לוגו
בארץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

I.    🔗

– – חַלְחָלָה אשר לא אדע מה היא תקפה אותי שנית והִבְרִיחַתְנִי מן התא הצר חוצה בחצי הלילה. נשען אל-כַּרְכּוֹב האניה על-פני המכסה אשר ממעל אני עומד בדד ואני מביט אל-תוך החשכה הרחבה והרחוקה. אֵי פה יָם? אי שמים? לא ידעתי להבדיל. האם הנקודות המאירות פה, אלה הכוכבים, הם הם האותות להכיר על-פיהם את-השמים? ואולם הנקודות האלה נשקפות גם מתוך המים אשר מתחת ומביטות אלי, כעיני-ילדים משתאות, גם מן הים. האם גַלֵּי הקצף הלבנים והקלים אשר ישוטו פה על-פני המים אָנֶה וָאָנָה הם הם האותות אשר בם אכיר את-הים? ואולם גלי הקצף האלה, הלבנים והקלים, דמות להם גם כדמות עבים קלים וּלבנים, אשר גם בשמים מקום להם. שני ימים, גדולים ורחבים בבלי-קץ, יסֻבּוּני, וביניהם הנה לבי הים השלישי. מי זה הגיד פעם כדבר הזה? לא ידעתי. ידעתי רק את-האחת, כי לבי בי רחב וגָדַל וּגָאָה פתאום עד בלי גבול ועד אין סוף, כמוהם הם גם אָני…

ופתאם זכרתי. שיר נפלא חולף את-קרָבַי:

וְכוֹכָבִים בְּלֵב הַיָּם נְבוּכִים,

כְּגֵרִים מִמְּעוֹנֵיהֶם גְּרוּשִׁים;

וְכִדְמוּתָם בְּצַלְמָם יַעֲשׂוּ אוֹר

בְּלֵב הַיָּם כְּלֶהָבוֹת וְאִשִּׁים.

     - - - - - 
 
     - - - - - 
 
     - - - - - 
 
     - - - - - 

וְיָם דּוֹמֶה לֶרָקִיעַ בְּעֵינוֹ,

שְׁנֵיהֶם אָז שְׁנֵי יַמִּים חֲבוּשִׁים;

וּבֵינוֹתָם לְבָבִי יָם שְׁלִישִׁי –

    - - - - - 

האם לא תחשׁבו כי השיר הזה הוא מעשה ידי איש משורר מן החדשים? אולי היינע? אבל לא: אישׁ יהודי כתב אותו לפני שמונה מאות שנים, ועברית כתב אותו, ושמו היה יהודה הלוי

וגם הוא, היהודי הזה, נסע לארץ-ישראל – כמוני היום…

מי יודע? אולי מַסְלוּל המים הזה, אשר עליו נושאת אותי אניָּתי ממצרים, אותו גָזרה גם אניתו הוא; אולי המִשְׁבָּרִים האלה במקום הזה, אשר ירעשו עתה מסביב לאניתי ומזמרים לי את זמרתם האבלה והשוממה, הם הם המשׁבּרים אשר רעשו ואשר זמרו אבלים ושוממים גם מסביב לאניתו הוא. מי יודע? אולי גם הוא באניה בלילה, כמוני עתה, לא יכול פעם לישון, והוא קם ויצא ועמד בדד נשען אל-כַּרְכּוב האניה על פני המכסה אשר ממעל והביט אל תוך חשכת-הלילה העבה והרחבה, כמוני עתה, ואחרי-כן כתב את-שירו אשר לנצח יהיה – את “ציון, הלא תשׁאלי”. אולי פה במקום הזה, אשר אנכי עובר אותו עתה, כתב את-שירו כְּבַד-הַנְּכָאִים “התרדוף נערוּת אחר חמשים?” עם אחריתו הנשגבה על-דבר הים בגעשו. או אולי כתב פה את שירו הנפלא על-פי אֹרַח ציורו “יַם סוֹעֵר”…

קָרָה צורבת נושבת עלי פתאם אל-פני. מתקַפּל אנכי היטב אל-תוך אדרתי. מן הצפון נֵעורה סערה, והגלים מתיזים כסף ומתהוללים כסוסים פראים, וכמו מגדלות מתנשאים הרי המים הלבָנים. ואניתי “אֶלֶקְטְרָה”, כמו מטפסת ועולה בהרים האלה, ופתאם היא נופלת אל תוך התהום השחורה – ואני עולה ונופל עמה, עולה ונופל. מתקפל אנכי אל-תוך אדרתי עוד יותר ואשב על-פני הספסל. מתיקות נעימה תוקפת אותי, יושב אנכי וחולם.

לפני שמונה מאות שנים! – מֶה חָפֵץ היה משורר זה, ומה משך אותו כּכה אל הארץ ההיא? מי יודע את הנעשה בלב משורר! שומעים אנחנו אותו רק אומר, כי “אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב”, כי “הֲלֹא אֶת-אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵך וְאֶשָּׁקֵם”, כי “יֵקַל בְּעֵינַי כָּל-טוּב אֶרֶץ סְפָרַד, כְּמוֹ יָקָר בְּעֵינֵי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב**”, כי “יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלוֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה” והוא חָפץ “לְהִשְׁתַּפֵּךְ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה”, כי הוא “אִישׁ קָץ בְּחַיָּיו וְכָל-מַאֲוַיָּיו לְגוֹלֵל לְחָיָיו בְּמִבְחַר עֲפָרִים”. הוי משורר תמים, משורר קדמוני! מי ידבר עוד בימינו, בזמן החדש הזה, דברים כאלה? במה נחשב כיום הזה מעט עפר? ואבן מה ערכה? ומה זה בָכֹה? ובמה נחשב מקום בעינינו, יען אשר עמד עליו פעם משורר או נביא?… באופן היותר טוב עלינו לעשות ישוב, קולוניה, מדינה, לבעבור נוכל למשך את הלבבות! – ובכל-זאת! ובכל-זאת! כמעט אשר לא יעמוד בי רוח להגידה; קומו אתם, אם עמד בכם רוח, ולעגו לי ככל-אשר תוכלו. ראו-נא: הן לא הייתי מעודי מן הצועקים כל היום, הן לא האמנתי מעודי בקולוניות ובכחן ובמדינה ובאחריתה, הן הייתי מעודי רק לץ פשוט – דבר זה יודעים אצלנו גם התינוקות, – ובכל-זאת משך אותי תמיד איזה דבר אל הארץ ההיא, ולמות לא חפצתי עד אם לא ראיתי בראשונה את-ההר ואת-העמק ואת-המקום, אשר על אודותיו ידבר ישעיהו ואשר מעליו דבּר. האם הוא הכח אשר לאבן? האם בגרגר החול צפון הדבר? האם המקום, כאשר הוא, יש לו הכח ההוא? אולי! – אולי בכל-זה יש עֵרך מה לכל-אלה. מי יודע את הנעשה בנשמת אדם. מאחרי מפתן-ההכרה, אומרים בלשון החדשים, יש עולם נפלא. אולי סבל הירושה הוא. בכל אופן הן ירושלים היא המקום היותר היסטורי אשר על-פני כדור כל האדמה. אכן רק לץ אנכי – ואולם פנו לכם רגע אחד ממני ועזבוני לבדי…

מסביב סביב שורק הרוח ומיַבב, ואני יושב מקֻפָּל בחזקה אל-תוך אדרתי ונעימות מתוקה תקפתני.

ועוד פעם חולף בי חרוז מחרוזי המשורר הזה:

הֲיֵשׁ לָנוּ בְמִזְרָח אוֹ בְמַעֲרָב

מְקוֹם תִּקְוָה, נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?

והמשורר הזה חי בספרד, בארץ הבטוחה והרחמניה מכל הארצות אשר היו בימיו – ובכל-זאת שאל לו מקום, אשר שם יהיו לו חייו בטוחים. ואנחנו פה הן אין אנחנו יושבים בספרד זאת אשר היתה אז…

וכאשר אבוא עד-המקום, אז לאבן אשר בכתל ולעפר אשר על-פני האדמה אספר את כל אשר אנחנו סובלים. ורק בכה לא אבכה. חלילה. הן לא נאוה לבן-דור חדש מעשה ילדות כזה! ורק פנה נשכחה ועזובה אבקש לי, אשר לא יראַני איש ולא ימצאני בחרפתי…

ומתוך שריקת הרוח ויבבתו עולה אלי הלֶגֶנדה הנפלאה אשר תסֻפר לנו על-דבר המשורר. עד לפני שערי ירושלים בא עם כליון נפשו העז אשר בער בו. שם התנפל על הארץ ויתן את קולו בבכי גדול, וישר את שירו “ציון, הלא תשאלי”. השיר השתפך על החרבות אשר מסביב. ואולם בעודו שוכב על הארץ, והנה ערָבי פרא עובר עליו וינופף עליו את-חרבו וימיתהו.

וגם הנה עם שלם של משוררים – כל אמלל הוא משורר – עולה עם כליון-נפשו העז עד לפני שערי ירושלים, ועוד הפעם הנה ערבי עובר על-פניו…

ואולם עָם אשר בו כליון נפש תמידי איננו יכול למות!

 

II.    🔗

גָּלוּת, הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם צִיּוֹנַיִךְ…

ואני הנה באתי זה עתה מאתּם: – והרבה הייתי יכול לספּר. אבל עלי להגיד את האמת: מעולם לא קשתה עוד עלי הכתיבה, כאשר תקשה עלי הפעם. על המאדים ועל יושביו ועל הקולוניות אשר שם ועל הגימנסיה ועל הבנק הלאומי ועל הישוב הישן והישוב החדש ועל התקוות לעתיד לבוא אשר על פני הכוכב החוזר הזה הייתי יכול לכתוב על-נקלה ספר שלם, ורק לא על ארץ-ישראל; המאדים סוף סוף אינו נוגע עד שורש הנשמה ואינו קשור עם הלב. אבל לא כן ארץ-ישראל. ארץ זו קוראים לה רבים ארץ-אבות ורבים – ארץ-בנים. אִמרו מה שתאמרו, דבר קטן זה משַנה קצת את הענין. אוירא דארץ ישראל – – מחכים? לא, טעות היא! לכל-הפחות בנוגע אלי לא אוכל לומר כי החכימני. אדרבא, מעט “החכמה”, אשר הבאתי עמי מביתי, נגוזה גם היא ממני כעשן קל ביום בואי אל הארץ. הפקחות המעטה, אשר טלטלתי אחרי מארצי ואשר בה אמרתי להסתכל אל כל חזיון ואל כל מעשה, נסתלקה ממני, מיד כשראיתי את ההרים הראשונים הגבוהים ואת הֲדָרָם. אין זה כי השוחד, אשר יתן המקום הזה לכל הרואה אותו, יעַור עיני פקחים. רוח הבקורת הקרה והמיושבה, אשר היתה לי באוצרי צרורה ומזומנה ואשר בה אמרתי לבחון ולבדוק כל דבר עד היסוד, אבדה ממני ברגע הראשון, מיד כשראיתי את הילדים הראשונים היפים. הילדים אינם כלל “ציוניים” קטנים ואינם יודעים עוד את כל הענין ואינם יודעים את “הרעיון” ואינם יודעים, כי יש להם איזה תפקיד חשוב – ורק לוקחים את לב הרואה אותם. ואותם האנשים הנלהבים אשר מסביב ואצל כל פנה – אפשר “חולמים” הם, אפשר הוזים הם. אפשר שמסרו את נפשם רק אל דמיון יפה, אשר אחרית אין לו ותקוה אין לו, אבל יבוא נא ויעיר אותם מחלומם זה מי אשר יקום בו הרוח לעשות כדבר הזה. יעיר אותם מי אשר טוב לו בארץ אשר הוא שם והוא ישן שם את שנתו במנוחה ואין לו שום דאגת מחר ואין לו לבקש שום מפלט ומקלט – רק איש כזה יש לו הזכות לשאל את החולם כאן: היש אחרית לחלומך ומה יהיה המחר שלך פה? ואם יש אשר יהיה איש, שרוח הבקורת שלו אינה פוסקת ואינה מסתלקת ממנו בשום אופן גם אחרי ראותו את הארץ, אז1 לכל היותר יכול איש כזה לכתוב לא “אמת מארץ ישראל”, כי אם “שקר מחוץ לארץ”; אפשר שהשקר וההפלגות והגוזמאות, שרגילים להשמיע אותנו פה בחוץ-לארץ על דבר הארץ ועל הנעשה שם ועל העתידות שלה, כדי לעשות לה נפשות, הם הם אשר הזיקו לה יותר מכל אמת ממשית אשר שם, יען כי עוררו תקוות שוא, ועל ידי זה נתנו לשנינה וללעג את המעט אשר יש באמת.

ואף גם זאת: אפשר שלא רק חן המקום, שבאתי לשם, גרם לי, כּי נצטמצמו תביעותי קצת והייתי למסתפק במועט, אלא שגם מורא המקום, שיצאתי משם, גרם לזה הרבה. הן סוף סוף באתי מארץ הברוכה והמבורכה, אשר יש לנו שם מין דבר הנקרא “מאה שחורה”. באתי מארץ שהיא כולה קודש: סַנקט-פטרבורג (פטרבורג הקדושה) ומוסקבה הקדושה וקיוב הקדושה ועוד קדשי קדשים רבים, ואל ארץ באתי, שאין בה קודש אפילו כחוט השערה, אלא שהיא כולה חולין: ארץ עם קצת עובדים בזעת אפים ועם קצת מנוחה. לחולין כאלה לא הורגלתי כלל – ודבר זה לקח את לבי. הייתי כאותו סוחר מִטּוּלַא, שראיתי פעם בוורשה מטייל ברחוב מרשלקובסקה, וכפעם בפעם, כשראה אשה יפה עוברת על פניו, היה יורק ארצה, וכששאלו אותו, מפני מה הוא יורק, ענה: משום שנזכר ברגע זה באשתו המכוערה, שיש לו בעירו. איש כמוני, כשרואה את השלוה ואת המנוּחה השפוכות על הארץ מסביב, אי אפשר לו שלא יירק ארצה; הן מפני “המאה השחורה” שלי ברחתי. אי אפשר לי שאהיה במשפטי בן-חורין מכל פניה ונטיה.

