מחזה תנכ"י
הנפשות:
שאול
יונתן
מלכישוע בניו
יִשְוִי
אבנר – שר צבא לשאול
דוד
אליאב
אבינדב אחיו
שַמָּע
גָלית
נושא הצנה
כָּרוז
אנשי צבא עברים ופלשתים, בנות ישראל המשוררות.
עמק הָאֵלָה. הר מזה והר מזה וביניהם גיא. בעמק הבמה – אֵשֶל; מתחתיו – סלע. מרחוק נראים אהלים. בהֵרום המסך, נראים אנשי ישראל מזוינים, מהלכים אחת הנה ואחת הנה. הם עומדים קבוצות, קבוצות ומשוחחים. נשמעים קולות: “גלית! פלשתים!”
אֶלִיאָב: נורא הוא גלית זה, ענק הוא!
אבינדב: כובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש!
שֵמה: ועץ חניתו – כמנור אורגים!
חיל א': ולהבת חניתו – שש מאות שקלים ברזל!
החילים: נורא! נורא!
חיל ב': והוא מחרף את מערכות ישראל.
חיל ג': ורוצה להלחם רק כנגד איש אחד.
החיילים: אבדנו, אבדנו.
חיל ד' ואין למצוא במחננו גבור חיל, אשר יקום להלחם בו?
חיל ה': אף לא אבנר שר הצבא ואף לא יונתן הגבור.
חיל א': גם שאול המלך ירא את הפלשתי הזה.
חילים: האמנם?
חיל א': כן, מאז רב עמו שמואל הרואה, סרה מעליו רוח ה' ורוח רעה תְבַעֲתֶנוּ
חיל ב': תמיד חניתו בידו.
חיל א': רק בנגן דוד בן ישי לפניו – וסרה מעליו הרוח הרעה.
חיל ג': בימים האחרונים תבעת אותו הרוח הרעה יום יום, כי נפל פחד גלית עליו.
חיל ד': ודוד, האם לא ינגן עוד לפני שאול?
חיל א': נשאֹל נשאל דוד מעמו לרוץ לבית לחם לרעות את צאן אביו.
חיל ב': שמעתי, כי שמואל הרואה משח את דוד למלך…אליאב: הס, אל תַּשְמַע דבר מזה!
חיל ב': (לעומדים על ידו) הוא עוין אותו, על אשר לא בחר הרואה בו. (החיילים מצטחקים)
(תקיעת חצוצרה. החילים מפנים את ראשיהם לשמוע)
הכרוז: (מאחורי הבמה) בשם המלך! האיש אשר יכה את גלית הפלשתי, יַעְשְרֶנוּ המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל!
(תנועה בצבא)
חיל א': השמעתם?
חיל ב': שמענו! לך אתה והיית חתן המלך!
חיל א': אני? מי אני? ילך אליאב הגבור!
אליאב: אני? לא, לא אוכל.
חיל ג': לולא הכרם אשר נטעתי השנה, כי עתה הלכתי אני לדבר עמו מלחמה בשער.חיל א': אתה? ראה, כי לא ירמסך ברגלים. (צחוק)
(מעבר הפלשתים נשמע קול תֹף. אנשי ישראל נבהלים וקוראים: “גלית! גלית!” מופיע גלית. לפניו הולך נושא הצנה. אחריהם עוד אנשי צבא פלשתים. – אנשי ישראל נסוגים אחור ונדחקים איש לרעהו)
גלית: (צועד בכבדות) הוי, פחדנים, מוגי-לב! למה תצאו לערוך מלחמה? הלא אנכי הפלשתי ואתם – אתם עבדים לשאול! בְּרוּ לכם איש וירד אלי: אם יוכל להלחם אתי והכני – והיינו לכם לעבדים; ואם אני אוכל לו והכיתיו – והייתם לנו לעבדים!
(אנשי ישראל רועדים ומחרישים; דוד בא ומתיצב מן הצד)
גלית: הוי, רועי צאן ובקר! תנו לי איש ונלחמה יחד!
(צוחק, מניף בחניתו ומאים על אנשי ישראל)
הפלשתים: (מניפים בחניתותיהם) מוגי לב! רועי צאן! (צוחקים)
גלית: זה לי ארבעים יום, שאני מתיצב לפניכם ומודיע השכם והערב, כי תתנו לי איש להלחם בו; מחר, אם לא ימצא ביניכם איש אשר כזה, ונתתי את בשרכם מאכל לעוף השמים ולבהמת השדה, חי דגון! (מתרחק עם אנשיו)
אנשי ישראל: אבדנו כלנו, אבדנו!
