לוגו
ד"ר יוסף ספיר
מיקום ביצירה:
0%

(במלאת לו ששים שנה)


אחד מן ה“גווארדיה” העתיקה והמנוסה של הציונות המדינית, אחד מנושאי דגלה הראשונים והנאמנים, שעמדו עשרות שנים במערכות הכבוד הראשונות שלה, שכל ימי גבורתם ועמידתם היו שלשלת רצופה של שרות לדגל, של שרות ללא תנאים, ללא עיפות, ללא רפיון ידים. ד“ר ספיר היה תמיד אחד הנאמנים והמסורים, שאי אפשר לתנועת-עם בלעדיהם, אחד מאנשי החובה והמפעל, שאינם מבקשים חשבונות רבים, שאינם תובעים כלום לעצמם ושאינם זזים ממשמר החובה שלהם אף בימי הנסיון והפורעניות הקשים ביותר לתנועה. הוא היה תמיד עמוד ברזל לציונות ולמנהיגיה, אחד החיילים נאמני הלב והרוח, שהתנועה נשענת עליהם ונלחמת בעזרתם הצנועה את מלחמות הכבוש ומלחמות ההגנה הגדולות שלה. שום עבודה לא היתה לו מעולם קשה ביותר ולא “קלה” ביותר, לא היו בשבילו דברים גדולים ודברים קטנים, פעולות חשובות ופעולות של מה בכך – הוא ידע את סוד הדברים הקטנים, המצטרפים בסופם למפעלים גדולים, כל מקום וכל שעה שהיה צורך בעבודתו ובעזרתו – היה נמצא לדרישה. אחת היא – כתיבת ספרים פופולריים על הציונות וענינה כדי לקרבה ללב העם, יסוד בית ספר, יסוד הוצאת ספרים לעם, נאומים להמון, אסוף כסף לקרנות הלאומיות, מכירת שקלים, ארגון אגודות, רכוז העבודה הציונית והנהלתה במרכזים גדולים של הישוב היהודי ברוסיא, יסוד מוסדות עממיים לעזרה סוציאלית ולעזרה הדדית של המוני העם, מלחמה צבורית ופוליטית עם מתנגדי התנועה הלאומית על השלטון וההשפעה ברחוב היהודים ובמוסדות הצבור – כל הענינים האלה היו לחם חוקו של ד”ר ספיר מיום ליום במשך עשרות שנים. וכל העבודה הרבה והמסובכת הזאת, שנעשתה לפעמים בתנאים קשים מאד ומתוך סכנות גדולות ומרובות לעושה – די לזכור את עבודתו הציונית של ד"ר ספיר בימי טולמאצ’וב באודיסה – היתה טבועה בחותמה של פשטות וצניעות, שעושה את חובתה לתומה, כעשות אדם לנפשו ולבני ביתו, ואינה מחזיקה טובה לעצמה, - היתה חדורה לבביות עממית וטוב לב ועין יפה של איש העם האמתי והנאמן. ועל כן לא היה מעולם מאנשי הפולמוס והמלחמה החריפה בתוך המחנה בפנים. עמדתו הציונית היתה תמיד פשוטה, ברורה ומבקשת את הטוב שבפעולה החיובית הנאמנה. לבו היה לציונות, לחבת ציון ולעבודת חנוך גם יחד. הוא לא ראה ולא רצה לראות נגודים בין אלה, הוא היה ראש הועד הציוני העירוני באודיסה, חבר ועד חובבי ציון ומיסד ופטרון לבית ספר עממי כאחד. ועל כן לא סערה מעולם מסביבו סערת המלחמות הפנימיות שבציונות.

ד“ר ספיר לא בקש מעולם חשבונות רבים בעבודתו הציונית: הוא ידע רק חשבון אחד, את החשבון הפשוט של המעשה, של ה”חבור“: כל שקל נוסף, כל ספר או קונטרס ציוני חדש, כל פרוטה נוספת לקרן הקיימת – זהו רכוש ציוני, תוספת מה בחשבון. חשבונות אחרים לא ידע ולא רצה לדעת, ופחות מכל ידע את החשבון עצמו, חשבון ריוח והפסד, של עולמו הפרטי. הוא היה אחד הוותרנים הגדולים, המבזבזים יום יום את אוצרות רוחם ומשבבים את נשמתם שבבים שבבים בענינים הקטנים של השעה. היו לו לד”ר ספיר נטיות ספרותיות, היו לו נטיות וצרכים אמנותיים, אבל לעולם לא הגיע לכך לעשות את הנטיות האלה מפעל קיים. הוא כתב ספרים לתומו. פסל פסלים לתומו, ולא בלי הצלחה, אבל מעולם לא נפנה לכך, לא שקד על תקנתם ועל שלמותם של דברים, לא דאג ל“חלק לעולם הבא”. עניני האגודות הציוניות, השקלים או בית הספר, היו תמיד עדיפים, ומפניהם נדחו אינטרסים של אמנות, נטיות של יצירה אמנותית, עניני המקצוע והמדע, אשר עליו פרנסתו (ד"ר ספיר הוא רופא על פי מלאכתו).

עכשיו יושב ד“ר ספיר בתוכנו בירושלים, ושוב הוא עובד את עבודתו לתומו, בפשטות וברצינות כדרכו. הפעם זוהי עבודת ישוב ותרבות בלתי אמצעית של איש המקצוע, כראוי לעובד נאמן בבנין המולדת – עבודה של רופא. מעבודה צנועה וחשובה זו הוציאו עכשיו לרגע קטן, ב”אשמת" חבריו ומוקיריו הרבים, חג היובל שלו, במלאות לו ששים שנה. חבריו אלה יש להם צורך אנושי טבעי: להביע לו בשעה זו את רגשי חבתם ואת ברכתם הנאמנה.

הלואי שיחיה ויפעל עוד שנים רבות בתוכנו.


“הארץ”, ט' ניסן, תרפ"ט 19.4.29