ובאמת: הקו היותר בולט, אשר בו תצטיין ארץ ישראל בעיני הזר הַסָּר אליה בפעם הראשונה ורואה את האנשים מסביבו, הוא היחס אשר בין היהודי ובין העם אשר על סביבו. היחס הזה איננו לא טוב ולא רע, אלא שאין הוא מורגש כלל. היהודי אשר שם, כפי הנראה, שכח לגמרי את הסביבה שלו ואין הוא הוגה בה כלל ואין הוא מעלה אותה כלל על לבו. אנחנו פה בחוץ-לארץ מוכרחים בכל רגע ורגע לזכור את אשר מסביב לנו ואין אנו יכולים להסיח מזה את דעתנו אפילו לרגע אחד. אחת היא אם נזכור כי טוב לנו או אם נזכור כי רע לנו – העיקר הוא, כי הסביבה מעסיקה את המוח שלנו גם בהקיץ וגם בחלום. אחת היא אם קוראים אנחנו, כי נגזרה עלינו איזו גזרה או כי איזו גזרה בטלה – העיקר הוא, כי אנחנו קוראים. אחת היא אם פועלים אנחנו ואם נפעלים – העיקר הוא, כי מחשבותינו והגיגנו ומעשינו מכוונים תמיד כלפי חוץ ועלינו להביא תמיד בחשבון את כל מחשבה וכל הֲגִיג וכל מעשה לעומת הסביבה שלנו. בארץ ישראל ראיתי בפעם הראשונה אנשים יהודים, אשר שכחו לגמרי, כי יש איזה קו או איזו מדה מן החוץ, שעל פיהם עליהם לכוון את חייהם. חיים הם את חייהם הם, חיים הם לכשעצמם – ולא יותר. אחת היא אם חייהם הם חיים טובים או חיים רעים, אחת היא אם הם שמחים או מתעצבים, אם הם מרקדים או בוכים – ובלבד שֶׁאֵלֶּה הם חייהם המה. עד עולם לא אשכח שבת אחת ב“זכרון יעקב”. אם אומר אידיליה, אין זו אלא מלה. אבל בפעם הראשונה ראיתי עדה קטנה של יהודים, עדה שלֵוה ושוקטה, חיה את חייה עד התמצית. אין ספק, כי כל אחד ואחד יש לו דאגתו הפרטית, ואולם את חייו הוא מרגיש בכל מלואם ובלי הגבלה. בקרב האנשים האלה חייתי גם אני שעות אחדות ושכחתי…

הוי השִׁכּחה הזאת! כמה הייתי נותן במחירה, לוּ יכולתי להשיגה. כבר עיפתּי קצת מרוב חֲשֹׁב כל היום. רגע אחד עלי לחשוב: מַרְקוֹב השני אמר עלינו ברשעתו כך וכך, ורגע שני: ניסילוביץ בטובו השיב כך וכך. רגע אחד: “נאָוואָיע וורעמיא” בזדונו כתב עלינו כך וכך, ורגע אחד: “ריעטש” ברוב יָשׁרה גָאלה אותנו בכך וכך. רגע אחד: עלילת-דם, ורגע אחד: תשועה גדולה, נגלה השקר לעין השמש. הוי עד כמה כבר געלה נפשי את כל אלה ביחד עם הרע ועם הטוב ועם השקר ועם האמת ועם לִמוד-החובה ועם לִמוד-הזכות. לכו לעזאזל כלכם! הן ככלב מודח כבר הייתי כל היום ועד חלומותי בלילה. ואני כבר עָיַפתי; מעט מנוחה אני מבקש לי, להניח את ראשי רגע אחד. ולוּ רק רגע, ולוּ רק בחלום. עיפתי – עד שאפילו אותם הפלפולים, אם מקום המקלט שאני מבקש לי, הוא מקום מקלט לנצח או רק לפי שעה, ואם הוא, מקום מקלט לעם כולו או רק לחלק קטן, כבר היו לי למעמסה ולזרא ולא אוכל עוד לשאת אותם. אם רק לרגע – אני אני החפץ להשתמש ברגע ההוא לי ולנפשי. אם רק לחלק קטן – אני אני החפץ להיות מן החלק הקטן הזה. לא ידעתם עד כמה עיפתי כבר מכל המהומה ועד כמה אני חפץ לנוח מעט ולשכוח…

כשהייתי בגימנסיה העברית ביפו, מיד בערב הראשון לבואי, נגש אלי אחד המורים, ויזכירני את אשר אמרתי פעם, כי ירא אני לבוא לארץ ישראל, מאחרי שאני ירא לְחַפֵּשׂ ב“כיס האחרון”, שמא לא אמצא גם שם כלום – והוא שואל אותי, אם מצאתי דבר ואם לא. הדברים האלה הכאיבו לי. על הדברים האלה לא ידעתי אז לענות, וגם עתה לא אדע. אבל סוף סוף הן אני לא גדולות אבקש. לא מדינות ולא מלוכות ולא דברים אשר בשמים הם. מבקש אני רק מקום מפלט לאיזו אלפי מאות עיֵפים. האם גם את זה לא נוכל להשיג בעמל ובעבודה הרבה?

 

III    🔗

“גלות, הלא תשאלי לשְׁלום צִיּוֹנַיִךְ”. אם תשאלי, למשל, בקצור-ובחפזון ועל רגל אחת, ובידך תטפחי לי על גבי כתפי, לאמר: ומה, היש אפשרות לפי דעתך, כי ארץ ישראל תהיה באיזה זמן מן הזמנים למדינה של יהודים, במלוא המובן של המלה הזאת? אז בּודאי ובודאי אענה: לא עשי בי ככל אשר תחפצי, ואולם דבר זה לא אאמין בו אבל אם תשאלי: היש תקוה, כי ארץ זו תהיה באיזה זמן מן הזמנים למקום-מקלט לאיזו אלפי מאות אמללים יהודים, באופן שתהיה לבסוף למין אוטונומיה יהודית או למין מרכז לאוּמי של כל היהודים באשר הם שם? אז גם מלאך רע כמוני יענה: בודאי ובודאי אפשר לדבר כזה – כמובן, אחרי עבודה שאין כלל לשער גדלה ואחרי יגיעות העוברות כמעט את גבול היכולת האנושית – בודאי ובודאי אפשר לדבר כזה שיצא לבסוף אל הפועל.

דבר אחד עלנו לברר לנו: יִשּׁוּבָהּ של ארץ אינו מין שעשוע בשביל תינוקות ואינו ענין בשביל כותבי מליצות ומרַדפי אמרים ומדַבּרי גבוהות. האנשים האלה אפשר שלגוף הענין הזיקו יותר משהועילו לו – אם לא שננַכּה להם את התועלת שהביאו סוף סוף גם הם לענין האגיטציה כשהיא לעצמה. לפי שעה הארץ נשַמה ושוממה, העזובה בכל מקום איומה ומחרידה, הסדרים סדרי אזיה והחיים מסביב חיי פראים – ולא על נקלה יתרגל אל כל זה האיש הבא מאירופה והוא רגיל לקום בבוקר משנתו ולקרוא את עתונו בכל לשון שהוא שומע ולצאת לפעלו ולמצוא דיוק וסדר לצרכיו גם בחוץ ולגמור את יומו בזה שהוא נכנס בערב לבית-הזמרה או אפילו לאיזה טִינְגֶּל-טַנְגֶּל. דברים כאלו, או אפילו את צל צִלם של דברים כאלו, אין אתה מוצא בארץ זו, וגם באיזה עתיד קרוב לא תמצא אותם שם על-נקלה (אם לא שתאמר, כי יֵעָשה בן-לילה איזה נס מן שמים, ואנגליה תכניס לתוך רשותה את כל העזובה הזאת ותהפוך אותה במשך שנים אחדות לארץ מתוקנה ושלֵמה, ככל אשר עשתה במצרים, ולא עוד אלא שאחרי כן תעזוב את כל הברכה הזאת לאחרים). מי שהתרגל לתענוגות החיים ולחיי-רוָחה ולדברים המרחיבים דעתו של אדם, והוא הולך לארץ ישראל על מנת שימצא שם “המשך יבוא” לכל הדברים הנעימים האלה – ילך וישוב לביתו. מי שאין לו אמונה מיוחדה בלבו או כח רב ברצונו לוַתּר על הרבה והרבה מתּרגיליו היפים – ימחול וישוב על עקביו. מי שמאמין למצוא שם איזו אידיליה יפה, והוא בא ומוצא אותה, ואינו יודע, כי אחרי זמן מועט תחדל אידיליה זו למצוא חן בעיניו ותחדל מהיות אידיליה והוא יתחיל לבקש ממשות וחיים ועבודה ופרנסה ולא על-נקלה ימצא אותם – יקום וילך כלעומת שבא. מי שבא רק לשם עסק – יֵדע נא, כי עסקים הרבה יותר טובים יעשה במקומות אחרים וממונו יביא לו במקומות אחרים רוָחים יותר טובים. אבל מי איש אומלל ונקשה ומורדף כל היום, והוא לא יוכל עוד לנשוא את כל זה, והוא יודע, כי אין לו עוד שום תקוה ושום מחר בארצו אשר הוא שם, והוא מרגיש ויודע, כי יהיה בכחו לותּר על הרבה והרבה, ובלבד שיהיה לו מקום לעבוד שם ולמצוא אחרי עבודתו מעט מנוחה בלי תנודת-עצבים בכל רגע ורגע, ויש לו בלבו גם מעט אהבה לפִנה נשכחה זו – יקום זה ויעלה לארץ זו. ארץ זו נשמה ושוממה, ארץ זו מלֵאה עזובה נוראה – אבל מי הרואה את אשר עשו בארץ זו אנשים עובדים חרוצים רק במשך שלשים שנה, ומי המַשְוֶה את המעשה הזה אל מה שעשו במשך עת כזו קולוניסטים אחרים במדינות אחרות, בשעה שאחרים אלו היה להם סיוע תמידי גם מצד הממשלה שלהם, זה ירים את מצנפתו מלפני העובדים החרוצים האלה ויביט אליהם בכבוד ובדרך-ארץ. המעט אשר ראיתי – מודה אני, כי כמעט אשר לא האמנתי למראה עיני. וכל זה רק במשך שלשים שנה או גם פחות מזה!

לא אבקר, לא אתן עצות, לא אומר: כך עשיתם, וזה לא טוב, ואלו כך וכך עשיתם, היה הדבר יותר טוב. הן סוף סוף אינני מומחה לדברים אלו, ובודאי הצעיר שבעובדים אלו יודע את דְּבָרו שלו יותר ממני. ובאמת הייתי מתפלא תמיד על ידיעתם הרחבה של חבֵרַי הסופרים. בא איש כזה מבית-מדרשו, וכרגע הוא יודע את עבודת-האדמה כולה, עד כדי ללַמד בינה את כל אִכּר ואִכּר, וכן הוא יודע כרגע את טיב המעשה שבבתי הבנקים, עד כדי לעמוד על גבו של כל דירקטור ודירקטור ולתקנו בעצה טובה, וכמו כן הוא יודע כהרף-עין את כל מעשה ומעשה בכל מקום ובכל שעה. אני, לצערי, אין לי כשרון זה. אם בא אלי איש ואמר: ארץ ישראל מסוגלה יותר למסחר משהיא מסוגלה לעבודה בשדה או שהיא מסוגלה יותר לחרושת-המעשה משהיא מסוגלה למסחר – האמנתי. אם בא אלי איש ואמר: האדמה אינה מוכשרה כלל לגפנים ולכרמים והיא מוכשרה יותר לנטיעת צמר-גפן או לנטיעת טבק – האמנתי. אם בא אלי איש ואמר: הבנק הלאומי מחריב את כל הישוב, שהרי הוא נותן את הקרדיט שלו רק בתנאים אלוּ ואלו ואינו נותנו בתנאים אלו ואלו – האמנתי שוב. חזקה על אנשים אלו, בחורים בעלי מוחות חריפים, שלמדו את כל אלה בן-לילה ויודעים ברור את אשר לפניהם. אני, לצערי, איני יכול לסמוך בדברים אלו על ידיעותי הרחבות, והנני מדבר רק על פי הרגשָתי. מובן מעצמו: בתור בן-כרך קרוב אני ברוחי אל הכרך יותר מהיותי קרוב אל הכפר. ומאחרי שאני מניח, כי היהודים רובם בני כרכים הם וטבעם כטבעי ורק מיעוטם בני כפר, לכן לא יפָּלא כלל, אם חושב אני, שהקולוניה אינה אלא בשביל מקצת מן המקצת של הבאים אל הארץ, תחת אשר המסחר והאינדוסטריה הם העיקר בשביל הרוב. מאליו מובן, כי יודע אני ומבין היטב, שהקולוניה היא המעשה, שממנו היה על המתחילים להתחיל. אבל להאמין לראות לבסוף את כל היהודים בתור קולוניסטים, איש תחת גפנו ואיש תחת זיתו ואיש בתוך פרדסו עם האתרוגים שלו – דבר זה קשה לי מעט.

התקוה הגדולה, לראות את ארץ-ישראל בתור איזה ישוב הגון, תלויה רק באנשים בעלי היכולת, שיבואו אל הארץ על מנת לברוא שם מסחר ואינדוסטריה – ואנשים בעלי היכולת האלה אינם באים. האם הם נרתעים לאחוריהם בראותם את עֳנִי-הארץ הנורא וכי הערבי הולך יחף וערום ואין לו כמעט שום צרכים כלל? האם אין הם מאמינים, כי יבוא יום וגם המראה הזה ישונה וההרגל יוליד את הצורך? – אכן שטן אחד עומד באמת על הדרך העולה אל המסחר ואל האינדוסטריה, אשר כמעט אי אפשר להתגבר עליו: בכל ארץ טורקיה אין כמעט שום מכס לסחורות המובאות מחוץ לארץ. יש איזה מכס קטן ופחות, שכמעט אין שוה לדבר בו. לפנים היו גובים מסחורות המובאות מן החוץ בערך 8% מכדי שוין, ועתה כּבר העלו את המס הזה עד לכדי 11%, ואולם מובן מעצמו, כּי מס פּחות כזה כמוהו כאין. אם נשוה אותו למס-המגן, שתקנו ארצות מתוקנות אחרות לסחורות זרות, אז נוכל לומר בלי שום פקפוקים, כי אין בטוריה שום מס כלל וכלל. באופן זה מכניסות הארצות הזרות לטורקיה, וממילא גם לארץ ישראל, את סחורותיהן ואת פרוֹדוּקטיהן בזול, ויושבי הארץ בעצמם אינם יכולים להתחרות עם הזרים. הקונה קונה את מעשה-ידי האנגלי או הצרפתי בזול גדול יותר הרבה משתעלה לו הסחורה, כשתהא נעשית בארץ גופא. ולא עוד אלא שטורקיה בעצמה אינה יכולה לעשות קטנה או גדולה בנידון זה, אפילו כשהיתה רוצה. אם היתה רוצה להעלות את המס ולברוא בארצה איזה מגן בשביל סחורות ידה, לא היתה יכולה, כי כושלת היא ורפת-כח וּתלויה בדעתן של אנגליה וצרפת ויתר הארצות, ואנגליה וצרפת ויתר הארצות הן עושות בארצה עסקים טובים, כשאין שם מסים לכל הסחורות, שהן מכניסות אל הארץ. המצב הזה הוא באמת הסלע אשר אליו ינופצו לפי שעה תחבולות ומעשים לעשרות.

לפי-שעה אין ארץ-ישראל אלא התחלה יפה. כל ארץ ישראל כולה עושה רושם של משכן-קיץ אחד גדול. הרוח הרובץ על הרחוֹב ועל הבית הוא רוח של מין חול-המועד תמידי. גם העיר אינה אלא מין פרובינציה, גם העובד אינו אלא כאלו מטייל תמיד. האנשים אשר בבית ואשר ברחוב כולם אהובים, כולם ברורים – ואולם יש שהייתי רוצה, כי לא יהיו אהובים כל כך ולא יהיו ברורים כל כך. הייתי רוצה, כי יהיו חזקים מעט יותר ומוצקים מעט יותר. הלא מלחמה להם מפנים ומאחור – ועליהם לדעת זאת. הן סוף סוף לא על שושנים הם מהלכים. הן סוף סוף לא שעשועים ולא צעצועים הם החיים. הן סוף סוף העתיד הנשקף אליהם אינו ברוּר כל-כך…

אוי, לוּ רק קמו אותם בעלי-היכולת, אשר אמרתי למעלה, לוּ רק לא בקשו חשבונות רבים כל-כך ולוּ בּאו לעזרת אחיהם אלה!

 

IV.    🔗

יום ג', _2 מַרס.