חיל א': אוי לנו, מי יצילנו מיד הפלשתי הערל הזה!
דוד: (נגש אל אחיו, הוא לבוש מעיל רועים וילקוט על שכמו; בידו האחת מקל ובשניה – כנור) שלום, אליאב! שלום, אבינדב, שמה! אבינו פקד אתכם לשלום ושלח לכם על ידי איפת הקלי ועשרה לחם; ועוד שלח עשרה חריצי חלב לשר האלף, והנם שם על יד שומר הכלים (מדבר עם אחיו)
חיל ג': מי הנער הזה?
חיל א': הלא דוד הוא, המנגן לפני שאול!
חיל ב': איש תאר הוא עם יפה עינים!
חיל א': בכל דרכיו משכיל!
(נשמעת תרועת חצוצרה מאחורי הבמה ונשמע שוב קול הכרוז)
הכרוז: בשם המלך! האיש אשר יכה את גלית הפלשתי… יעשרנו המלך עושר גדול… (הקול הולך ורפה) ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל!
דוד: (אל העומדים עמו): מה יֵעָשה לאיש, אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל?! כי מי הפלשתי הערל הזה, כי חרף מערכות אלהים חיים?!
חיל א': הלא שמעת, דוד! את בתו יתן לו…
חיל ג': ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל!
דוד: אני אלך ואלחם עם הפלשתי הזה!
חיל ה': (צוחק) מי? הנער הזה? צחוק עשה לנו.
חיל ד': כל השומע יצחק לו.
חיל ג': מה יושיענו זה?
חיל א': איש מלחמה הוא! גבור חיל הוא וע' עמו!
החילים: דוד! דוד! לך והושעת את ישראל!
אליאב: (לדוד בחרי אף) למה זה ירדת ועל מי נטשת את מעט הצאן ההנה במדבר? אני ידעתי את זדונך ואת רֹעַ לְבָבֶךָ, כי למען ראות המלחמה ירדת.
דוד: (בענוה) מה עשיתי עתה? הלא דבר הוא (פונה מעליו אל מול אחר) אני אלך ואכה את הפלשתי הזה.
חיל א': דוד יושיענו! גבור חיל הוא!
החילים: כן, כן! דוד! דוד!
אליאב: (לדוד כבראשונה) דוד! לך לרעות את הצאן!
(דוד הולך ואליאב הולך אחריו)
חיל א': (לנצבים עליו) הבכור מקנא בצעיר!
(הסכמה בין החילים)
(נשמעת תרועת חצוצרה וקריאת הכרוז מאחורי הבמה)
הכרוז: המלך בא! המלך בא! פנו דרך! המלך!
החילים: המלך! שאול! (מתיצבים הכן)
(מופיעים אנשי צבא. שאול המלך וחניתו בידו; על ראשו כתר מלכות. אחריו שני נערים מנפנפים עליו במניפות. אחריהם – בניו: יונתI, ישוי, מלכישוע. אבנר שר-הצבא. שאול מתיצב תחת האשל, יושב אחרי-כן על הסלע וכל גבוריו עומדים עליו מימינו ומשמאלו)
שאול: ה' עמכם, גבורי החיל!
החילים: יברכך ה'!
שאול: השמעתם את דבר המלך?
החילים: שמענו!
שאול: הנמצא ביניכם איש אשר יכה את הפלשתי?
החילים: (מחרישים ומביטים איש אל רעהו במבוכה).
שאול: (בכעס) אתם מחרישים. מוגי לב!
החילים: (כובשים ראשיהם ושותקים ברעדה)
שאול: (קם בחרי-אף ממקומו) אין עונה! (מאַיֵם בחניתו) הוי! אתם! רַכֵּי-לְבָב! אין חולה מכם עלי? הגם ידכם עם שמואל הרואה? (ביאוש, והוא מתהלך אנה ואנה במר לבו) מה אעשה? מה אעשה? אלהים סר מעלי ולא יענני עוד! (עיניו מזרות אימה); הרואה, הרואה! למה לקחתנו מן הנוה, מאחר הצאן? (קורע את בגדיו מעליו)
החילים: (בפחד ורעדה) הוא מתנבא! הוא מתנבא!
שאול: (בקול מאים על הצבא) הס! פן אעשה רעה!
