מוּבָן שֶׁיּוֹחָנָן הָיָה מוּכָן וּמְזֻמָּן
לָתֵת לָהּ, לִשְׁלוֹמִית, קְצַת מִין. וּבֶאֱמֶת,
מַדּוּעַ לֹא לָתֵת לַנַּעֲרָה
קְצָת מִין? הֲרֵי קְטִינָה
וַדַאי שֶׁכְּבָר אֵינָה
וְיֵשׁ לָהּ גִּימֶל סִימָנִים, נָאִים וּנְכוֹנִים.
אֶלָּא שֶׁיּוֹחָנָן, וְלֹא מִן הַתְפִלָּה,
דַּוְקָא מֵרֹב טְבִילָה בְּתוֹךְ הַמְּצוּלָה
הָפַךְ גּוּפוֹ, בִּמְחִילָה,
חָלָק וּמְעֻגָּל, מָשָׁל
עֻגַל בִּגְלִיל־מַעֲגִילָה:
זֶה טִבְעָם שֶׁל מַיִם, שֶׁהֵם מֵעֲגִילִים הַכֹּל.
וְרַק רֹאשׁוֹ שֶׁל יוֹחָנָן, עַל
שְׁעָרוֹ הַמְּגֻדָּל וְעַל זְקָנוֹ הַמְּכֻבָּס,
עוֹדוֹ קָשֶׁה וּמְחֻסְפָּס, וּמַבָּטָיו בּוֹטִים.
אַךְ מָה יָכֹל מִין רֹאשׁ כָּזֶה
וְלֹא גַּם שִׁמְשֹׁונִי כָּל־כָּךְ, לָתֵת
לְנַעֲרָה עֵרָה? קָשֶׁה לָדַעַת, בֶּאֱמֶת.