הלילה מת מיתה חטופה ר' בצלאל ב"ר דוב יפה.
כחתף בא האסון. איש לא חשש לו ולא דאג לו. בעוד האיש בעצם גבורתו הרוחנית והמוסרית, בעצם עבודתו הגדולה, מתמידה, הצנועה, הדוממה, בעודנו מלא כשרון המעשה וכוח המפעל במדה שרק יחידי סגולה נחנו בה, בעודנו יושב, איש החובה הקדושה והאחריות העמוקה, ורוקם יום יום ושעה שעה בחשאי ובהצנע את מסכת המפעלים הקטנים – הגדולים – קדמהו המות. הלב החולה שלא ידע מנוחה ומרגוע – הן רבה כל-כך העבודה ורבים כל-כך המפעלים המצפים לתקונם, ואיך ירגע איש החובה והמעשה? הרבים הם היודעים, כי איש המרץ וההתמדה הזה, שהיה כעמוד ברזל לכל דבר קטן או גדול שהוטל עליו, היה חולה זה ימים רבים מחלת לב קשה? – כרע פתאום תחת סבלו, ובצלאל יפה נקרע מן המערכה. נקרע ממערכותינו הראשונות אחד מכהניה החסידים והנאמנים של תנועת התחיה בישראל, אחד מיחידי הסגולה המעטים ממעטי דברים ומרבי תפארת בעולמנו הקטן. בצלאל יפה, העסקן הצבורי הנאמן, שעבד בלי הרף ובלי מרגוע כשלשים שנה את עבודת-הצבור ועבודת-העם, לא היה לכאורה כלל מבעלי הטמפרמנט הצבורי במשמע המקובל, הוא לא ידע את הצורך האישי לנהל, לנהוג, לפקד, לעמוד בראש, להבליט את אישיותו. ואולם שתי מדות גדולות היו בו, שהעמידוהו בלי משים במערכות הראשונות של הטובים והגדולים שבעסקני הצבור: הכרת חובה ואחריות עמוקה וכשרון-מעשה היוצא מגדר הרגיל. העבודה וכשרון-העבודה העמידו אותו על יד ההגה בכל מפעל צבורי ולאומי שבסביבתו. עוד לפני עשרים שנה, בימי תקפה ונעוריה של התנועה הציונית, היה בצלאל יפה מחברי הועד הפועל הציוני הגדול ועמד בראש גליל גרודנא, שהצטיין בימיו בעבודה ציונית יפה ומסודרת. בצלאל יפה היה מן הראשונים, שדאגו לעבודת חנוך ותרבות לאומית, בהשתדלותו נוצר והתקיים המוסד הראשון לחנוך מורים עבריים-לאומיים – הקורסים בגרודנה, - שנעשה אחר-כך היסוד לכל עבודת החנוך העברי במרחבי רוסיא הגדולה. בצלאל יפה היה אחד מן הראשונים שבעסקני הציונות המצוינים, שהוציאו את המסקנא הטבעית מציונותם ועלו אל הארץ לעבוד את עבודתה וכאן נפתח לפניו שדה רחב לעבוד את עבודתו הצנועה והנאמנה בשדה התחיה, לחרוז יום יום ושעה שעה את מחרוזת המעשים הקטנים, המצטרפים בסופם למפעלים גדולים: עבודת ההתישבות, הכפרית והעירונית, גאולת הקרקע, עבודת החנוך, הארגון הלאומי – כל אלה מצאו בבצלאל יפה כהן נאמן ועובד חרוץ, שלא ידע ליאות.
“גאולה” עם עבודתה השקטה והמתמידה, שנתנו לנו, בתוך השאר, את רוב שטחי העיר העברית הראשונה בארץ, ועד החנוך, “קהלת”, הקהלה היפואית, שנעשתה בנשיאותו דוגמא של קהלה מסודרת, הועד הלאומי – כל אלה היו שדות עבודתו הנאמנה והצנועה של עסקן רב פעלים וממעט-דברים זה. ומה שהיה בצלאל יפה לישוב העברי בארץ בשנות האימה והפורענות של מלחמת העולם יודעים אולי רק מעטים בערך. בצלאל יפה היה אחד משנים שלשת העסקנים, שגילו בימים ההם כשרון סדורי ענקי והצילו אלפים ורבבות מבני הישוב מחרפת רעב ומשאר מוראות המלחמה.
והנה נפסקה “שירת חיים” עשירה ונאמנה זו, שירת חיים פשוטה “פרוזאית”, כביכול, אבל רבת פעלים וכבירת תוצאות, נפסקה באמצע: רק בן חמשים ושש היה האיש.
בצלאל יפה הלך לעולמו, והלב הומה מצער ומדאגה: הימצאו תשלומים לאבדה זו, לעובד העם הנאמן הזה?
זכרו של בצלאל יפה לא ימוש מלב הישוב, ונפשו תהא צרורה בצרור חיינו.
“הארץ”, י“ז כסלו תרפ”ו