אֵינִי יָכוֹל לִקְרֹא אוֹתוֹ, כִּי כְּבָר

מִן הָעַמּוּד הָעֲשִׂירִי אֲנִי מֻקָּף בִּצְעִירוֹת

שֶׁפִּיוֹתָן חֲבַצָּלוֹת

פְּתוּחוֹת, קוֹדְחוֹת לְחֹם הַלַּיְלָה.

הֵן מַלְבִּישׁוֹת אוֹתִי חֻלְצָה מְרֻקָּמָה

וּמוֹלִיכוֹת אוֹתִי אֶל הַכְּרָמִים:

בְּמִכְנְסֵי־הָרְכִיבָה הַהֲדוּקִים לִירֵכַי

עָלַי לִנְטֹר אֶת תְּנוּעוֹתָן, עָלַי לִשְׁמֹר

אֶת שְׁעָרָן הַמְעֻרְטָל לַטָּל.

אֶת הַתַּנִּים יֵשׁ לְהָנִיס, וּלְהַנְהִיג

קִצּוּב מָתוּחַ בָּרְגָשׁוֹת. שֶׁאִם לֹא כֵן

אֶמְצָא עַצְמִי בֵּין־כֹּה־וָכֹה עֵרוֹם בַּעֲרִיסַת־עָלִים

וְהַפָּנִים הַלְּבָנוֹת בְּמִסְגְּרוֹת שֵׁעָר שָׁחֹור

יָבוֹאוּ בְּעֵינַי, כְּמוֹ פִּרְחֵי נֵרוֹת־הַלַּיְלָה.

מָה אֶעֱשֶׂה לַיּוֹם הַזֶּה, לַיּוֹם

שֶׁיְּבֹעַר, שֶׁיְּדֻבַּר בִּי בְּשִׂפְתֵי־חֲבַצָּלוֹת?