לוגו
התרת הפגנות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

רשאים אנוּ להניח שהפגנוֹת-הערבים תעבוֹרנה בּסדר. השלטוֹן מעוּנין הפעם יוֹתר מדי שהשלוֹם ישָמר – הן ההפגנוֹת תיערכנה הפעם בּרשיוֹנוֹ ועל כּן חלה עליו כּל האחריוּת להן, השלמה והמלאה. גם הפּקוּדה שניתנה לאנשי המשטרה להיעדר בּשעת ההפגנה מעיני המפגינים, מעידה שישנן בּידי השלטוֹן הבטחוֹת ממשיוֹת לשמירת הסדר והשקט, העוֹלוֹת בּערכּן על הגיוּס הגלוּי של המשטרה. גם המנהיגוּת הערבית מעוּנינת הפּעם להצדיק את האֵמוּן שניתן לה מאת השלטוֹן על-ידי עצם התרת הפגנוֹת – והדבר הוּטעם והוּסבר למַדי בּכּרוּזים הערביים וּבעתוֹנוּת הערבית.

אך הערך הפּוֹליטי של התרת ההפגנוֹת על-ידי השלטוֹנוֹת ישָאר גם אז שלילי בּאוֹפן חמוּר וכבד. לא נצדק אם ננחם את עצמנוּ בּשמירת הסדר וּבמניעת שפיכת הדמים. ודאי יש בּזה חיוּב רב ואוּלם עלינוּ לשאוֹל את עצמנוּ, מה הוּא המחיר הפּוֹליטי-הישוּבי שישוּלם בּעד החיוּב הזה. מצבנוּ יהיה מגוּחך לגמרי אם נראה בּהתרת ההפגנוֹת מעין בּיטוּי לרגש הכּבוֹד שהשלטוֹן הארצישׂראלי רוֹחש בּלבּוֹ – המתנגדים לעליית היהוּדים, הרשוּת בּידם להגיד זאת גם בּרחוֹב. המצב המיוּחד בּארץ-ישׂראל, מחייב אוֹתנוּ לא להערכה מוּפשטת של המתרחש בּה, אלא להערכה פוֹליטית, השוֹקלת את התוֹצאוֹת הישוּביוֹת והנפשיוֹת, של המאוֹרעוֹת.

עד עתה היה עִקרוֹן אחד שליט בּמדיניוּת הארצישׂראלית: הרחוֹב הוּא נייטרלי. אזרחי-הארץ רשאים להגיד, בּגבוּלוֹת החוֹק, את אשר בּלבּם, – בּעתוֹנוּת, בּאסיפוֹת, בּפגישוֹת עם השלטוֹן. אוּלם לא על-ידי הפגנוֹת בּרחוֹב. וּבתנאי חיינוּ אנחנוּ כאן צדק העִקרוֹן הזה, כּי ההפגנה בּרחוֹב מרעישה וּמרגיזה את העצבים בּמידה הרבּה יוֹתר גדוֹלה ממאמר בּעתוֹן אוֹ מנאוּם בּאסיפה. ההפגנה בּרחוֹב – על ההפרעה הבּוֹלטת שבּה לסדרי התנוּעה, על ההמוֹנים הנוֹהרים אחריה, על קלוּת הפּרוֹבוֹקציה אשר עמה, על מקריוּתה וחוֹסר האפשרוּת של השתלטוּת גמוּרה על כּל משתתף בּה – עלוּלה בּנקל לגרוֹם למהוּמוֹת; וגם כּשהיא עוֹברת בּסדר, הרי היא עלוּלה להגבּיר את המתיחוּת וּלהנחית לצד האחד הרגשה של נצחוֹן ולצד האחר הרגשה של דכּאוֹן, ואוּלי גם רצוֹן של תגוּבה, וּבארץ-ישׂראל, שבּה עוֹמד היוֹם מחנה מוּל מחנה וּבמסיתים וּבמסכסכים וגם בּמכשילים לתיאבוֹן אין מחסוֹר, מצוּוה הרחוֹב להישאר נייטרלי. זה היה כּלל גדוֹל לשלטוֹן בּכל השנים האלה, ואנחנוּ, היהוּדים, קיבּלנו אוֹתוֹ והתנהגנוּ על פיו.

עתה בּיטל השלטוֹן את הכּלל הזה, לא רק העתוֹן והאסיפה והמסגד – כּי אם גם הרחוֹב הוּעמד לרשוּת הפגנת-האיבה נגד מפעל היהוּדים. והדבר נעשׂה בּמסיבּוֹת מיוּחדוֹת, המוֹסיפוֹת כּוֹבד וּמשקל להחלטת הממשלה. עוֹד לפני עשׂרה שבוּעוֹת עמד השלטוֹן בּכל תוֹקף על איסוּר ההפגנוֹת. הדבר הוּסבּר למנהיגים הערבים בּהוֹדעת הנציב אשר נמסרה לפרסוּם. המשטרה גוּיסה בּיוֹם הנוֹעד להפגנה וגם עמדה בּכוֹח נגד המפגינים. אמנם, לאחר התנגשוּיוֹת בּרחוֹבוֹת התנהגה הממשלה בּאוֹפן משוּנה למדי. העמידה פּנים כּאילוּ שוּם דבר רציני לא קרה. המנהיגים האחראים להפרעת החוֹק ולשפיכת הדמים אמנם נאסרוּ לאחר ההפגנוֹת, אוּלם הם שוּחררו כּעבוֹר ימים מספר והשלטוֹן התנהג אתם בּאדיבוּת וּבכבוֹד. המשפט בּירוּשלים הסתיים בּ“עוֹנש” מגוּחך של הטלת קנס כספי בסך 25 לא"י על שנַים-שלוֹשה מנהיגים – לאחר שניתן למנהיגים האלה לעמוֹד על המקח, וּלסרב למלא את פּסק-הדין הראשוֹן. המשפּט בּיפוֹ – בּאוֹתה יפוֹ אשר רחוֹבוֹתיה אדמוּ מדם המפגינים – טרם נסתיים, והלא כּבר עשׂרה שבוּעוֹת עברוּ מאז ההפגנה. בּמקרים אחרים יוֹדע השלטוֹן לאחוֹז בּדרכים אחרוֹת, מהירוֹת וחמוּרוֹת, כּדי לנקוֹם את נקמת החוֹק שהוּפרע. בּמקרה דידן: אדיבוּת ללא קץ.