– בֹּקֶר השכַּמתי ועליתי. ועתה הנה אנכי עומד עוד בּמָרום, על ראש הכרמל, וְעֵינִי הַשִּׁכּוֹרָה מַבּיטה מסביב, הַרחק הַרחק, על כל הארץ אשר לפָני, צפונה ודרוֹמה, קֵדמה וימה. ממולי שפוך הים עם זיו התכלת אשר לו, והיה כמו-אוכַל לשלוח יד ולאחוז בו, והוא רחב וגדול באין קץ ובאין גבול וּכְסוּי מִפְרָשׂים לבָנים ומזהירים. וַהֲמוֹת גלים רחוקים, אשר ישתפכו ואשר יתפרצו על שפת הים, מגיע עד לאזני פה במָרום. אז אֵפן את עיני ואבט למטה על לשון הים הנמשכת עד למרחקים רבים, וּבקָצֶהָ אנכי רואה את עַכּוֹ העיר הקדמוניה, הנכריה ונפלאה, עם חומותיה ומגדליה ועם פסגותיה וגגותיה. וּמֵאַחֲרַי אביט ואראה את הרי הלבנון עם השלג אשר על ראשיהם, ומביניהם מצהיר וּמאיר ונוצץ החרמון הזקן לאור פני השמש. ואולם לרגלַי מתחת מתפַּתּל, כחוּט משי דק, הנחל קישון…

על עץ תּוּת העומד קרוב אלי אסמוך את ראשי העיף. רגע אשב על אבן מן האבנים מסביב ואסגור בדממה את עיני. ואנכי חולם: עוד נער קטן אני ויושב בַּחֲדַר רבי בלילה בחרף לאור נר אשר מחירו פרוטה ולומד “פסוק”. ושר הצבא סיסרא עם תשע מאות רכב-הברזל אשר לו לוחץ את בני ישראל בחָזקה עשרים שנה, ואולם היא, דבוֹרה האשה הנביאה, שופטה את ישראל בעת ההיא והיא יושבת תחת תֹמר דבוֹרה. ותשלח ותקרא לברק בן אבינֹעם ותאמר אליו, אשר ילך וימשוך בהר תבוֹר ועשרת אלפים איש יקח עמו מבני נפתלי ומבני זבֻלון, “ומשכתי אליך אל-נחל קישון את-סיסרא שר-צְבא יבין ואת-רכבו ואת-המונו ונתתיהו בידֶך”. ויפול כל-מחנה סיסרא לפי-חרב, לא נשאר עד-אחד, “ונחל קישון גְּרָפָם, נחל קדומים, נחל קישון” – וזה הוא נחל קישון זה, אשר ימָשך עתה, כמו חוט משי דק, פה לרגלי! – ואני יושב וחולם: על ההר עומד אליהו הנביא לפני המזבח, והעם מביאים ארבעה כדים מים ויוצקים על העולה ועל העצים, ואליהו קורא: ענני, אדֹנָי, ענני! ואש-אדני נפלה ותאכל את-העולה ואת-העצים ואת-האבנים ואת-העפר, ואת-המים אשר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וכל-העם רואה ונופל על פניו וצועק: אדנָי הוא האלהים! אדני הוא האלהים! – וזה הוא הכרמל הזה אשר עליו עומדת רגלי ברגע הזה! ופתאם חולפת בקרב לבי זאת המלה שְׁכוּרַת היֹפי אשר לישעיהו: “פָּרֹחַ תפרח וְתָגֵל – אף גילת וְרַנֵּן – כבוד הלבנון נִתַּן-לה – הֲדַר הכּרמל”…

הַבְעוֹלַם קסם אנכי? אם רוחות חידה רחוקה יסֻבוּני? – ופתאם אני זוכר: יהודי רוסי אמלל אנכי, רְווּי יִסּוּרִים אשר לא יֵאָמרו ולא יִסָּפְרוּ, ואני באתי הלום לרגע אחד, ליום אחד…

ובינות לעצי זיתים עבֻתּים ורַבֵּי-ימים באתי הלום, על פני שָׂדוֹת עליזים כְּסוּיֵי עצי דֹפֶן ירוֹקים עד לאין תכלית ועצי תאנים קטנים ושפלים אשר טרם ילבשו עוד את עֱדִי התאנה הכהה עם צלליה הכבֵדים. דרך עולם ירוק נשָׂאַני סוסי, בינות לסלעים עקֻמים ותלולים, אשר עוד רגע ויפלו עלינו והיו לזוָעה, ועל פני מערות ונקיקי צורים עם פּיוֹתיהם השחורים והפעורים הנכונים לבלענו…

וכאשר עליתי עד ראש ההר, אז ראיתי את כל ההוד, אשר לא תוכל העין למוש ממנו פתאם אנכי מבין את אשר היה בלב משורר “שיר-השירים”, כי בראותו את קדקד הראש הנחמד אשר לאהובתו, קרא בעליצותו את הקריאה: “רֹאשֵׁךְ עלַיך ככרמל!”…

הוי אֵלי, מה יפה הכרמל!

וימים היו אשר כל-זה היה שלי. עצב כבֵד תּוֹקֵף אותי ולוחץ את לבי עד לְהֵחָנֵק. רואה אני אותי כמו בימי אֱלוּל בבית-עולם לפני קבר אשר למת יקר. הפעם הזאת ארץ כֻּלָּהּ היתה לקברים – חיי עם כֻּלּוֹ.

ואולם על יָדי עומד איש אשכנזי עם פנים בריאים ומלאים שַׁלְוה, מֶקְלֶנְבּוּרְגִי אשר לא שכח עוד את הַדִּיאלֶּקְט שלו, והוא מפטפט ומסַפר באזני פלאי-פלאים על דבר מעשֵה היין אשר הוא עושה. ועם כל מלה אשר הוא מוציא מפיו, הוא מביא לאוֹת פסוק מתוך כתבי-הקדש או מברית החדשה. זה לו עשיריות שנים אשר הוא יושב פה בהר. ממדינת מקלנבּוּרג חמדתו בא הלום בידים ריקות. בשלשה בקבוקים הֵחֵל את עבודתו, ועתה, ברוך אדני, כבר הוא מוציא עד חמשה עשר אלף בקבוקים לשנה. יהי שֵם אדני מבֹרך! – ועוד זאת, הוא אומר, ההר כלו נתון עתה בידי אשכנזים ורק מעט ממנו בידי צרפתים. ואף גם זה: היין השרוף של הַכַּרְמֵלִיִּים, אשר עשו אותו הכהנים הצרפתים, איננו משקה רע כלל. הלא ידעת: אגודת הַכַּרְמֶלִיִּים נוסדה בשנת 1156 וְקִיֵּם אותה האפפיור הונוריוס השלישי בשנת 1224…

אחד מבני לויָתי נגש אלי ברגע הזה וַיַּצְמֵד לי אֶל-פִּי מעילי בשפת הבגד פרח אדום כדם מן הפרחים הקטנים אשר ישגשגו פה על פני ההר במספר רב מאד. “פרח המַכַּבים” יקרא להם פי העם או “דם גבורי יהודה”.

וכנטל עופרת רבץ עֶצְבִּי על רוחי וילך הלוך וכבד. גבּוֹרים – כמו אירוניה תהיה המלה לאֹזן. התגנבתי מן המקום ואלך הלאה לבדי

ובלכתי הלך עמי צל אליהו לשלחני. הלא בהר הזה היה הדבר. את המלך אחאב ענה בלי פחד ובדברים נמרצים: אתה ובית אביך עכרתם את ישראל! וידו לא רגזה לאחור בתפשו את ארבע מאות וחמשים נביאי השקר אשר לבעל ואת ארבע מאות נביאי השקר אשר לאשֵרה, אוכלי שלחן איזבל המלכה, ויורידם אל נחל קישון וישחָטם שם כלם, לא נותר אחד. ובהיותו עיף מעט אחרי עבודה קשה אשר כזאת, אז שב ויעל שנית אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו… האם יש דרך אחרת לפני איש בבואו לתת שארית לעם אחריו?

ואחרי כן בתוך המערה: רוח גדול וחזק מפָרק הרים ומשַבר סלעים עובר, ואחרי הרוח רעש – לא ברעש אדני! ואחר הרעש אש – לא באש אדני! ואחר האש קול דממה דקה – הנה אדני אלהים! בקול הדממה אשר לו הכיר אותו, והוא הליט את פניו וישפוך לפניו את רוחו: קַנֵּא קִנֵּאתי לאדני אלהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את-מזבחותיך הרָסו ואת-נביאיך הרגו בחָרב, ואוָּתר אני לבדי…

ואחר-כן חולפת בלבי עוד מלה אחת: – “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוֹא יום אדני הגדול והנורא… והכֵּיתי את-הארץ חַרֶם”.

לכל-הפחות מעט נקמה…

* *

ואולם מתחת, ברדתנו מן ההר, יַראו לַנּוסעים את “מערת אליהו”: מערה אשר על-פִּתְחָהּ יושב איש ערבי, הלוקח מיד היהודים בקשיש טוב ונותן להם לבוא אל המערה פנימה ולראות את “הקֹדש”…

 

V.    🔗

כיצד נהפכתי מִשּׂוֹנא הדִּבּוּר העברי לאוהב הדִבּור העברי? – אַל נא תשחקו: פראזה מעין זו או דומה לה אני קורא באמת בימים האחרונים בעתונים בנוגע אלי. הדבר מביא לידי גיחוך קצת – אבל אני קורא כך באמת. קורא אני: לָקַּח מוסר, עשה תשובה, עיר זו ועיר זו נתנו לו לקח טוב וכו‘, האיש הרודף בעברתו את הדבור שלנו, היה מוכרח בעצמו לדַבּר עברית, הלץ, ששפךְ כל ימיו את לעגו על הדבור, היה אנוס לבסוף בעצמו להקהות את שִׁניו ולהַתעות קצת את מלתעותיו בקריאה עברית בהברה ספרדית וכו’. הידד, “שלנו” נצחו! – נראה הדבר, כאלו הייתי באמת אותה החיה הנוראה עם קרן בחוטמה, שסוף-סוף הצליחו גבורים-ציָּדים לפני ה' למשוך אותם ברשתם. מוכח אני, למרות רצוני, לזכור באותו המאורע, שאירע לנו לפני3 כמה שנים עם הסופר האונגרי מוריס יוקאַי, שהיה שונא-ישראל מפורסם ונהפך פתאם והיה לאוהב-ישראל מפורסם, ומאמרו “כיצד נהפכתי משונא-ישראל לאוהב-ישראל” עשה את מחזורו בכל העתונים שבארץ ושבחוץ-לארץ. ומה שׁקָרה עם ה“גוי” הגדול הזה, קרה גם עם ישראל קטן כמוני. ה“מאורע”, כמובן, יפה מאד – ורק צר לי, כי אין בו הרבה מן האמת.

מה שהייתי לפנים, הנני גם עתה: אינני סובל ואינני נושא שום דבר, שיש בו הרבה מן המלאכותיות ואין בו אפילו מקצת מן המקצת של טבעיות. מין דבר כזה הוא הדבור העברי כשמשתמשים בו, למשל, ברחובות נאלעווקי. לא אוכל לומר, כי “שונא” אני לו, ואולם מתעב אנכי אותו. מתעב אני דבר, שהוא מין “ספורט” גרידא, שאין לו שום אחיזה בחיים, – שהרי כל הסביבה וכל החיים פה וכל נגיעה ונגיעה עם הרחוב ואפילו עם הבית עצמו מתקוממים לו. באים אנשים ולוקחים את היותר יקר לנו, את הלשון, ועושים אותו למין שעשוע ולצעצוע לשַֹחק קצת לפנינו. בא בחור וממלמל קצת ומגמגם קצת איזה רבע שעה את ה“מר” שלו ואת ה“שלום” שלו ואת ה“הידד” שלו, ומכיון שהוא ממלמל ומגמגם כך, הוא נעשה כבר פטור מכל המצוות; הגמגום הזה הוא כבר הנקודה האחרונה של הקולטורה שלו, “המלה האחרונה” שלו. האם לא יותר טוב היה, אלמלי היה בחור כזה לומד עברית, שתהא הלשון קרובה אל לבו ולא רק מרפרפת נים-ולא-נים על שפתיו? באה בתולה עברית, וכשם שהיא לוקחת את לבי רבע-שעה בריצת-רגליה בבית-הריס של רוֹלִינְג-סְקֶטִינְג-דִינְק, כך היא אומרת לקחת את לבי ולהפליא אותי איזו רגעים בתפארת-שביופי של… גמגומה העברי. בא המורה, האָמון על “המיטודות” הידועות וכל תורתו היא: “זהו דְיוֹ, זהו שני דְיוֹיִם”, “זהו שָׁמַיִם, זהו שני שָׁמַיְמִים”, ומדַבר אלי את “העברית” שלו, שהיא דומה יותר לטטרית, והוא חושב, כי הוא עושה עמי בזה חסד גדול והוא מכניס אותי על ידי כך ישר לתוך גן-עדן העליון והתחתון גם יחד. האם לא יותר טוב היה עושה מורה כזה, אלמלי היה לומד קצת את התורה שלנו ואת הנו“ך שלנו ואת הגמרא שלנו ואת הספרות המאוחרת שלנו, והיה יודע פתאם עד כמה נפלאה ועד כמה עשירה לשוננו, ולא היה קם בו עוד רוח לדַבּר כאשר הוא מדַבּר ולהרצות לפנינו את עם-הארציות שלו? בא בעל-הבית הסוחר, ומכיון שאני נכנס אליו עם שטר-חוב שבידי, על מנת שיעשה לי דיסקונטה, ומכיון שאני סופר עברי, הוא חושב לעשות לי נחת-רוח מיוחדת והוא נוטל ממני את השטר ואומר עברית: “רק' שני' אחוזים' ור’בע!”, והוא משתדל להטעים במלים אלו מה שמלרע ומה שמלעיל. רבונו של עולם, כמה אי-טבעיות, כמה מלאכותיות בכל זה! ואתם רוצים, כי דבר כזה ימצא חן בעיני? ואתם רוצים, כי דבור כזה, דבור לסירוגין, דבור הדומה לאותו של החסידים הראשונים שלנו, שלא היו מדברים דברי חול בשבת-קדש, לא יהיה לי לתועבה ולא יעורר בי גועל? – את הדבר הזה דברתי לא אחת ולא שתים עוד הרבה קודם שבאתי לארץ-ישראל, וגם הוספתי אז: אפשר שבארץ-ישראל הדבור העברי הוא טבעי והוא מחויב מאליו. ואת הדבר הזה אני אומר גם עתה, אלא שאותו “אפשר” נהפך לי עתה ל”ודאי". בארץ-ישראל מצאתי את הדבור העברי והנה הוא טבעי מאין כמוהו. השפחה מדברת אלי עברית. הגלב מדבר אלי עברית. קטן וגדול מדברים עברית. הילד מדבר עברית – ולא עוד אלא שברור לי, כי הילד, בחלמו את חלומותיו בלילות, הוא חולם אותם עברית. ואתם רוצים, כי דבר כזה לא ימצא חן בעיני ואני אתנגד לו? ואתם חושבים, כי בתנאים כאלה הייתם צריכים לכלי-תותח, שתנצחוני?

ואלו היה צורך עוד באיזה כלי-תותח – הנה באה “גויה” ערבית והיא הכריעה.

הדבר היה בחיפה, מיד כשבאתי. הייתי מְהַלֵּךְ ברחובה של העיר ובאתי עד ה“קולוֹניה האשכנזית” ודרשתי למעונו של איזה איש, שהייתי בא לבקרו. הגעתי עד לאותו מעון, אלא שלא ידעתי אם באתי עד למטרתי ואם לא. על יד השער, שלפני הבית, עמדה שפחה גויה ערבית ממש. נסיתי לדבר אליה ולשאל את פיה בדבר המעון, שאני מבקש. נסיתי אשכנזית – לא הבינה. נסיתי רוסית – לא הבינה. נסיתי צרפתית – לא הבינה. בקיצור, נסיתי בכל לשון שאני שומע!. לבסוף התגרה בי איזה יֵצר לעשות לי לצון, ואשאל עברית. אלו קרה לי באותו רגע מה שקרה לבלעם עם אתונו, לא הייתי מתפלא כל כך. הגויה הערבית ענתני עברית: “פה בצד הימין, הדלת הראשונה”.

זהו מה שאני קורא טבעי. החיים יָצרו פה את הדבּוּר העברי. בתנאים כאלה אפילו דִבּורי אני, שהייתי מַתעה את מלתעותי על כל פסוק ופסוק עברי, נעשה טבעי. לא הרגשתי כלל, כי אני מדַבּר.

לא אשכח עד עולם את הפועלים הפשוטים בחיפה, בשעה שישבתי לפניהם בקלוּב שלהם, ודברנו, הם בשטף לשונם ואני כבעל-חוב רע המרַצה מעות למלוה שלו, פרוטה אחרי פרוטה. לא אשכח את הילדים ברחובות יפו ואת פטפוטם. לא אשכח את הנערה הקטנה בירושלים, בשעה שהִקריאה באזני קהל גדול בבית-העם את שירי “המשיח”. אני בעצמי, כמדומה לי, שהבנתי והרגשתי את שירי זה בקריאה זו רק זה בפעם הראשונה. כמעט שבאו לי דמעותי, בשעה ששמעתי את הדברים. הנערה הזאת, כמדומה לי, שמלבד צרפתית לא יָדעה שום לשון נוספת על לשונה העברית. ואולם עד עולם לא אשכח את להקת העלמות העליזות בראשון-לציון, בשעה שטיילנו ב“שדרת התמרים” אשר בפרדס, ופטפטנו. אפילו אותו צרור הפרחים, פרחי שדה פשוטים, שנתנה לי האחת, מצא חן בעיני; הפרחים היו פשוטים כמו הדבור העברי שלה. – בכל המקרים האלה, שזכרתי כאן, חדל הדבור העברי מהיות מין “הריגה על קדוש השם”, אלא היה לחלק מן החיים. בשעה שהדבּור העברי בחוץ-לארץ הוא כבר הנקודה האחרונה שבקולטורה של הדובר, הוא פה רק הנקודה הראשונה, ההתחלה – שהרי הילד מדַבּר.