אבנר: (מניע בידו לעומת הצבא וכל העם עוזב את הבמה)
שאול: מה אעשה? מה אעשה?
יונתן: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! התעודד נא ועודדת גם את רוח אנשיך, לה' הישועה!
שאול (ביאוש): ה' סר מעלי.
יונתן: הוי, אבי! זכר נא היום, בו הכית את נחש מלך בני עמון. קום והושעת גם הפעם את העם!
שאול: (כבראשונה) ה' סר מעלי.
יונתן: רוח ה' תשוב לפעמך כבראשונה, אבי.
שאול: מר לי מאד, בני! היו ימים בהם הייתי עשוי לבלי חת ולבי היה איתן כצור, אך עתה נשבר לבי בקרבי. רוח ה' סרה מעלי. ולמה תדבר אלי עוד כדברים האלה ולבי מר לי מר! (נאנח)
יונתן: (אל נושא כליו); מַהֵרָה הֵנָה את דוד וינגן לפני המלך.
נושא הכלים: (ממה לרוץ. עד מהרה נשמעת מאחורי הבמה נגינה חשאית, ההולכת וחזקה ודוד מופיע על הבמה, והוא מנגן בכנורו. הוא הולך ומתקרב אל שאול המלך, יושב לרגליו ומוסיף לנגן.)
שאול: (מקשיב. לאט-לאט פניו מתבהרים, הוא מצטחק ושם את ידו על ראש דוד בפנותו אל אבנר) בן מי הנער הזה, אבנר?
אבנר: חי נפשי אדוני המלך, אם ידעתי!
שאול: (אל דוד) בן מי אתה, הנער?
דוד: בן עבדך – ישי, בית הלחמי!
שאול: (במאור פנים) יודע נגן אתה, הנער! (אל יונתן): הנה עתה רָוַח לי.
דוד: אמצא חן בעיניך, אדוני המלך!
שאול: בן-חיל אתה, בני, כנורך מפליא לעשות.
דוד: השתחויתי! (קם מכרוע): אדוני המלך, ידבר נא עבדך דבר באזניך.
שאול: דַבר, כי שומע אנכי.
דוד: אל יפל לב אדם עליו. עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה.
שאול: (בבת צחוק טובה): אתה? במה? אולי בכנורך זה?
דוד: בקַלְעִי אשר בידי!
שאול: לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו, כי נער אתה, והוא – איש מלחמה מנעוריו.
דוד: אדוני המלך! רועה היה עבדך לאביו בצאן, ובא הארי ואת הדב ונשא שה מהעדר; ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו; ויקם עלי – והחזקתי בזקנו והכיתיו והמתיו.
שאול: אכן, בן חיל אתה!
דוד: גם את הארי, גם את הדב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, כי חרף מערכות אלהים חיים.
שאול: (נראה בפוסח על שני הסעיפים; מביט חליפות על יונתן ועל אבנר) מה תאמר, יונתן? מה תאמר אתה, אבנר?
יונתן: שמעתי עליו ונבון דבר וה' עמו. אבנר: פניו מעידים בו, כי לבו כְּלֵב האריה.
דוד: ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה!
שאול: (אל דוד): לך, וה' יהיה עמך. (אל נושא כליו) הגישה אלי את המדים, קובע נחשת, שריון וחרב! (נושא הכלים מביא)
שאול (אל יונתן) הַלְבֵּש אותו את המדים!
יונתן: (שם על ראש דוד את הקובע, מלביש אותו שריון וחוגר חרב מעל למדים)
דוד: (רוצה ללכת, אך הוא צועד בכבדות, אל שאול) לא אוכל ללכת באלה, כי לא נסיתי! (מסיר מעליו את המדים) במקלי ובקלעי אשר בידי אלך והכיתי את הפלשתי!
שאול: (קם, שם את ידו על ראש דוד ואומר) ברוך אתה, בני דוד, גם עשה תעשה וגם יכל תוכל. לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד הפלשתי.
דוד: אמצא חן בעיניך, אדוני המלך!
שאול: לכה אתי, בני דוד, אל אהלי וסעדת לבך פת לחם. (קם ללכת, אחריו כל שומרי ראשו; אל דוד) נגן עוד מעט – נגונך ישביח את סערת לבבי!
דוד: ככל אות נפשך, אדוני המלך. (מנגן מתוך הליכה. הכל יוצאים. זמן-מה הבמה ריקה. מאחורי הבמה נשמעת עוד נגינת דוד, ההולכת ורפה)
(על הבמה מופיעים אחד אחד אנשי ישראל)
חיל א': הלך לו המלך.