האם אחרי כּל זה יש להתפלא על כּך שהמנהיגוּת הערבית חידשה את רעיוֹן ההפגנוֹת? הלא גם לישיבוֹת בּית-הדין בּיפוֹ הוֹפיעוּ, כּפי שצוּין בּעתוּנוּת, בּבת-צחוֹק על שׂפתיהם, וההרוּגים והפּצוּעים לא הדריכוּ את מנוּחתם והתנהגוּת השלטוֹן על אחת כּמה וכמה. הם המשיכוּ להתכּוֹנן ל“מעשׂה בּלתי חוּקי”, בּראש גלוּי, מתוֹך פּרסוּם מלא של דברי כּינוּסיהם ואסיפוֹתיהם והוֹראוֹתיהם, לעיני השלטוֹן המחריש. עד שהתקרבנוּ למוֹעד. וּמשהתקרבנוּ – חל שינוּי מפתיע בּבּימוּי. האִסוּר הפך למוּתר. לפני עשׂרה שבוּעוֹת נשפּך דם בּגללוֹ, לפני שבוּע ימים הזהירוּ השלטוֹנוֹת מלעשוֹתוֹ. והיוֹם – רשיוֹן מלא.

עתה רשאי אזרח ארץ-ישׂראל לשאוֹל את השלטוֹן בתמהוֹנוֹ: מה היה הדבר ההוּא, שנפל לפני עשׂרה שבוּעוֹת? לשם מה נשפך הדם? הן להניע את ה“אישיוּת האנגלית” – אשר עליה מספרים עתה העתוֹנים, – להיכּנס בּ“שׂיחה ידידוּתית” עם מנהיגי הערבים כּדי שיבקשוּ רשיוֹן להפגנה, אפשר היה גם בּחוֹדש חשון.

עתה מוּתר למנהיגי הערבים להכריז: הממשלה עצמה מוֹדה, על-ידי היתר ההפגנוֹת, כּי שָגגה לפני עשׂרה שבוּעוֹת – לא עלינוּ, איפוֹא, לא על מסַדרי ההפגנה, אלא על הממשלה האחריוּת לדם שנשפּך.

עתה מוּתר למנהיגי הערבים להכריז על נצחוֹנם, לספּר לכל מי שירצה לשמוֹע כּיצד הכריחוּ הם את השלטוֹן, על-ידי לחצם הבּלתי פוֹסק, על-ידי רצוֹנם העז, על-ידי מרדם באזהרוֹת הממשלה, להסתלק מהעקרוֹן ההוּא, אשר לוֹ היתה נאמנה בּמשך שנים רבּוֹת. וּמכּאן המסקנה: הוֹסיפוּ ללחוֹץ על הממשלה, מרדוּ עוֹד בהוֹראוֹתיה, אַיימו עליה בּהפרעוֹת וּבמהוּמוֹת – ותשׂיגוּ את מבוּקשכם. מה יוּגד נגד ההגיוֹן הזה?

ולגבּינוּ, עוֹמדת עוֹד שאלה אחת. ההפגנוֹת הערביוֹת הללוּ הן הפגנוֹת-איבה נגד מפעל היהוּדים. שמנוּ ינָתן לשמצה, בּהיתר השלטוֹן, בּרחוֹבוֹת ארצנוּ. האם היה ניתן היתר זה לו קלעוּ חיצי ההפגנה בּמישהוּ אחר, נאמר בּממשלת צרפת המוֹשלת בּסוּריה, אוֹ בממשלת איטליה המוֹשלת בּלוּב. גם לכך מלוּמדי-נסיוֹן אנחנוּ. הועידה המוּסלמית מלפני שלוֹש שנים. אז התכּנסוּ בּירוּשלים אנשי ארצוֹת שוֹנוֹת והשלטוֹן המנדטוֹרי הרשה להם לנבּל את שם מפעלנוּ ורק תנאי אחד התנה אתם: בּאיטליה וּבצרפת אל תגעו. וּכשמישהוּ לא שמר על התנאי – בּא על ענשוֹ.

יהיה ערכּוֹ “האִסטרטגי” של היתר ההפגנוֹת כּאשר יהיה. מבּחינה פּוֹליטית, מבּחינת מתן עידוּד למחנה אחד ועלבּוֹן למחנה שני, מבּחינת הפרת שויוֹן -הזכוּיוֹת של העמים בּארץ, הוּא מהווה עוּבדה קשה וחמוּרה מאד.

כ“ט טבת תרצ”ד (16.1.1934)