכן ומיושר, כאשר הם כיום בפי נושאיהם, נהפכו לכוח סוחף. מעולם לא נעשו מעשי נבלה כה רבים וכה נוקבים, ללא כל טובת הנאה לעושיהם שהיו לעבדים. מבחינה איומה זו, הרי משטרם של היטלר ומוסוליני הוא רוחני מכל מה שניתן לשער. רוחניות שהיא מחוץ לגדר אנושי, רוחניות שהיא אחד מפרצופיו הבלתי אנושיים של המשטר.

באמרנו “בלתי־אנושי”, שומעים אנו, במשמעות ראשונה ושגורה: בלתי־ הומאניטארי, מנוגד לכמה תכונות ומעלות שהן יסוד חיובי באדם, כגון אהבת הבריות, סבלנות, חירות. אבל חותם האנושי נמחה בזמן הזה, בכמה מקומות בעולם, במשמעות מעמיקה יותר, נמחק פשוּטו המזעזע של תואר זה. ייתכן, כי גם אנו איננו תופסים ענין זה בתודעה ברורה, אך ניתן לשער, כי ההתנגדות האינסטינקטיבית, העולה בתוכנו כלפי המשטר שבמקומות אלה, אינה באה אך ורק מחמת שנעדרים בהם אותם סימנים של סבלנות וחירות, שגם במדינות־ עולם אחרות אין הם מובהקים במלואם, וכל עיקרם יחסי. הבלתי־אנושי במקרה זה אינו רק מושג שלילי, המקושר עדיין עם חיובי. הוא מושג אחר, עצמאי. הוא סטיכיה שאינה אנושית.

משטרי המדינות הטוטאליטאריות כופים את האוכלוסים לא רק להיות טובים מן האדם, או רעים ממנו: הם כופים אותם להיות שונים ממנו בתורת יצורים. הם מגלגלים את מחשבתם בערוצים אחרים, משנים את מערכת עצביהם, את דרכי הרפלכּסים, את הראייה וחוש השמע וההבנה. מיליונים של המוני־גולם הודהמו לראשונה במהלומות־בזק של איומים, של עונשין, של נחשולי כזב ואכזריות, ועכשיו לשׁים בהם כדי לברוא אותם מחדש. “בני־אדם חדשים” ־ זוהי אחת הסיסמאות של המשטרים הללו, ואולי האיומה שבכולן. יום אחד, אחרי שתפוג תדהמת הפחד, אחרי תהליך הלישה והיצירה, עלולים לקום על פני כדור הארץ מיליונים על מיליונים של יצורים בצלמם ובדמותם של יוצריהם. הם יהיו בלתי אנושיים במשמעותו המבהילה ביותר של התואר הזה. במשמעותו המהותית. בימי ביקורו של ראש הקאבינט האנגלי ברומא סיפרה סוכנות טלגראפית, כי ההמון הביט בתמהון אל המטריה הנודעה וראה אותה כניגוד מופלא לסמליו של המשטר שם. האין כאן משהו יותר מזה? כך יביטו בני כוכב מאדים על הליכותיו ולבושו של האדם, בן הארץ. המוני בני־ אדם חדשים, המוני יצורים חדשים יביטו כך על כלי שימושה, על מנהגיה, על מושגי מחשבתה של האנושות.

הבדל מהותי זה בין משטר העולם, על כל הלקוי והמעוּות שבו, ובין היפוכו, משטרי המדינות הללו, יש לזכור תמיד. ייתכן, כי ברבות הימים יפחתו מעשי האכזריות שבהן, הרדיפות, העינויים והדליקות. ייתכן, כי הגבול הזה, המרתיע מהן את האנושות שמחוצה להן, יטושטש בהמשך הזמן, ואז תקום, עזה ותוקפנית שבעתיים, סכנת ההתפשטות ורכישת הלבבות. רבים מאוד, אפילו בינינו, בין היהודים היו נתפסים למשטר זה ולכל מערכת מושגיו, אלא שגילוייו, כפי שהם כיום, גילויים שיש בהם סכנה לבטחונם וחייהם, מרחיקים אותם ממנו. למען בטחונה של האנושות, למען חייה, יש לעורר ולחזק ולהבהיר בה את יצר השמירה העצמית, את יצר האנטאגוניזם הטבעי, לאויבה בנפש, לבלתי־ אנושי לא כמדרגה או כצורה, אלא כמהוּת. תורת הגזעים אינה מימרה ריקנית. מול פני העולם קם עכשיו אויב בן גזע שאינו שלו, גזע שאינו אנושי. יש להשליט את ההכרה, כי המלחמה התלויה עכשיו באוויר, אם תתחולל בגלוי או תימשך בסמוי, אינה רק מלחמה בין שני משטרים. אם יימשכו הדברים כמו שהם כיום צפויה לאנושות, אם בהתנגשות של נשק או בהיאבקות פנימית, מלחמה אחרת. אחד מקרבותיו העצומים והקדמונים של הטבע. מלחמה בין שתי משפחות של בעלי חיים לשליטה על הכדור.

1939


  1. עולם והיפוכו” – “טורים”, י‘ ניסן תרצ“ט (30.3.39). ”המטריה", שעליה מדוּבר כאן, היא, כמובן, מטרייתו של נוויל צ’מברלין, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1937–1940 ואדריכל מדיניות־ההתפייסות עם גרמניה הנאצית. “חבילת־הזרדים שעל דגלי הבאלילה”, משמע – סמל הפאשיזם שעל דגל ארגון־הנוער הפאשיסטי.  ↩