אם יש לי במקצוע זה לטעון כנגד מה, אז הוא רק בנוגע לַלָּשון כשהיא לעצמה. הרבה הייתי נותן, לוּ היתה העברית שבארץ-ישראל מעט יותר משוכללה ולא תהיה משולחה כל-כך. כמדומה לי, שלא היה הדבר מזיק כלל, אלו היו נותנים לב קצת גם לרוחה של הלשון, שלא להתעמר בה על-כרחה. הן סוף-סוף יש איזה דבר בעולם, שקורין לו סינטקסיס, ומה שֶׁיָפה ללשון אחת אינו יפה לחברתה. תאמרו: הדבור מביא לידי כך. ובכל זאת, אדונַי, ובכל זאת! גם ללשון של דבור יש איזה חוק ואיזה גבול. אין אני מתבייש כלל: אלו הייתי השולטן המפקד על ארץ-ישראל, הייתי נותן פקודה נמרצה, שלא כל הרוצה לבוא ולחדש יוכל לבוא ולחדש בכל יום. אִמרו מה שתאמרו: אותו הבולמוס של חִדוש המלים, שאחז את כל אחד ואחד בארץ ישראל, ואותה הפבריקציה של מלים לשם פבריקציה לבד, – דבר זה מביא אותי לפעמים לידי דאגה, שלשוננו העברית תשתכח בעזרת-השם סוף-סוף מארץ ישראל ולא ישאר ממנה אלא איזה ז’רגון, וגם ז’רגון זה יפול באחרית הימים, כשם שנפל אותו הז’רגון של אָץ-קוצץ וכל הז’רגונים האחרים שלנו. האם לא יותר טוב היה, אלמלי קבעו להם כעין אקדמיה, שרק על פיה תשק כל מלאכת המלים ושרק לה תהיה הזכות לקרב ולרחק? הן סוף-סוף עלינו לדעת, כי לשון אינה רק לשון של שוק. הלשון של שוק היא המדרגה היותר תחתונה של לשון. מדרגה יותר גבוהה ממנה היא הלשון שבעתונים. ואולם ממנה ומעלה עומדת הלשון של ספרות. הרוצים אתם דוקא, כי גם לשון זו של ספרות תהיה ללשון של שוק?

ואם יש לי במקצוע זה לטעון עוד כנגד מה, אז הוא רק בנוגע לאותה הבטיחות המוחלטה, שבה בחרו בארץ-ישראל בהברה הספרדית דוקא. אין לי שום דבר כנגד ההברה הספרדית, כשם שאין לי שום דבר כנגד ההברה האשכנזית. הברה היא מין דבר, שטבע המקום נותן אותו. אפשר שטבע המקום שבארץ-ישראל (נאמר: ביהודה, שהרי אפשר שבגליל נמצא תנאים אחרים) מחייב את ההברה הספרדית, שהקמ“ץ יהיה ממושך עד שיהיה לפת”ח והמלעיל יסתלק עד שיהיה למלרע, ואפשר גם להפך. אבל באים אנשים ובוחרים איזו הברה, בוחרים משום יִפּוּי או משום צלצול, בוררים למפרע, – דבר זה, אִמרו מה שתאמרו, יש בו קצת תמימות. ומה אם האקלים של המקום הזה מחייב את ההפך? ומה אם אלפי תנאים אחרים יכריחו אתכם לשנות את ההברה שלכם? הן סוף-סוף ההברה אינה נעל-יד, שבורר אותה אדם לרצונו. אפילו על ידי מאות חתימות אין אומה בוררת לה הברה. אפשר שרק מקץ מאה שנים תדעו איזו ההברה היא ההברה שלכם. או האם חושב אדם, כי אותה מלה “דאַס” האשכנזית נעשתה רק לשם צעצוע למין “דאָס” בליטא, בשעה שנעשתה למין “דוס” בפולין?…

ואולם כל זה לא יעיב אפילו במקצת את שמחתי הגדולה אשר שמחתי על הדבור העברי החי שבארץ-ישראל. הנני מבטיח אתכם: לא היה לכם צורך כלל בכלי-תותח, עד שתנצחוני. הפרוצס שאהָפך מ“שונא” הדבור העברי ל“אוהב” הדבור העברי לא היה קשה כל-כך…

 

VI.    🔗

כל ארץ-ישראל כולה היא מעון-קיץ אחד גדול, כל כרך וכרך בפני עצמו הוא מין עיָרה פרובינציאלית, כל החיים כולם הם חיים של כפר. והעבודה? גם העבודה, ובפרט אם מראים אותה לך בקצה המזלג למשך רגע אחד בתור “חידוש בשביל הנוסע” ובפרט אם רואה אתה אותה בתור עומד מן החוץ, לא תהיה בעיניך אלא אידיליה. קצת “אלף לילות ואחד” וקצת אנדרסן. בקיצור: ארץ אשר גדוליה ילדים, ויש רק שאתה מתפלא: ראֵה-נא, יש להם גם זָקָן וְשָׂפָם. אבל יש, כשאתה רואה את כל אלה, ודאגה כבֵדה תָחֵל פתאם להעיק על לבך ועל מוחך. מעון-קיץ – אשרי האיש שיש לו מעון-קיץ, אבל האין כלל בעולם גם דבר, שקוראים לו חורף? הפרובינציה יש לה נעימותיה – אבל האין גם מטרופולין בעולם ואין כלל אותו כח המושך האוחז אותך לפעמים בבליוריתך ומושך אותך אל המטרופולין? חיי-כפר – כן, ליום אחד, לשבוע, לחודש, הלא שעשועים כאלה יפים מאד, אבל האם גם לשנה ולשנים ולחיי-אדם ארוכים? מבין אני, למשל, את ה“כפרי” שלנו בוורשה: אדם מודֶרני עם צרכים מודרניים ועם נטיות מודרניות, ששאון-החיים מְקַלֵּעַ אותו בכף-הקלע שלו מבוקר ועד בוקר, אלא שפתאם תקפה אותו ה“פואיזיה”, והוא יוצא במקלו ובתרמילו לוואוור או לסווידר למעון-הקיץ ונעשה לכפרי, כפרי ממש, שהרי הוא נועל סנדלים ברגליו או הולך יחף על גבי החול הצהוב ויושב בתוך כסא מתנועע ושוכב חמשה רגעים במחצלת תלויה בין שני עצים ואוכל תפוחי-אדמה בְּקוּם וקושר שני פרחי-תכלת למגבעתו, ואשתו יוצאת במטפחת אדומה על ראשה ככפרית ממש, כאלו לא היתה לה מעולם מגבעת עם נוצת בת-יענה ומגבעת עם נוצת שָׁלָךְ – מובן מאליו: “פואיזיה” זו איננה כבֵדה כל-כך, אם יש לך וורשה סמוכה לחוטמך ואם מקץ חצי שעה יכול אתה שוב להיות נִשָּׂא בשבולת החיים השוטפים ויכול אתה לישב שוב בבית-הקהוה של “בּריסטול” ולשמוע שוב את נגינות “המיקאדו” בתיאטרון של ה“חדשות” ואת ה“סימפוניה התשיעית” ב“עמק השוויצי” ואפילו את “הנקודה של היו”ד" בתיאטרון “עליזיאום”. אבל חיים שלֵמים וארוכים של כפר, לא לשם פואיזיה, אלא לשם חיים ממש – דואג אני מאד לחיים כאלה. הן סוף-סוף יש בעולם איזה דבר, שקוראים יצר-הרע. דואג אני אפילו לעבודה, שיש לה במקצת פנים של אידיליה. הן סוף-סוף יש בחיים גם אותו מין שקוראים לו זעת-אפים, הן סוף-סוף החיים בכלל אינם “יום-טוב” תמידי, כי אם חולין גסים עם פנים זעומים ואפורים, אָפור על גבי אָפור…

כשאתה בא לאחת הקולוניות שבארץ-ישראל, יפליא אותך חזיון זה: הנערות והעלמות רבות לפי הערך, ולעומתן מספּר הזכרים מבני הנעורים מעט. בעוד שאתה מתפלא לחזיון זה, יגש אליך אחד, ומכיון שהוא חושד בך, שבודאי אין אתה חסיד נלהב של הישוב, הוא חפץ לעשות לך נחת-רוח מיוחדה ומגלה לך סוד מן החדר. בכלל עשירה ארץ-ישראל מעט יותר מדי ב“מגַלים” כאלה: אפשר שאוירה של הפרובינציה גורם לזה שאדם חפץ לבַלות קצת את עתו ומחזיר אחרי שיחה; אפשר שזוהי גם הסבה, שארץ-ישראל עשירה כל-כך בקורספונדנטים האוהבים כל-כך את הכתיבה לשם כתיבה, ורק שכל אחד מכחיש את הקודם לו. איך שיהיה, בא האחד ומגלה לך סוד: בני הנעורים מן הזכרים, כיון שהם מתבגרים, אוחז אותם בולמוס החיים והם עוזבים את הארץ והולכים לחוץ-לארץ. זוהי מכּת-המדינה כאן. בני-הנעורים האלה אין להם עוד אותו האידיאל, שהיה חי בלבות אבותיהם ה“פְּיוֹנֵירִים”, אין להם עוד אותו הכח, שיהיו יכולים להביא קרבנות, קרבנות למן הבקר ועד הערב ואין להם עוד אותה הגבורה של הותּור ביחד עם אותה הפואיזיה הקשורה בותּור כזה. בני הנעורים אינם עוד “חובבים” ואינם עוד “ציוניים”, שהרי בעצמם הם אותה “ציון” גופא, “ציון” חיה, ואין להם עוד עסק כלל עם אותה המלה הספרותית “ציון”. בני הנעורים חפֵצים לחיות קצת. יצר-הרע של החיים תקף אותם, והרי הם יוצאים מעט מעט לאירופה. אפשר שישובו – שהרי ילדותם היא ילדות של ארץ-ישראל והמקום אשר שם ראו את ראשית חלומותיהם ירמוז אליהם מרחוק תמיד ויחזירם סוף-סוף; ואולם בין כך ובין כך הם יוצאים. אפרוחים הם שגדלו להם כנפיהם והם נודדים אותן ומתעופפים.

ועוד חזיון אחד תראה, דומה לזה: כל אותם ה“חובבים” וה“ציוניים” הגדולים, שידעת לפני עשרים שנה ויותר בעיר מולדתך והם היו נכונים אז להיות נהרגים תמיד על כל קוץ וקוץ הנוגע ברעיון החביב שלהם, מכיון שאתה מוצא אותם כאן בארץ ישראל יושבים בקולוניותיהם על עסקיהם ועל פרנסותיהם השונים, רואה אתה בהם, כי התלהבותם הישנה התקררה הרבה הרבה מאד. בבחינה ידועה היו אפילו למתנגדים של הישוב. מכיון שרואה אדם כזה אחד ממכריו הישָנים ומכיר בו, כי איזה מחזה מן המחזות היפים, שארץ-ישראל עשירה בם כל-כך, לוקח את לבו – מיד הוא לוחש לו באזנו: לא כל מה שנוצץ הוא זהב. אומר אתה לו: לכם טוב מאד פה, אין לכם לכל-הפחות אותן הרדיפות, שאנו במקומות מושבותינו מעֻנים בהן כל-כך כל היום – והוא מסתכל בך בשחוק של חמלה. אומר אתה לו: אתם לכל-הפחות יכולים פה לחַנך את ילדיכם כאשר אתם רוצים; יש לכם גימנסיות משלכם, ולכל-הפחות אותה הדאגה המציקה לנו כל-כך במקומות מושבותינו אנו, הדאגה בנוגע לעתידות בנינו, אין לכם עוד – והוא: עתידות?… והוא מושך בכתפיו. ומה יהיה עם בנינו אנחנו פה, הוא שואל, אחרי הגימנסיות? אומר אתה לו: נוה שאנן הוא הנוה אשר אתה יושב בו ומסביב לך שַׁלוה נעימה הלוקחת את הלב והחיים פה יפים כל-כך – ושוב אותו השחוק הקל על פתחי פיו. ומה שהוא בזהירותו מְכַסֶּה, באה האשה, שאינה זהירה עוד כל-כך, ומְגַלָּה: הוי, השעמום הנורא! הן טוב לנו פה מאד, לפי הערך, טוב מאד, ואולם הרבה היינו נותנים, אלמלי לא באנו כלל לכאן. החיים קשים פה מאד, אותם הימים ואותם הערָבים ואותם הקֵיצִים ואותם הֶחֳרָפִים עם שעמומם הגדול שאין לו קץ כלל!…

נשים דעתן קלה, בעלי-בתים פשוטים דעתם קלה, בני-נעורים חפֵצי חיים גם כן דעתם קלה – אבל את הדעת הקלה הזאת עלינו להביא בחשבון. אל תהא קלות-דעת זו קלה בעינינו. הן סוף-סוף זהו חלק מן החיים. אמת, השעמום הוא המחלה אשר בה ינוגעו צ“ט חלקים מן האדם גם בארצותינו, אבל בארצותינו הקדימו כבר את הרפואה למכה זו והמציאו צ”ט שעשועים שונים על כל פסיעה ופסיעה להמתיק קצת את מרורות החיים. מכה זו בארץ של ישוב חדש ורך, אִמרו מה שתאמרו, אני רואה בה קצת סכנה למפעל הטוב. סוף-סוף אין בני אדם אלו בני-כפר אמתים, שחיי-הכפר חתומים להם בדם גידיהם. אין אנו יכולים לדרוש מהם את אשר אנו דורשים מאת כל אכּר פשוט. אכרים פשוטים, מסופקני מאד, אם יהיו אנשים יהודים עד עולמי עולמים. הבו להם גם מעט חיים – חיים של חולין במובן היותר פשוט.

וההתחלה כבר נעשתה. יִסדו “במה עברית” לשעשועים. מובן מאליו, הבמה הזאת פרימיטיווית היא עדיין מאד מאד. אין עוד משַׂחקים ואין עוד ריפּרטואר ואין עוד שום דבר כדי – לשעשע. אבל הלא כך היא דרכה של התחלה. התקינו גם “נשפים”. יוצאים לפעמים גם במחולות, ויש להם איזו מחולות יפים: מחול-המעגל, מחול-החֶרב וכדומה. נזדמנתי בירושלים גם לחג של מַסְקוֹת, מסקות אמתיות עם קוֹסטיומים: דוב מרקּד, כושית, לץ עם מצנפת של פעמונים וכדומה. אבל כל זה עושה עדיין רושם של אותם ה“תענוגות” הידועים שבאחת מערי הפרובינציה – פעם או פּעמַים ושלש בשנה. אבל בטוח אני, כי הזמן יעשה את שלו: יבוא יום והיו להם שם גם קבּריטים וגם בתי-תענוגות וגם תיאטרונות קבועים וגם יתר צרכי בשר-ודם. בטוח אני, כי יבוא יום ובני הנעורים לא יהיו עוד מוכרחים לבקש את צרכיהם בארצות נכריות.

ואני לא אצטער כלל על כל ה“רעות” האלה, שבגללן אנחנו שופכים לפעמים את כל חמתנו על אירופה. הן סוף-סוף נִתּנוּ חיים לא למלאכי-השרת!

 

VII.    🔗

יום ג', 15 מרס.