חיל ב': הוא התנבא.
חיל ג': רוח רעה בעתה אותו.
חיל ד': עוד מעט והטיל בנו את חניתו.
חיל ב': שמעתי את דוד מנגן; אין זאת, כי רוח לו לשאול.
חיל ה': יודע נגן הוא דוד ומפליא לעשות בכנורו.
חיל א': כנורו מנגן מאליו.
החילים: איך מנגן מאליו?
חיל א': פעם הייתי בבית לחם עירו בגֵז הצאן ועזרתי על יד דוד. ויהי בלילה ואנכי עומד על יד אהלו, ואשמע פתאם את הכנור מנגן ודוד שוכב וישן. ואתבונן וארא והנה נשבה רוח במיתרי הכנור התלוי באהל והכנור נגן מאליו…
החילים: פלא! פלא!
הכרוז: (מאחורי הבמה) בשם המלך! דוד ילך ויכה את הפלשתי!
החילים: (בתרועה) יחי דוד! (נשמע קול תף מאחורי הבמה)
גלית: (מופיע, נושא הצנה לפניו; אחריהם – הפלשתים) זה דברי לכם בפעם האחרונה: “ברו לכם איש וירד אלי!”
דוד: (בא עם יונתן ועם אבנר) הנני!
החילים: יחי דוד!
גלית: (מביט אל דוד בבוז) אתה? (צוחק, אף הפלשתים צוחקים)
דוד: (בעוז) אמנם כן, אני!
גלית: (בלעג) הוי, נער! הכלב אנכי, כי אתה בא אלי במקלות?
דוד: כדבריך כן הוא! (תרועת רצון בין אנשי ישראל)
גלית: (מלא חמה) לכה אלי, הנער, ואתנה את בשרך מאכל לעוף השמים ולבהמת השדה!
דוד: אַל יתהלל חוגר כּמְפַתֵחַ!
גלית: לַשָוא תבטח באלהיך, כי לא יצילך מידי. אלהי רועים אלהיך ולא גבור מלחמה. אין אלהים מבלעדי דגון!
הפלשתים: אין אלהים מבלעדי דגון!
דוד: אתה בא אלי בחרב ובחנית וביכדון – ואני בא אליך בשם ה' אלהי צבאות, אלהי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתיך והסירותי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים – היום הזה – לעוף השמים ולחיות הארץ, וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל! וידעו כל הקהל הזה, כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה‘, כי לה’ המלחמה ונתצן אתכם בידנו!
גלית (מניף את חניתו, דוד ממהר, שולח את ידו אל הכלי, לוקח משם אבן ומקַלֵעַ ומכה את הפלשתי אל מצחו. גלית צועק ונופל מלא קומתו ארצה. דוד שולף את חרבו הגדולה של גלית ומתנפל עליו. עד מהרה הוא קם ובידו ראש גלית. הפלשתים נסים בזעקה וסוחבים אחריהם את פגר גלית. בני ישראל מריעים: “יחי דוד!”)
אבנר: נרוצה אחריהם ונדביקם! (רץ עם כל הצבא בקריאה: לה' הישועה. גם דוד רץ עמהם. רגע הבמה ריקה. מאחורי הבמה נשמעים עוד קולות התרועה המתרחקים, אחר מגיעה שירה “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו” ועל הבמה מופיעות בנות ישראל, מהן בתפים ומהן בכפות תמרים, והן שרות ומרקדות. באמצע הרקוד נשמע קול שירה מאחורי הבמה ועל הבמה מופיעים אנשי ישראל, נושאים את דוד הגבור ושרים:)
מִפְּלִשׁתִּים הִנֵּה עַתָּה נִצַּלְנוּ,
לֵאלֹהֵינוּ שִׁיר תּוֹדָה נָרֹן!
חֲלָלִים רַבִּים בָּהֶם הִפַּלְנוּ
עַד שַׁעֲרַיִם, גַּת וְעַד עֶקְרוֹן.
הוֹד לְדָוִד, לַגִּבּוֹר הַמְנַצֵּחַ
אֲשֶׁר בְּגָלְיַת אֶת אַבְנוֹ קָלַע;
הֵסִיר אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הַצַּר הַמְּנַבֵּחַ
וַיַּעשׂ בַּפְּלִשְׁתִּים כָּלָה.
(בנות ישראל קושרות כתרים לראש דוד. המסך יורד לאט לאט)