מרחוק, רחוק מאד, יִנָּשֵׂא אלי עם הרוח קול רועד וממֻשך. בַּהֲמוֹת גלי ים רחוקים, ורגע אחד הוא נואש וחלש וְיָגֵעַ, ורגע4 אחד יהיה לקול שריקה וכמו קול נבלע הקורא לעזרה – וחרדה תחלוף את כל בשרי. מתי זה שמעתי קול אשר כזה הקורע לב? פתאם עולה על לבי זכר השעה אשר מתה עלי אמי.

ואני מְהַלֵּךְ בתוך הרחובות החשכות והצרות, הלוך וירוד הלוך וירוד, כל-רגע מדרגת אבן אחת במורד, כל-רגע מדרגת אבן אחת במורד, והרחובות מה עתיקות ורבות ימים! האין יש לכל אבן פה, אשר תדרוך עליה כף רגלי, תולדותיה ודברי-ימיה? מי יודע – אולי במקום הזה, אשר אני עובר בו עתה, עבר לפנים גם הנביא ישעיהו, אולי פה התהלך פעם המלך דוד רַגְלִי, אולי המלך שלמה התהלך פה לשוח לרוח היום כנטות צללי ערב – כי הדרך הוא הדרך אשר אל-הר הבית. חלומות אשר מתו בי זה-כבר קמים פתאם לתחית-המתים. אכן רגש זר הוא ונפלא, כאשר יעבור איש ברחובות עיר עתיקה כזאת ורבת ימים. כל אמה מרֻבעת פה יש לה היסטוריה יותר מאשר לכל הארץ הגדולה והרחבה, אשר ממנה באתי עתה. הארץ אשר ממנה באתי עתה היא ארץ הגיאוגרפיה, והארץ הזאת אשר אני מהלך בה ברגע זה היא ארץ ההיסטוריה.

ואולם פתאם נִתּקוּ מחשבותי. הקול הממֻשך ההוא הקורע לב נגע זה עתה שנית אל אזני. רק אין זאת כי-אם קול נשמה כואבת הוא המפליטה את טפת כְּאֵבָהּ האחרונה – ואותי תקפה פתאם חמלה עד בלי קץ. על מי? – האם לא עלי בעצמי? האם לא אני בעצמי הנני הנשמה הכואבת והעניה ההיא?… אולי לא ידעתי את-זאת עד כה. ואולם אם יתהלך איש בתוך הרחובות האלה, אז יקום פתאם כל הָעֳנִי הנורא הזה בלבו וָחָי. ופתאם בהתהלכי, והנה מחשבה בקרב לבי, כי את הדרך הזה כבר עברתי פעם, זה ימים רבים מאד, ואני אז עוד ילד קטן מאד. ואולם בכל-עמלי אין אני יודע ואין אני זוכר מתי היה הדבר הזה.

אכן מקץ רגע אחד ואני זוכר ויודע: בערב-יום-הכפורים היה הדבר. לפנות ערב, אחרי הסעודה המפסקת. נר גדול החזקתי בידי אז ועם אבי הלכתי. הרחובות היו אֲבֵלוֹת ככה ומחרישות וקדושות, וגם לבי היה אבל ככה ומחריש וקדוש. את-הדבר הזה ירגיש אדם רק בהיותו ילד קטן ותם. אולם את-הדבר הזה הרגשתי גם עתה בלכתי בתוך הרחובות החשכות והצרות, הלוך ויורד הלוך וירוד. והדרך הוא הדרך העולה אל-הר הבית, אשר שם מקום המקדש. ועתה הלא אינני ילד קטן ותם. אכן נפלא הדבר. ואני כובש את פני בכף ידי, לבלתי תראינה עיני זר. הן חרפה היא לאדם משכיל מבני הדור החדש אשר היה לחכם. אכן לבי רך בי ברגע הזה ככה.

ואני עובר את-רחוב-דוד ואת-הרחוב הקטון הראשון העובר באלכסון ופונה דרומה, ואני הולך הלוך ופָנה לימין ועובר על-פני בתים קטנים ודלים, וקול הפרא ההוא, הצורב את הלב, הולך הלוך וקרב – ופתאם ואנכי עומד לפני “הַכֹּתֶל”.

וכאשר ראיתי אותו, את הכּתל, והנה שבה וקמה לתחיה כל ילדותי… על-פני הספסל הקטן אנכי יושב עוד הפעם לפני אמי זקנתי, ראשי נתון בחיקה לרגעים, והיא מספרת ומספרת. ומספרת היא את-דבר שבע האבנים הראשונות אשר לכתל הזה. את-הראשונה הניח אדם הראשון, את-השנית אברהם, את-השלישית יצחק, את-הרביעית יעקב, ויוסף הצדיק הניח את-האבן החמישית ואת-הששית הניח דוד המלך ואת-השביעית – שלמה. וזה הדבר אשר הכתל הזה לא ימוט לעולם. כל הימים אשר תעמוד הארץ, יעמוד גם הוא. באש אמרו להפילו והוא נשאר עומד, בִּמְחִי-קֳבָל נסו לנַתצו ולא הצליחו. כאשר חָרב בית-המקדש ושלשת הכתלים אשר לו נפלו, אז נגש איש הצבא הראשון מן הרומים וישתער על הכתל הרביעי הזה, הוא הכתל המערבי – ויפול מת ארצה. אז הגיח אליו שר הצבא – וייבשו כל אבריו. אז עלה עליו טיטוס הרשע בעצמו, ופתאם יצאה בת-קול: רשע בן רשע, פנֵה לאחוריך, אל תגש! את-כל הכתלים מסרתי בידך, מלבד הכתל הזה. וכאשר לא שמע הרשע בקול הזה ויגש אל-הכתל וירם עליו את כלי מפצו – ותיבש יד ימינו. ואולם ברגע הזה ירדו מן השמים ששה מלאכים וישבו על החומה וישאו את קולם ויבכו, והדמעות האלה באו אל תוך הכתל ותתערבנה בו – ומני אז נקשו האבנים, והכתל לא ימוט עוד לעולמי עולמים.

והעם אשר ממנו יצאתי? – כל-הימים אשר הארץ עומדת, עומד גם הוא, וכל הימים אשר תעמוד הארץ, יעמוד גם הוא – כל ימי השמים על הארץ. אכן רק כתל מתהלך העם הזה, אשר יעמוד ולא יפול, יעמוד ולא יסוף, ואין אש ואין מים אשר יוכלו לו. לא מרוב רעה יאבד ויכלה, ואפילו לא מרוב טובה. הוי הכתל המתהלך הזה אשר אין נפלא כמוהו!

אכן נפלא הדבר, עד כמה שגה רוח דמיוני מאז בְּצַיְּרוֹ לו את-דמות הכתל הזה, כתל המערב! לא אדע מדוּע – ואולם מאז ומעודי חשבתי תמיד, כי הוא כתל קטן ושפל, בן שלש או ארבע מֶטר בגבהו, אָרִיחַ ולבֵנה, אריח ולבנה, והאנשים שרידי עִיִּים ומפֹּלת. ופתאם ועינַי הנה רואות פה חומה גדולה ונשגבה וגבוהה מאד, אפשר עשרים מטר גבהה וחמשים ארכה, ואבניה אבני-גזית שלמות ונשגבות וגדולות, והאבנים מפילות יראה וחרדה ואימה חשכה.

ואני עומד לפניהן וכל בשרי רועד. לא אדע מדוע – ואולם כל בשרי רועד.

הנה זה הוא המקום היותר קדוש אשר על פני כדור האדמה כלו! קדוש ממנו אין.

ומן-המקום הזה יָצא הקול ההוא, הרועד והממשך, אשר רגע אחד היה נואש וחלש ונבלע, ורגע אחד – קול קורא לעזרה הקורע לב.

ויהודים למאות עומדים לפני הכתל, יהודים אשר פניהם פּני פטריאַרכים, יהודים בעלי זְקָנִים לבָנים וארוכים, יהודים ספרדים, יהודים אשכנזים, יהודים לבושים קפטני משי תכלת – מחנה גדול מאד. ועינים אני רואה, עיני פראים, עינים קודחות ומתלקחות, עינים תובעות ודורשות ויש להן דין-תורה עם אלהים בעצמו. וכל הפנים לבנים ככה וחורים. רק אין זאת כי אם שגעון פרא קודח בעינים ההן. זוכר אני פתאם ברגע הזה מראה פני אחד מבני הנסיכים, אשר ראיתי פעם בבית-המשוגעים בבודפשט, ואת-מראה עיניו. תולעת היא אשר נרמסה ברגלים ואשר תתגולל בכאבה. גאון-אדם הוא אשר הקיץ פתאם ואשר השתגע שגעון-פראים…

וקול נהי בכי תמרורים רועד בתוך האויר, אשר כמוהו לא שמעתי עוד מימי. יש אשר יעמוד איש ויך בכף-ידו על-לוח לבו, יש אשר יצעק איש וימרוט שער ראשו, ויש אשר ילחץ איש זקן את-מצחו אל האבן הקרה אשר בחומה ויש אשר נער קטן יתרפק על אבן ויבכה בקול גדול.

ומעל פני החומה, מתוך החורבה, רואה אנכי יוֹנים לבנות מתעופפות אנה ואנה. אכן יכבד לב איש בקרבו מאד למראה היונים הלבָנות והענוגות האלה במקום הזה.

ומתוך כל הילָלָה הזאת ומתוך נהי כל התמרורים האלה תשָמע רק השאלה האחת הקורעת את הלב עד היסוד: “מדוע?”… ופתאם והנה גם: “עד מתי עוד?”

וכאשר כבר הרחקתי מן-החומה, בלכתי לשוב, שמעתי עוד את השאלה הנפלאה: “מדוע”, וכאשר כבר שכבתי על משכבי בלילה ובתוך חלומותי עוד שמעתי: “אהה אלהים, מדוע?”

 

VIII.    🔗

“ויצוה המלך צדקיהו ויפקידו את ירמיהו בחצר המטרה ונתון לו ככר לחם ליום וגו‘. ויקחו את ירמיהו וישליכו אותו אל הבור מלכיהו בן המלך אשר בחצר-המטרה וישַלחו את ירמיהו בחבלים, ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט וגו’. וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור וישב ירמיהו בחצר-המטרה וגו'. וישב ירמיהו בחצר-המטרה עד יום אשר נלכדה ירושלים”…

הנה זה דְבר המעשה אשר נעשה עם האמלל בכל הנביאים, עם ירמיהו הנביא, כפי אשר יסַפרו לנו כתבי-הקדש. אומר אנכי: האמלל בכל הנביאים – ולא יען כי קרה את הנביא הזה אותו המקרה הקטן אשר איננו נעים, להיות שְׁבוּי המלך ולאכול לחם לחץ עם מים לחץ בבור. מקרה קטן כזה אשר איננו נעים הוא מן המקרים בכל יום ואת כל אחד ממנו יקרה עד היום הזה. ואולם האמלל היה מִכֹּל, יען כי הוא היה הנביא האחד מכל הנביאים, אשר עליו הוטל לראות במו עיניו באבדן ארצו ובהיות אֶחיו ואחיותיו נסחבים בכבלים ביד רוצח נפש עַמו. צדקיהו לכל-הפחות נעשה לו נס כי נִקרו את שתי עיניו – ואולם הוא, ירמיהו, הוטל עליו לראות את כל זה במו עיניו. אכן אין ללב-משורר גדול אסון גדול מזה, מלראות בעיניו באָבדן ארץ ומולדת…

ואני זוכר עתה את התמונה, העשויה ביד הוֹראַס וֶרְנֵי הגדול, אשר ראיתי פעם בהיכל הלוּבר בפאריז. מן הקצה, הרחֵק הרחֵק, נראים עיים וחרבות, ומתוכם עולות ומתפתלות לשונות אש וזוחלים נחשי עשן. ואולם על פני אחד הסלעים יושב ירמיהו, עֲטוּף ראש כבידואיני, ולפניו קסת-סופר ובידו מגלה ועט, אבל אין הוא כותב דבר ואין הוא עושה דבר, ורק חושב וחושב, וכֻלו כמו אבן – ומי אשר לא ראה את הפנים האלה, לא יֵדע מה זה יגון נקשה אשר נהפך לאבן. אין אני יכול לשכוח את הפנים האלה עם המכאוב אשר בתוך העינים. יש כי יחשוב הרואה, אשר אומה שלֵמה עם אסונה הגדול נתגשמה פה באיש האחד ההוא. ארץ אשר מתה ועַם אשר מת. ודברי ימי חייהם הנפלאים נכתבים מאליהם…

ואני זוכר עוד תמונה שנית: “ירמיהו על פני חרבות ירושלים”, אשר עשה אידוארד בענדעמאן ואשר ראיתיה פעם בתוך הגלריה אשר בדרֶסדן. ירמיהו אשר על פני התמונה הזאת כביר לימים הרבה מאותו ירמיהו אשר על פני תמונת וֶרְנֵי: תמונת איש גדול ורם אשר הָשברה כֻלה, הראש הסמוך על כף היד השמאלית יורד ושוקע, העינים סגורות, וסביב סביב המון נשים וילדים – אילוסטרציה הנוגעת עד הנשמה לאותו הפסוק: “עוללים שאלו לחם, פורש אין להם”. אין עבר ואין עתיד, כי אם הוה: חורבן… גם את התמונה הזאת לא ישכח איש על-נקלה.

ועוד לי תמונה שלישית אשר אזכור היום: התמונה אשר עשה לנו אהובֵנו לֶסר אוּרי בברלין וקרא לה שֵם “ירמיהו”. הנה ככר שדה רחב ידים בלילה. הכוכבים נוצצים עד לחרדת נפש. ירמיהו שוכב, כאיש נעזב במדבר ונשכח, ראשו נשען על כף ידו הימנית, והוא מביט ומביט התמונה עושה רושם כבד ומדכּא. קץ העולם הנה בא, הכל הולך ואובד, הכל חוזר לתהו ובהו… מה הוא שוכב שם ומביט? האם את הכוכבים ישאל את שאלותיו? האם מענה יבקש? – והכל מסביב מחריש כל-כך… הדממה הנוראה הזאת יכולה להביא אדם עד לידי שגעון…

מי יודע, אם לא ברגעים כאלה עברה את לב ירמיהו הנוראה מכל המחשבות: האם לא יותר טוב היה, כי באבוד ארץ יאבד עִמה יחד גם העם? – הוי עם אמלל, אשר בכוכבים שבשמים ממעל כתוב לך גורלך, כי תאריך ימים ותחיה ותוסיף לחיות גם אחרי ארצך! עמים אחרים ורבים היו מאושרים ממך: יחד עם ארצם אבדו גם הם. ארץ ועם נמחו יחדו מעל פני האדמה – הכל חדל: הָעוֹנִי עם הַמְעֻנֶּה יחדו…

במחנה קטן באנו עד לפני החומה המקיפה את המקום, אשר יקראו לו “מערת ירמיהו” או “חצר המטרה”. בכל הדרך הָמו באזני אותם הפסוקים בדבר ירמיהו בהיותו יושב בחצר המטרה. האיש המנהיג אותנו התדפק על הדלת הקטנה. ואדוני המערה, איש מוחמדי עשיר ועב בטן, מין קדוש, יָצא והתחיל נושא ונותן בדבר השכר אשר הוא מבקש במחיר הרשיון, שנוכל להכּנס לתוך המערה, ורק אחרי אשר נתפשרו, נכנסנו. דרך חצר קטנה, אשר נטועים בה עצי פרי שונים ונראים בה שרידי עמודים ישנים עם גלי אבנים פזורות, באנו עד לבִנְיה אשר תבנית מסגד לה, ומשם באנו עד למערה הנשענת לעַמוד חזק בַּתָּוֶךְ. מימין יורדים במדרגות לתוך חצר רבועה, אשר יראו בה בור גדול ועמוק – הלוא הוא הבור אשר עליו יאָמר, כי שִׁלחו בו את ירמיהו בחבלים, “ויטבע ירמיהו בטיט” אשר שם. ואולם המערה משמאל עם מחצית האֹפל אשר לה ועם סלעיה הגדולים והכבירים מפילה על הרואה רוח נכאים ומוראות ופחדים. לרגעים נחשוב, כי כעין מחתרת בתוך המערה, ובתוך המחתרת כדמות כסא ועל פני הכסא כתמונת איש רובצת –

מה הוא רובץ שם ומביט? האם את האבנים הדוממות ישאל? האם מענה יבקש? – והכל מסביב מחריש כל-כך. הדממה הנוראה מביאה לידי שגעון. שאלת עולמים – ודממה נוראה…

ובתוך המחתרת הזאת – אומרים לי – במחצית האֹפל ורק לנוגה קרני האור המעטות, החודרות ובאות מן החצר בחוץ, כתב ירמיהו את קינתו אשר אין לה סוף – את “איכה” אשר לנצח לא תמות… אֵי בכל ספרות העולם קינה אשר תדמה אליה?…

ופחדים נופלים על אדם בהיותו עומד במקום הנורא הזה. כל האסון הגדול של אומה שלמה, אשר למות לא תוכל ואשר לחיות לא יתנוּ לה, עומד פתאם ברור ובהיר לעיני אדם עד לידי שגעון. האבנים אשר בקירות מדברות, מחצית האפל מדברת, הכל מסביב מדבר… ועוד הפעם אתה זוכר פתאם אותה התמונה עם הדממה הנוראה…

ופתאם אני נזכר באבי-זקני בתשעה-באב בלילה בהיותו יושב על הארץ על הדום-רגלים קטן לאור קודר ואָבל וקורא את ה“קינות”.

“קומי רוני בלילה לראש אשמורות”…

ומיד אחרי זה קול אמי-זקנתי, קול ענות חלושה וִיגֵעה: “אם תאכלנה נשים פריָם, עוללי טִפוּחים?”

ושוב קול אבי-זקני: לדכּא תחת רגליו כל אסירי ארץ, להטות משפט גבר נגד פני עליון, לְעַוֵּת אדם בריבו – אדני לא ראה…"

ופתאם והנה אין זה אבי-זקני, כי אם הוא בעצמו – ירמיהו.

“הביטה וראה את חרפתנו: נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו – לנכרים”.

ופתאם יז מפיו קצפו וחרון אפו מתלקח: – “תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי!”

עד כמה נשא וסבל איש, אם יכול היה לבוא עד לידי קללה אכזריה כזאת!

ואחרי כן: “תשיב להם גמול, אדני, כמעשה ידיהם, תתן להם מגנת לב, תאלתך להם, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי אדני!”…

בלי נשמת-אף וּכסוּי זֵעָה התפרצתי החוצה אל תחת פני השמש. ובחוץ הנה האור גדול ככה והרוח מתוק והכל מסביב צוֹהל ופורח…

 

IX.    🔗

יפו - התל שהכל פונים אליו. החוף מזוהם ומשומם, הרחובות צרים ומעוקלים, ואתה עובר על פני בתים קטנים וקודרים ומְהַלֵּךְ על פני בּצות ובתוך אגמי רפש ובתהומות חול, ובהתהלכך לבדך, כָּבֵד ועזוב, ורגלך טובעת מרגע לרגע עד הבּרכּים בתוך החול, אז תַּנחה אותך מחשבה אחת נוּגה וקודרת: ובתוך הבּצה הזאת השקיעו אחיך אלפי תקוות וחלומות ועתידות? ובין ערֵמות עפר אלה יִסדו את5 המוסד היותר חשוב, את הבּנק הלאומי, אשר עליו גאוָתך? ואת אבן-הפנה ירו פה למרכז הרוחני שלך, את הגימנסיה העברית בנו פּה, אשר אליה תלויות עיניך? בכבֵדוּת אתה נמשך ומטַפס בתהומות החול, אובד עצות ואובד תּקוות, ופתאם – והנה “תל אביב” לנוכח עיניך.

כְּאִי פלָאוֹת בתוך הים מתנשא המגרש הזה לפניך: רחובות נהדרים ומסודרים ולוקחי עין ולב. כל בית ובית תכשיט בפני עצמו, כל מעון ומעון מרגלית; כל נוה ונוה מין צעצוע. ואת זה עשו בני אדם כמשך שתי שנים, יכול אני לצייר לי את מראה המגרש הזה מקץ עשר או עשרים שנה, אם תוסיף המלאכה להיות הולכת ונמשכת כך. ואותם השמות הנפלאים של הרחובות! הנה “רחוב הרצל”, הנה “רחוב לילינבלום”, הנה “רחוב אחד-העם” ועוד ועוד. לא יפָּלא כלל בעיניך, אם תמצא שם איזה שוק הנקרא על שֵם אמך זקנתך. הכל נעשה לך פה “קרוב” כל-כך, עד שאתה חושב, כי מְהַלֵּךְ אתה פה לבוש במעיל-הבוקר בתוך חוג-המשפחה שלך. ברגע הראשון אתה מאמין, כי רק צחוק עשו לך, לכבודך ביחוד עשו את זה וליום הזה דוקא, כי שמעו אשר אתה בא ויעשו לך בדיחותא קטנה זו. סוף סוף הן יום-הפורים היום הזה. הקוּלְט האישי הזה, הַמִּשְׂחָק ב“גדולים” מתים וחיים, אשר עוד תמול או עוד שלשום הלכת לטייל עם האחד או עם השני וראית אותם בכל גדלותם ובכל חולשתם, – משׂחק זה טל ילדות רובץ עליו קצת. מובן מאליו: לדברים קלים כאלה עליך להתרגל פה חיש ומהר, עד שלא יפתיעו עוד אותך. הן לא הפתיע אותי גם זה, שבאתי פעם לאחת האכסניות העבריות שביפו וּמצאתי שם את החדרים מסומנים לא לפי נומריהם, אלא לפי שמותיהם של השבטים. איה מתאכסן פה אורח פלוני בן פלוני? “אָה, אורח פלוני בן פלוני? מתאכסן הוא ב”שבט ראובן“!” והשני ב“שבט שמעון” והשלישי ב“שבט לוי” וכו'. אנשי ארץ ישראל יש להם נטיה לקצת קונדסיות.

אבל כל זה, כמובן, אינו מעלה ואינו מוריד. הָרֵם את מגבעתך מעל ראשך, בן-אדם, כי עומד אתה פה לפני הבית היותר חשוב אשר ביפו. הבנק הלאומי? לא. הבית הזה חשוב הרבה יותר. בנין גדול ועצום ומשוכלל, אשר גם בחיצוניותו יקח את לבך, והוא מתנשא על פני ככר רחוב-אחד-העם ונשקף ישר על פני רחוב-הרצל: הגימנסיה העברית.

מודה אני ומתוַדה לפניכם, כי הייתי לועג בלבי לפנים, כששמעתי את המלים גימנסיה עברית. לא הייתי בּוטח מעולם, כשאמרו לי: יש לנו תיאטרון יהודי. הלא אין זה אלא מין צעצוע לתינוקות. לא הייתי מאמין ביותר, כשאמרו לי: הנה הפרימאדונה שלנו. הלא אין זו אלא מין משַׂחקת לכבוד פורים. ומעין זה הרגשתי גם כששמעתי מדבּרים בדבר הגימנסיה העברית. צִיַּרתי לי אותה בדמות איזה “חדר” עברי. אפשר שהוא חדר מתוקן מעט יותר, אפשר שהוא בית-ספר הגון למַדי מן הטיפוס החדש, אבל בשום אופן לא יכולתי לציירו לי בדמות גימנסיה ממש, כאותן שאנו רגילים לראות פה באירופה. עד למדרגה זו לא הגיע דמיוני. ואולם עתה הנני לפניכם ככלי מלא בושה וכלימה. יש לנו ביפו גימנסיה לכל הדקדוקים והפרטים, גימנסיה ממש. הסדר, ההנהגה, תָּכנית-הלמודים וכל התכונה הם אלו שאנו מוצאים בבתים ממין זה בכל ארצות הישוב. בית-ספר תיכוני מן המובחר. בתור נסיון, בתור התחלה, הוא עובר את כל התוחלת אשר יחלתי ממנו, ובתור יצירה לעתיד לבוא אין אני יודע שום מוסד אשר יוכל לעורר תקוות יותר נאמנות לאחרית הבנים והבנות המחונכים בארץ-ישראל ולאחרית אותו החזון אשר יקראו לו מרכז רוחני. מאמין אני עתה בכל לבי, כי מן הבית הזה תצא פעם ברכה גדולה. – מובן מאליו, כי בשעה שאני אומר גימנסיה עברית, אני מצרף אליה במחשבתי גם את “בית-הספר לבנות”.

במחלקות שונות ישבתי בשעת ההוראה והקשבתי לשיעורים שונים: שיעור למַתּימטיקה, לִלְשון צרפת, ללשון ערבית, להיסטוריה של הפואיזיה העברית ועוד. מובן מאליו, כי לשון ההוראה היא עברית; כל ענין וענין יבואר בעברית. אין אני מומחה גדול לדברים שבמלמדות, על דבר זה עלי להודות בחרפה, ואולם את החסרון העיקרי המבצבץ מן הלמודים הכיר גם איש כמוני, וביחוד בנוגע ללמודים בענינים הכלליים: אין להם, לא למורים ולא לתלמידים, ספרי-הלמוד הנחוצים, והם מוכרחים ללַמד וללמוד כמעט את הכל בעל-פה. מובן מאליו, כי אופן לִמוד כזה קשה מאד גם על המלמד וגם על הלומד, ובפרט כשבא התלמיד לעשות בביתו את הלקציה שלו והוא מוכרח לעשותה על פי הזכרון או מתוך רשימות. אכן כבר נִסו אחדים מן המורים לחַבּר לצרכיהם בעצמם את ספרי-הלמוד הדרושים להם; כך, למשל, חִבּר המורה למתּימטיקה את המעט הדרוש לו לראשית למודיו, וכן חִבּרו גם אחרים איזו קונטרסים במקצוע שלהם, אלא שלא הדפיסום עוד והם מלמדים לפי שעה מתוך הכתב – ואולם כל זאת אינה אלא התחלה קטנה. כל-זמן שלא יהיו ספרי-למוד לקורסים שלמים לכל הלִמודים הדרושים, אין המלאכה עדיין מלאכה שנוכל לבטוח בה. יוצאים מן הכלל, כמובן, הם השיעורים שאין להם עסק עם המוח ועם ספר-הלמוד. מי שלא ראה את הילדים בּחֲצֵרה של הגימנסיה העברית ביפו בשעה שהם עוסקים בגימנסטיקה, לא ראה מראה נחמד מימיו. אין העין רואָה עוד פה אותה המלאכותיות התּיאטרלית, שאנו רואים במקומותינו בחדרינו המתוקנים עם השעשועים המשונים שלהם, שנעשו עתה לדבר שבמודה, ועם “רוּצוּ, אוּצוּ, פּוּצוּ!” ועם “חוּשוּ, עוּשוּ, גושוּ!” שלהם, אלא רואים אנו ילדים עברים בריאים המתחנכים חנּוּך בּריא, לא לשם נוֹי ולא לשם יציאת ידי חובה, כי אם מפני שכך צריך להיות – והכל טבעי כל-כך!

הגימנסיה העברית ביפו היא בעינַי המוסד היותר חשוב בנוגע לחיים הרוחניים של חלק העם היושב שם וגם – של החֵלק היושב פה. אפשר שיש עוד לִקְבּוֹל הרבה על חבר המורים בכללו אשר שם. אפשר שאין הקומפּלט של המורים הזה אותו הקומפּלט האידיאלי הדרוש לגימנסיה עברית – אם כי אני לכשעצמי לא אוכל לבוא עליו בשום טענות ומענות. אדרבא, מורים רבים ראיתי שם, שהיו יכולים להיות לדוגמא. ואולם מציין אני כאן דבר זה, משום ש“יש אומרים” זה נשמע מצדדים רבים. מערערים מעבָרים שונים על רוב המורים וקוראים להם “דוקטורים משוויציה”. כּנוּי זה הוא שבח לפגם כעין הכּנוי “דוקטור מפילדלפיה” הנשמע לפרקים בגרמניה, כשרוצים להטעים, כי ידיעותיו של פלוני בן פלוני הדוקטור מוטלות קצת בספק. אין מאמינים הרבה בתורה החטופה היוצאת משוויציה ובאותה הסמיכות שקבלו רבים בבֶּרן או בגניווה. ואולם כל זה הלא אינו מן העיקר. סוף-סוף הן לנו עסק פה רק עם התחלה, ומה שלא היה עוד ומה שאין עוד, הלא יכול עדיין להיות. אפשר שבאמת מן הנחוץ היה, כי דוקא המורים בגימנסיה העברית שביפו יהיו כלם, למן הראשון ועד האחרון, מצוינים כלם בתכלית הצטיינות, כל אחד ואחד ביחוד בעל שם גדול ומפורסם. ואולם מן הגרנים ומן היקבים שלנו הן אין לקחת אנשים כאלה – ואנחנו רק זה תמול הננו בכל מפעלנו זה.

חֲבָל6 כי כבודה של הגימנסיה וגדולת תפארתה נעשים בין כך וכך פּגומים הרבה. חבל שאין לגימנסיה זו איזו פיגורה צנטרלית, שהיתה יכולה למשוך אליה את העינים מקרוב ומרחוק. אלו, למשל, בא האיש אשר על שמו נקרא הרחוב ששם הגימנסיה, אותו האיש שהִרבה כל-כך לדרוש למרכז רוחני, והיה יושב ביפו ולא בלונדון והיה לוקח תחת חסותו את הגימנסיה – מובטחני שהיה נברא באמת מעט מעט איזה מרכז. האם אי אפשר הוא כלל, שאחד-העם הדורש נאה כל-כך והיה סוף-סוף גם למקיים נאה?

 

X.    🔗

באו והודיעו לי באחד מן הימים האחרונים: פוגרום היה בארץ-ישראל. לא פחות ולא יותר אלא פוגרום. מלה זו שגורה כל-כך בפינו וקשורה על לשוננו, עד שאנו משתמשים בה לכל קוץ וקוץ ומציינים בה גם כל מאורע פשוט ממאורעות היום, ונמצא שלבסוף תהא מלה זו נעשית חולין לגמרי ותפסיד חלילה את כל החן המיוחד שלה. מובן מאליו, כי ידעתי מיד, עוד קודם שבאה ההכחשה בעתונים, שהדבר הוא שקר גמור. פוגרום הוא סְפֵּיצִיאַלִיוּת רוּסית. ברא אותה “הטבע הרחב” של האדם הרוסי, שהכל נעשה אצלו ביד הגדולה והרחבה. נשיקה או מכּת-לחי – הכל ביד הגדולה והרחבה. הכל כיד המלך. שותים, למשל, כוס של תּה גם במקומות אחרים – אלא שהאדם הרוסי שותה מיד סמוור שלם. נוטלים לפעמים טפּה של יי“ש גם במקום אחר – אלא שהאדם הרוסי מגיח מיד חבית שלֵמה אל פיו. נופל לפעמים איזה דבר לארץ גם בבתי הפּרלמנטים של מדינות אחרות – אלא שברוסיה נופל מיד גג שלם של תקרת הדומה. היו מבדילים לפנים איזה רחוב למושב היהודים גם בארצות אחרות והיו קוראים לזה גיטו – אלא שברוסיה מבדילים מיד כמה וכמה גובּרניות עם מדינות שלמות והדבר נעשה לענין שלם, לעסק, ל”תחום מושב". היו נוהגים לפעמים להרוג איזו נפש מישראל גם ביתר ארצות הגולה – אלא שברוסיה תוקעים מיד יתדות ברַקותיו של אדם ומשַסעים בטן ומבַקעים הרות ומנַפצים לארץ תינוקות והורגים כמה וכמה אלפי נפשות ועושים אותו מעשה שקוראים לו בלשון קולטורית “פוגרום”. זהו פריו של הטבע הרחב. וקוראים לפעמים בני אדם פה בעתונים על-דבר איזה מאורע בודד בהרוג יהודי במדינה נכריה, ובאים ומתרגמים להם בדמיונם את המקרה הבודד הזה לתוך המושג הכבד והרחב הקבוע במוחם ויוצא להם “פוגרום”. אבל מובן מאליו, כי רק מחללים בזה מלה מסוימָה זו. אפשר בארץ-ישראל לאיזה מאורע פשוט ובודד, אפשר לילד יהודי שם שיסטור לו לילד שאינו יהודי על לחיו או להפך; אפשר גם כן שיקום פעם איש ערבי על איש יהודי באחת המושבות ויגזול את בהמתו או להפך; אפשר כמו-כן שיהיה פעם איזה סכסוך או יֵעָשֶׂה איזה מעשה של נקמה והדבר יבוא עד לידי חמס או איזו בִזָּה קטנה; לכל היותר אפשר שיתנפל פעם אדם אחד, לבדו או עם שנים שלשה משתתפים, על אדם שני והדבר יבוא גם עד לידי שפיכות דמים והריגת נפש. בקיצור: אפשר שם לאיזה מאורע מאותם המאורעות שבאים על פי רוב בעתונים בתוך הרובּריקה של “התנפּלות” או של “מאורעות היום”. אבל פוגרום, ואפילו במדה מינימאלית, ואפילו ככלב המלקק מן הים, אלא שיהא זה במקצת מן המקצת לפי המובן של המלה ולפי הסגנון המקובל, דבר זה אי אפשר כלל. עד למדרגה זו של קולטורה לא הגיעה כלל הארץ עדיין. לפי שעה אין עוד כלל מי שיפַגְרֵם ואין עוד במי לפַגרם. אין עוד פּוסטה מתוקנה, אין עוד טלגרף הגון, אין עוד קינימאטוגרף ואין עוד אפילו אוירופּלן אחד, והיך אתם רוצים כבר, שיהיה פוגרום. הארץ עדיין פרימיטיווית קצת יותר מדי…

לפי שעה, כשנעבור בארץ ישראל במושבות ששם יד ישראל תקיפה, נראה כי אחינו נוהגים שם בשררה, היד חזקה והזרוע נטויה תמיד, ויש שהם מטילים מרוּת על סביביהם מעט יותר ממה שחביב לנו. נראה כאלו הם משתדלים בכל שעת-כשׁר, שבאה לידם, להטיל אימה על שכניהם הקרובים להם קרבת גבול. על כל קוץ וקוץ הם מתעוררים לבוא בריב. השומרים הרוכבים בסוסים, אותם בני-הנעורים, אשר גידיהם מלאים אש תמיד והם מראים לך את אותותיהם ומופתיהם ולהטיהם אשר הם עושים בסוסיהם, ממש כפראים במדבר, וקוראים לזה “פנטסיה”, – השומרים האלה יותר ממה שהם יוצאים לשמור על עצמם, הם מתגרים באחרים. העיקר הוא אצלם, שיֵּדעו אחרים, כי העם היושב פה הוא עם מר ונמהר, וייראו תמיד ולא יזידו. האִיּוּם הוא סיָג לסכסוכים. יש שמושבה אשר כזאת נוהגת בשררה עד לידי כך, שהערבי הבא לעבור בגבולם וללכת דרך המושבה אל המקום אשר ילך, לא יעבור ולא ילך, אלא אם כן יטול תחילה רשות מיוחדה. מין שטר-חופש להליכה חפשית ינתן לו. כשהוא עובר את המושבה אחרי השעה השמינית בערב, עליו להראות את השטר הזה לכל דורש, ואם לא, אז אפשר מאד שלא ימַלט בשלום את שס“ה גידיו ואת רמ”ח אבריו. אִמרו מה שתאמרו: אם יש בעולם אותו הדבר היפה, שקורין לו אנטיסמיטיסמוס, נעשה לנו, כשיש היכולת בידינו וזכינו לכך, גם קצת אנטיגויאיסמוס…

האם היא אותה המדה הקבועה בטבע האדם, שהנרדף, במקום שהוא יכול, נעשה לרודף? האם הוא הרעל, שנתקבץ במשך דורות בגידי בני אדם דוויים ומעֻנים על כל פסיעה ופסיעה, והוא, כשהוא יכול, פורץ לו דרך לחוץ, ולא יחדל עד שבני אדם אלו יקררו לכל-הפחות את דעתם קצת גם הם? האם הוא אותו התענוג המתוק, שהמעֻנה מוצא בזה, כי יכול הוא סוף סוף לעַנות קצת גם הוא? הכל אפשר. כל זה, סוף כל סוף, אינו אלא מדה אנושית בתכלית האנושית. ואולם כששאלתי את אחד מזקני אחת המושבות לחזון כזה ולדומים לו, ענה לי במרירות: לא ידעת, אוֹרֵחַ עובר, את אשר סבלנו ואת אשר נשאנו אנחנו! לא ידעת את מספר הקרבנות, שהבאנו בזמנים הראשונים, וכי כל זרת וזרת של האדמה פה קנינו לנו בדם אחֵינו ובנינו! הידעת כמה נהרגו פה בעת הראשונה? ואנחנו מחויבים להראות עתה ולשוב ולהראות כפעם בפעם ולהזכיר, כי אנחנו החזקים! חוץ מזה – הוסיף – יש בזה גם מדה של חנוּך. הדור החדש נתחנך כך, והוא מחויב להתרגל, שלא יירא שום איש. מוטב שיעשה קצת עָוֶל לאחרים, ובלבד שלא יעלה על דעתו אפילו ספק אפשריות, שאחרים יעשו עול לו. בבחינה ידועה הננו אנשי מלחמה. כמדומה לי, שבני זה, אשר אתה רואה שם על הסוס, אם יפול, לא אקבול ולא אתאונן. מנוסים אנחנו גם בזה. – מין צמרמורת קרה תקפה את חוט השדרה שלי, כששמעתי את האיש הזקן מדבּר כך. וגם את זה אזכיר עתה: כשהתאוננתי באזני האיש הזה, מיד בבואי, כי הערבי המנהיג את סוסַי מָשךְ אותי בעגלתו שתים או שלש שעות יותר מן השיעור, ענה אותי במנוחה ובשחוק: אכן זָר אתה! צריך היית להחזיק שוט בידך ולהניף אותו כפעם בפעם על הערבי שלך, ואז היה הערבי מניף את שוטו על סוסיו גם הוא, ואז היה הכל הולך כשורה. אבל אם ישבת וחבקת את ידך, אֵי מזה יכול היה לעלות על דעתו של אותו הערבי, כי עליו לדפוק את סוסיו?

האין האנשים האלה עוברים קצת את המדה האם לא יבוא יום ואותם השכנים אשר מסביב יתעוררו סוף סוף ויתגודדו ויתאגדו יחדו ויחושו פתאם, כי כח להם וגבורה, ואז יקחו את נקמתם? לפי שעה כל הארץ עדיין פרימיטיווית מאד. הקולטורה עומדת על מדרגה נמוכה עדיין. אין עוד פוסטה מתוקנה. אין עוד טלגרף הגון אין שעשועי-עם ואין ידיעות מאירופה. אבל הלא יש בעולם איזה דבר שקורין לו השכלה ויש התקדמות, – הוי, עד כמה אני ירא את ההתקדמות! – ואולם אותו הזקן ענה לי גם על זה בקשי לב ובִמְרִי: ומה, נכונים ומוכנים אנו גם לזה…

ובכל זה אני ירא, כי מגדישים קצת את הסאה. יש לנו, למשל, מין בית-ספר עברי בירושלים עם פּרוגרמה כללית. שנאה לעם אחר, כמובן, אינה נאה לבני אדם מהוגנים. ובכן לא הנהיגו עדיין בבית-ספר זה נורמה של פרוצנטים בשביל תלמידים מן הזרים. על פי הפרוגרמה כל מי שבא ללמוד, מלמדים לו. אלא שהתלמיד הנכרי מרגיש בלי הרף, כי נכרי הוא. התלמידים היהודים יודעים, כי הם העיקר. ואירע פעם, כי נכנס תלמיד כזה יום אחד והיה לו אות-הדת שלו תלוי בצוארו, וחבריו היהודים עשו מה שעשו, כבוד מיוחד, כפי הנראה, לא הנהיגו בו, וסוף-סוף היתה אמו של זה מוכרחת להוציאו לגמרי.

עָם עָם וידו החזקה – במקום שהוא יכול. יָרֵא אני, כי מגדישים קצת את הסאה.

 

XI.    🔗

יום ד, 16 מַרס.

בין ירושלים ובית-לחם. כל-אשר מסביב לי צומח וירוק וצוהל, ושמש הבקר הצעירה צחה ככה ומתוקה להפליא. בינות לעצי זית עוברת עגלתי, על פּני דרך-אבנים עם גבנונים. חַמָּרִים צעירים עוברים על-פני, ואחריהם גמלים נושאי משא, אֹרחות שלמות. עֲרָבִית יחֵפה עם שִׁנַּיִם לבנות ונוצצות נושאת על-ראשה כד מים אשר שאבה מאחת הבארות. ויש אשר אנחנו עוברים על-עיים וחרָבות, ויש על בתים חדשים אשר נבנו זה-עתה. על-גב הקרון אשר בעגלתי יושב השמש הזקן, אשר נסע עמי מירושלים, והוא נושא עמו את-המפתח. נוסעים אנחנו אל-האֹהל אשר לקבר רחל…

ורוחי בי כבד, כבד ככה היום. האם יען אשר שמש הבקר הצעירה צחה ככה? לרגעים אנכי חושב: הנה-עתה, מקץ שנים רבות וארֻכּוֹת, שבתי שנית לעיר מולדתי. הוי אלי, מה-רבים הימים אשר לא ראיתיה! הרבה מסביב לי מת עלי מאז ובקרב לבי. ואולם יודע אנכי פה את-כל שיח ואת-כל אבן…

ובעוד אני יושב כה בעגלתי, והנה פתאם אני שומע קרוב אלי מאד קול-ילד אשר חציו מזמר וחציו מדבר את-הדברים הידועים: – “ואני – אני לא כך עשיתי לאמך, בבאי מפַּדָּן – כשהייתי בא מפּדן, מתה עלי רחל – אמך שלך רחל מתה, בארץ כנען – זוהי ארץ-ישראל בדרך – באמצע הדרך, בעוד כברת ארץ – כשהיה עוד תחום שבת לבוא אפרתה – כדי לבוא לאפרת, ואקברה שם – מפרש רש”י ולא הולכתיה אפילו לבית-לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם: כשיגלה נבוזראדן את היהודים ויהיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: “קול ברמה נשמע”, והקדוש-ברוך-הוא משיבה: “יש שכר לפעולתך”…

למי קול-הילדים הזה, אשר זִמֵּר ואשר דִּבֵּר זה-עתה פתאום קרוב אלי מאד את-הדברים האלה עם המילודיה העתיקה הזאת? – אכן את-פי מִלֵּאתי שחוק, כאשר נשאתי את-עיני כה וכה והתבוננתי לאשר היה: אני הוא אשר זִמַּרתי, אני בנפשי זִמרתי ודִבּרתי את-כל הדברים ההם – ולא ידעתי כי עשיתי.

רַכָּה וענוּגה תבנית-אשה זאת, כמו אֶרֶג קרני-ירח, וכאגדה חרישית היא עוברת את-יְמֵי שְנֵי חייה. הנה זאת היא העלמה הנפלאה אשר עָבַד בה עלם צעיר שבע שנים “ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה”, וכאשר לא נִתְּנָה לו גם אז, והוא אוהב אותה, אז עָבַד בה “עוד שבע-שנים אחֵרות”. הנה זאת היא האֵם אשר ליוסף היפה, ואותה קִבּר האב הכורע תחת כאבו בעצם ידו בדמי ימיה. אין היא יודעת דבר בלתי-אם אהבה עם חמלה רבה באין קץ. וגם בְּמוּתָהּ בדמי ימיה לא תחדל מלאכתה זאת: חומלת היא וּמְבַכָּה על בניה גם אחרי מותה - והיא חומלת וּמְבַכָּה עד היום הזה…

“קוֹל בּרמה נשמע, נְהִי בְּכִי תַמרוּרים, רחל מְבַכָּה על בניה” – ופתאם: “מנעי קוֹלֵךְ מבֶּכי ועינַיך מדמעה”. “נאוּם-יי: וְשָׁבוּ מארץ אוֹיֵב!” ואלפי מעשיות נפלאות עולות על לבי: – הנה יוסף במצרים. זֻלֵיכָה אשת-פּוֹטיפר מציקה לו לענותו, ואז תקום אמו מקִברה ובאה אליו ופרשה עליו כפּיה וסוככה עליו. ואחרי-כן: בבית-הסֹהר יושב יוסף, והנה אמו יורדת אליו ומלַמדת אותו לפתור חלומות, והוא פּוֹתר גם את-חלום שר-המשקים וגם את-חלום שר-האוֹפים וגם את-חלום פרעה. וגם זאת: על-פני קברה עובר שאול הצעיר והוא נושא שלשת כּכּרוֹת לחם, ובבואו עד-המקום אשר שם קבורתה, אז תָּאוֹרְנָה פתאם שתי עיניו, והוא מֵחֵל להתנבּא. ועוד גם זאת: הנה נבוזראדן שר-הטבּחים מַגְלֶה את-היהודים בָּבֶלָה. בכּבלים הם הולכים, ומן-הפּצעים מְטַפְטֵף הדם על פני החול הצהוב. ואולם היא, האֵם, עומדת על-יד קברה ומחַכָּה להם. נוּגה וּנכֵאה היא מבּטת אליהם ובוֹכָה ומנַחֶמת – אכן נפלא הוא: על-כל אחד ואחד היא מביטה וכל-אחד ואחד מרגיש את-מבּט עינה, וכאשר רק ירגיש את-מבּט עינה, והוּקל לו פתאם…

קול טַלְטֵלַת-פתאם אשר לאופנים העירני מחלומותי. העגלה עמדה לפני הבנין אשר עם-קבורת רחל. לבי התפעם בי ולא ידעתי מָה.

דרך מסדרוֹן פתוח נכנסנו, ומשם באנו בפתח דלת ברזל קטנה אל-תוך חדר רָבוּעַ אשר הוּאַר רק מעט. בחדר בתָּוֶךְ, קרוב לפאת מערבית, עומדת המצבה, והיא גבוהה מעט מקוֹמת-איש והולכת הלוך וצרה למעלה, כמֶטֶר וחֵצי רחבּה וַחֲצִי מֶטֶר עָבְיָהּ. והמצבה שוּדָה בשׂיד, ועל האבן כתובים וחרותים אלפי שמות אנשים מן הבאים הלוֹם. על-פני הקירות תלוּיוֹת פָּרָכוֹת רבות. השַׁמש מֵכין את-מנורות השמן. הנרות עולים באֵש. נר לאיש, נר לאיש. קְדוּשה חרישית ונוּגה תּוֹקפת את-כל אשר מסביב. השפתים נעוֹת. תפלת-האַזְכָּרָה נשמעת.

בת שתים-עשרה אבנים היתה לפנים המצבה הזאת, וביניהן אבן אחת שיש. מאות פעמים נִסּוּ הכהנים אשר לכל דת ודת לקחת משם את-האבן ההיא ולהסיעה עמם, ולא הועילו. כפעם בפעם שבה תמיד האבן מאליה…

וכאשר יצאתי את-המסדרון ושבתי החוצה, כבר בערה השמש בעצם גבורתה. כל-אשר מסביב לי פָּרַח וְצָהַל ויהי ירוק. ואולם אותי שִׁלְּחָה רוח רחל אמי.

“קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבַכָּה על-בניה”…

ובלילה, כאשר התהלכתי לבדד בתוך הדממה הנפלאה אשר לגֵי-בן-הִנֹּם, אֲדַמֶּה כי גם ראה ראיתיה. לילה לילה, בהשמיע מורה-השעות שנים-עשר, אז קמה היא מקברה וּמַצְבִּיאָה את-צבא בניה. קוֹרֵאת היא אותם מארבע כנפות הארץ. איה הם?… הוי אֵל אלהי כל-משפט! רבים מהם רֻטְּשו תחת גלגלים, רבים מתו במדוּרות אש, רבים הלכוּ למות על-קדושת השם, רבים נפחו את-נפשם במסמרות בקדקד ראשם ורבים עברו מזה אל המחנה אשר לָאוֹיֵב – והיא קוֹרֵאת וקוֹרֵאת והם לא יבואו. ובראותה כי היא קוֹרֵאת והם לא יבואו, אז תשוב ותתנהל בכבדות וביגיעה עד-לקברה, ואחרי-כן ישמע פתאם בּרמה הקול ההוא, קול נהי-תמרורים קורע לב: “בָּנַי, בָּנַי הָאֻמְלָלִים!”

וקול נהי-תמרורים זה הקורע לב, אשר שמעתי בלילה ההוא בתוך הדממה הגדולה אשר לגי בן-הנם, לא אוכל לשכוח עוד.

 

XII. מִצְרַיִם.    🔗

קאירה. ברחובות העיר הנפלאה אני מהַלך יחידי, תועה וחולם בהקיץ, ובכל אשר שם פִּנה נדחה ונשכחה שם אָני. הנה רחובות גדולות ורחָבות, ובעוד רגע והנה רחובות קטנות וצרות. הנה תפארת ושאון והולֵלות רבה, ופתאם והנה שממה ודממה ועזובה נוראה. הנה קאירה החדשה עם כל היופי וכל הקומפורט וכל סגולות החיים המודרניים, ובעוד רגעים אחדים והנה קאירה הישנה עם שממותיה ועם חרבותיה. והיותר נפלא הוא: מן הקולטורה ועד הַמִּדְבָּר אינה אלא פסיעה אחת. רגע אחד ואני בתוך החיים האירופיים, ובעוד רגע והנה מדבּר שממה בערָבה אפריקנית. ואני הולך וחולם, תועה יחידי מרחוב לרחוב ומזוית לזוית. אכן נפלא הוא! בכל חפצי הטוב להחיות בלבי את מצרים הביבלית עם אלפי תמונותיה ומראותיה ונפלאותיה ולהעלות לפני עיני רוחי את כל גבורי ילדותי מתוך החומש הקשורים עם המקום הזה, אין דבר זה עולה בידי. בהתהלכי ברחובות ערי ארץ-ישראל ובשדותיה ובחרבותיה, לא עזבתני אף רגע המחשבה האחת והיחידה, כי על אדמה היסטורית צועדת רגלי. מאחרי כל פִּנה ומלפני כל עץ ומעל פני כל סלע השתער עלי איזה זֵכר קדמוני. פה הלך ישעיהו, שם בלי-ספק עמד דוד המלך ועל פני המקום הזה עָבר שלמה. ואולם לא כן מצרים. קאירה אינה עושה אף רגע אחד את הרשׁם, כאילו היא ה“המשך יבוא” של אותה מצרים אשר עליה בלית את לילות החורף בימי ילדותך בחדר. לאורות האלקטריים העולים אליך מקאירה החדשה ימוגו כל חלומותיך העתיקים. חושב אתה רגע אחד באותו פרעה אשר עשה את יוסף שלך למשנה למלך, עובר אתה על גדות הנילוס ואתה נזכר כי בימים האלה הטביעו עבדי המלך העריץ יום יום זכרים אחדים מבני ישראל, כאשר יטביעו את החתולים הצעירים, בא אתה אל תוך הבקעה הגדולה ואתה חפץ להַשיא את דמיונך, כי פה בלי-ספק המקום אשר העבידו את אבותיך בפרך ובחומר ובלבֵנים, – ואוּלם בעוד רגע וכל הצללים האלה ינָדפו מפני החיים הרועשים והרותחים אשר על סביביך. חנויות-הממכר הגדולות, העשויות בטעם חנויות-הממכר אשר בפאריז ובברלין, עם האספּקלריות הגדולות ועם חלונות-המערכה הנהדרים ועם השלטים הגדולים והמוזהבים, אינן נותנות לדמיונות קדמונים להתקיים רגעים רבים. את מכנסי-השמָלות, אשר נִסּוּ הנשים בשנה שעברה ללבוש, ראיתי בפעם הראשונה בקאירה. אִמרו מה שתאמרו, מראות כאלה אינם מוכשרים ביותר להשרות את השכינה על חלומותינו ועל הלָך נפשנו. גם תועבות מצרים הרבות, האורבות אליך מאחרי כל חלון ומכל שער-בית ומכל קרן זוית, אינן נותנות לחלומות קדושים לשוב לתחיה. אין על פני כל כדור-האדמה עיר שטופה בטומאה כקאירה זו. לכל היותר יכול אתה לזכור מתוך החומש שלך רק עוד את אשר פּוֹטיפר – כי “זוּלֵיכות” אלו, אשר אתה רואה בכל מקום בלי חָשָׂךְ, תעלינה את זכרונה על לבבך.

עובר אני את הגשר הגדול. רחובות העיר האחרונות תֵּעָלַמְנָה. מעט מעט יעָלמו גם הבתים האחרונים. מאחריך ומלפניך דממה כבֵדה וגדולה וחֹם לוהט. עוד דרך רגעים אחדים. מִדְבַּר החול הגדול שפוּך לנגד עיניך. הולך אתה הלוך וקרב אל המקום אשר שם הפּירמידות עם הספינקסה. הנה שְׂדֵה מוף…

וה“קב” האנגלי, אשר אנכי יושב בו, חוֹצֶה בכבדוּת את ים החול אשר יגיע עד למעלה אופניו, וכאשר תגדל הדממה וכאשר תרבה הבדידות, כן יגברו בי החלומות אשר אנכי חולם בהקיץ. ואת אשר לא עלה בידי כל היום, אותו מצאתי פתאם עתה. שכחתי מעט מעט את כל אשר מסביב לי וכי זאת היא אגיפּטה, וזכרתי רק עוד את “מִצְרַיִם” – את השם הביבלי ואת כל התלוי בו. כיצד ועל ידי איזו אסוסיאציה של מחשבות נצנצו בי פתאם הזכרונות האלה בכל תקפם, אין אני יודע עוד. כמדומה לי כי הגורם הראשון היה מראה פני החול אשר מסביב לי. תיכף ומיד אחרי זה והנה הפסוק “ויטמנהו בחול”, ופתאם והנה משׁה. תמונת-הענק הגדולה והנפלאה והעצומה של משה ממלאה את כל מחשבותי. בכבדות בכבדות נמשך הקב האנגלי שלי, ואני יושב והוגה. מי יודע? אולי המקום הזה אשר אנכי עובר עליו ברגע הזה בתוך החול העמוק הוא המקום אשר דָּרְכה עליו פעם רגל האדם היותר גדול אשר בכל ההיסטוריה האנושית. אולי פה בתוך החול השטוח, למראה פני הפּירמידה הגדולה של חיאופס, שכב פעם זה משה האיש בלהט חֹם השמש ויחלום את ראשית חלומו הגדול, לברוא גם הוא איזו בריאה, אשר תעמוד אלפי דורות ואשר תשחק לחליפות זמנים ותקופות, ויקם וילך ויברא לו – עָם. וכבר אז יָדע היודע הגדול הזה, כי בשעה אשר הפּירמידה הזאת תהיה כבר ישָנה ונושנה אשר עוד מעט ותתמוטט, יהיה עוד עַם זה, אשר יָצר, חדש וצעיר כמו נער. וכבר אז הרגיש החוזה הגדול הזה, כי עַמו זה יהיה מין עַם העַמים, מין עַם התמצית של כל צורת עם אשר תהיה על פני כל כדור האדמה…

וכאשר תגאה הדממה עד להעיק, כן ירבו חלומותי. הנה אנכי פה עתה במצרים. אבל איה עתה מצרים העתיקה והקדמונה ההיא? הן אי אפשר להחליט כי קאירה זו, אשר עברתי אותה היום לארכּה ולרחבּה, יש לה עוד איזה יחס ואיזה קשר עם אותה מצרים. אי אפשר להחליט כי הערביאים והערביאות האלה, אשר ראיתי היום יש להם איזה מגע ואיזה משא היסטורי עם אותם המצריים הקדמונים אשר ישבו לפנים בארץ הזאת, וכי הכדיב הזה, אשר ראיתי היום בהדרו ברחוב העיר, יש לו איזו קרבת משפחה עם אותם מלכי פרעה אשר מלכו פה לפנים. והמצריים ההם הן אין בכל עַמי כדור-האדמה אשר חשקו בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם לנצחיות כמוהם? והם הן הבינו את המלאכה לתת לעצמם שֵׁם ושארית מאין כמוהם?! המציאו את מלאכת החניטה, למען יחיו מתיהם עד דור אחרון, בנו פּירמידות, למען יעמדו אלפי דורות, הקימו אוביליסקים, למען האריך את זכרם עד קץ הימים, הציבו ספינקסה, למען תָּעוֹז לחליפות עתים וזמנים כל ימי השמים על הארץ. ומה השיגה ידם אחרי כל אלה? בבית המוזיאום המצרי אשר בפַרְוַר קאירה, בבולאק, שוכב בארון איזה גוף: חנוט הנסמן בסימן-המספר 5233, וזה הוא רעמסס השני או סֶסוסְטְרִיס, זה הוא אותו פרעה אשר השליך את הזכרים הקטנים מן העברים היאורה ואת אבותיהם עִנה בכל מיני הענויים הקשים שבעולם, כמנהג מאז ומעולם בנוגע לעם זה, ומכל עַמו הגֵּא והעתיק ההוא לא נשאר כיום הזה אפילו פחות מאבק פורח ועל אדמתו מתהלכים וּמתנַוְנים עתה איזו ערביאים ואיזו ערביאות ועל כסאו יושב איזה כדיב זר. הנה זאת היא ה“נצחיות” אשר השיגה ידם! ובאותה שעה הנה עַם זה הקטן והדל, אשר יצר האיש משה, קַיָּם חי ומנסר את גלגל כל האדמה ומפליא את כל העולם כלו ומעורר את כל העולם כלו גם לשנאה וגם לאהבה, והיה לחידה נפלאה אשר אליה ישתגע כל חוקר וכל חוזה וכל חכם מדור דור. שִׂנְאוּ אותי, אֶהֱבוּ אותי, תַּעֲבוּ אותי, רַחֲמוּ אותי, ואולם הפּלא היותר גדול אשר עתה בכל העולם כלו הלא אני הוא. עֲשׂוּ בי כנפשכם שָׂבְעֲכֶם את כל אשר תעשו בי – ואולם אין עוד כמוני יצור על פני כל האדמה אשר יעסיק מן הבוקר ועד הערב את מוחות כל בני האדם ממזרח ועד מערב, מצפון ועד דרום כמוני. העל זה לא אתגאה? האין יש כי בשעה אשר יֵמַר לי מאד ואני שָׂם את כל הדבר הזה אל לבי, לא ילבשו כל קְרָבַי בי גֵאות, כי חֵלק אנכי מן הפלא הגדול הזה, הפלא היותר גדול אשר על פני האדמה? כי מה שבעת פלאי העולם מול הפלא החי והמתהלך הזה? עַם אשר עִנּוּ אותו כאשר לא עֻנתה עוד שום משפחה ממשפחות האדם והוא חי, אשר אלפי פעמים נתחו את בשרו לאלפי נתחים והוא חי, אשר כִּלּוּ אותו אלפי פעמים מעל פני האדמה והוא חי, אשר אין לו ארץ ואין לו נחלה ואין לו חלק בחלקי משפחות האדם והוא חי ורענן ומעסיק את כל המוחות כאז וכעתה… במה צפון הכח הנפלא ההוא? אם השכילו אותם המצריים לחנוט את מתיהם, למען יעמדו ימים רבים, הנה בא זה משה האיש והמציא מלאכת חניטה חדשה, למלא גוף חי של אומה שלֵמה בשָׂמים וסממנים וסמי חיים שונים, למען אשר יחיה עד קץ הימים. אלו נמצא אכּסמפּלר בודד של אומה נפלאה זו – אומר המשורר האשכנזי – באחד מבתי המוזיאום, כי עתה חָרְדוּ מכל קצוי ארץ ומאיים רחוקים לבוא ולראותו. מי יודע, אולי עוד יבוא יום ובספרי-המסע של בֶּדֶקֶר ימָּצא כתוב סימן מיוחד של כוכב בכל מקום אשר יזָּכר שֵם היהודי, למען הורות את הנוסעים כי מוטלת עליהם החובה לראות בעיניהם גם את הפלא המצוין הזה אשר בין יתר פלאי המקום.

הקב האנגלי אשר לי עמד ואני יורד. הנה הפּירמידה הראשונה לנגד עיני, הפּירמידה של חיאופס.

אכן נפלא הוא, גם פה, לנגד הפלא הגדול הזה, מִלֵּא משה והעם אשר יצר את כל הגיגי. ופתאם ואני זכרתי את כל הדברים הנפלאים אשר כתב לנו היינע: “… כי היה משה, למרוֹת כל שנאתו לאמָנוּת, אָמָן גדול בעצמו ורוח האמָנים האמתי היה נתוּן לו. ורק כי רוח-האמנים אשר לו היה מְכֻוָּן גם אצלו, כמו אצל בני ארצו המצריים, רק אל כל אשר חסון וכל אשר לא ישָּׁמד לעולם. אבל לא כמצריים יָצַר את מפעלי האמנות שלו מן הלבֵנים ומן החלמיש, כי אם בנה פּירמידות-של-אדם, חצב אוביליסקים של-אדם, לקח שׁבט-רועים דל וייצר ממנו עם, אשר יָעֹז גם הוא לדורות, עם גדול ונצחי וקדוש, עַם אלהים, אשר יהיה למופת לכל העמים האחרים ואשר יהיה לסמל לכל האנושיות כלה: יָצר את ישראל! וזכות יותר גדולה, מאשר למשורר הרומי, יש לו לאמן הזה, לבנו של עמרם ושל יוכבד המילדת, להתפאר, כי כונן לו מצבת-זכרון אשר תאריך ימים מכל המצבות העשויות ברזל!” וגם על המפעל של האמן הזה, על עמו-ישראל הוא מדַבּר. “רק עתה אנכי רואה, כי היונים היו רק נערים יפים, ואולם היהודים היו תמיד אנשים, אנשים חזקים ועומדים על דעתם, ולא רק לפנים, כי אם עד היום הזה, למרות אלף ושמונה מאות שנים של רדיפות ושל צרה. עתה הנה למדתי להוקיר אותם כערכם, ואלמלא היתה כל גאות-מולדת ניגוד נבער בעיני גבורי הריבולוציה עם עיקריהם הדימוקרטיים, היה יכול כותב-הטורים האלה להיות גֵּא על זה, כי אבותיו התיחשו גם הם על בית ישראל הנבחר וכי הוא אחד מילידי אותם הקדושים המעֻנים, אשר נתנוּ לעולם אלהים ותורת מוסר ואשר נלחמו ונאנשו על פני כל שְׂדוֹת-המלחמה אשר להמחשבה”.

וכאשר עמדתי לפני הספינקסה, נשאתי אליה את עיני.

פתרי לי, ספינקסה נפלאה, פתרי לי אַתּ את החידה הגדולה. לא אַתּ שַׁאלי ממני פתרונים, כי אם תֵּני. מי עַמי? מָה עַמי? מַה כחו? הן אַתּ היא אשר ראית את ראשיתו, אולי תֵדעי להגיד לי גם את אחריתו. ולמה אנחנו סובלים ככה? ועל מה אנחנו אמללים ככה? ועד מתי? ואם יען אשר נבחרים אנחנו, לכן נסבול? ואם כל אשר יביא אש מן השמים ונתן אותה לבני האדם, יסבול? ואם עד עולם יהיה זה השכר אשר יתנו בני האדם תמיד חֵלֶף כל מתנה טובה אשר תנָּתן להם?



  1. במקור המודפס המילה אינה ברורה, כנראה צ“ל ”אז“ – הערת פב”י.  ↩

  2. במקור המודפס ספרת התאריך איננה ברורה– הערת פב"י.  ↩

  3. במקור המודפס המילה אינה ברורה, כנראה צ“ל ”לפני“ – הערת פב”י.  ↩

  4. במקור המודפס המילה אינה ברורה, כנראה צ“ל ”ורגע“ – הערת פב”י.  ↩

  5. “את את” במקור מודפס, צ“ל ”את“ – הערת פב”י.  ↩

  6. “חֲבֵל” במקור המודפס, צ“ל להיות ”חֲבָל“ – הערת פב”י.  ↩