מחרוזת ארבעה שירים זהב    🔗

א    🔗

כּוֹתְבֵי הַשִּׁירִים מַכִּירִים אֶת זֶה:

יֵשׁ וּמִלָּה, אוֹ צֵרוּף מִלִּים, צָצִים וּפוֹרְחִים

בְּמֹחָם הַמַּלְלָנִי, נִתְקָעִים כְּיַתּוּשׁ

בָּאֹזֶן הַפְּנִימִית, וְהֵם יוֹדְעִים מֵרֹאשׁ, מִנִּסְיוֹנָם –

יְדִיעָה מַקְדִּימָה, מֻקְדֶּמֶת, קְדַם-יְדִיעָה (אוֹ בָּתַר-יְדִיעָה) –

שֶׁמִּן הַתֵּבָה הַזֹּאת יִוָּלֶד-שִׁיר. אִם לֹא מָחָר

אָז מָחֳרָתַיִם. אוֹ בְּעוֹד חֹדֶשׁ, בְּעוֹד שָׁנָה. לֹא תָּמִיד

דַּעַת קוֹרְאִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ בִּרְאוֹתוֹ אוֹר עוֹלָם;

לֹא תָּמִיד דַּעַת כּוֹתְבוֹ נוֹחָה מִמֶּנּוּ. יֵשׁ וְיִדּוֹן

לִגְנִיזָה בְּטֶרֶם פִּרְסוּם, יֵשׁ וְיִדּוֹן לִגְרִיסָה

עִם פִּרְסוּמוֹ, וְהָיָה כְּלֹא הָיָה. יֵשׁ וּפֶתַע

יִזָּכֵר לְטוֹבָה לְאַחַר שִׁכְחָה מְמֻשֶּׁכֶת, וְהָיָה כְּשִׂיחַ-מִדְבָּר

בַּהֲרִיחוֹ מַיִם וְכָאַיָּל יַעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי-מַיִם.

כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם. זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל שִׁירִים. זֶה דֶּרֶךְ כּוֹתְבֵיהֶם.

ב    🔗

כָּךְ, לְמָשָׁל, מִזְדַּמְזְמוֹת לִי זֶה יָמִים וְשָׁבוּעוֹת

שְׁתֵּי הַמִּלִּים: כַּכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם. אֶת הַהֶקְשֵׁר

אֲנִי יוֹדֵעַ, כַּמּוּבָן. בְּסֵדֶר. אֲבָל מַה זֶּה נוֹתֵן לִי?

מָה אֶעֱשֶׂה בְּצֶמֶד-הַמִּלִּים, וּבִשְׁבִיל מַה הוּא טוֹב?

בָּרוּר: בִּשְׁבִיל שִׁיר. יָפֶה. אֲבָל לְאָן אֶקַּח אוֹתָן

אֶת הַמִּלִּים, וּלְאָן תִּקַּחְנָה הֵן אוֹתִי? בַּעַר אֲנִי וְלֹא אֵדַע.

נְחַכֶּה וְנִרְאֶה. אֵין מַה לְּמַהֵר. אוּלַי פָּשׁוּט

נְשַׂחֵק אִתָּן בְּמַחֲבוֹאִים. כִּבְיָכוֹל נַנִּיחַ לָהֶן לְגַלְגֵּל

אֶת הַשִּׁיר בְּעַצְמָן, בְּלִי לְהִתְעָרֵב. וְלִכְשֶׁיִּכָּתֵב, יִהְיֶה זֶה

כְּמוֹ מִקְרֵה-לַיְלָה; מִי אַחֲרַאי, מִי יוֹדֵעַ? וְאִם אָמְנָם

תִּקְרֶה כָּזֹאת בְּאֶפֶס-יָד-וְהַכָּרָה, אוּכַל לְהַכּוֹת

שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל הַקִּיר וְלִצְהֹל: “תָּפַסְתִּי אוֹתְךָ!”

דַּי לִי שֶׁאוֹסִיף אָז אֶת שְׁמִי, כְּשֵׁם הַמְּחַבֵּר,

וְהָיְתָה הַיֻּמְרָה שְׁלֵמָה. וְהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנִי.

ג    🔗

מִסֵּפֶר שׁוֹפְטִים נִגְרְפוּ לִי וּבָאוּ. לֹא אֲנִי

הִמְצֵאתִין, לֹא אֲנִי צֵרַפְתִּין. אַךְ כְּמוֹ מִצּוּרִי

נֻקְּרוּ וּמִמֵּעַי שְׁלוּפוֹת. הַאֻמְנָם יֵשׁ בָּהֶן

אִתּוּת כָּלְשֶׁהוּ לַבָּאוֹת אַחֲרֵיהֶן, קְרִיאַת-כִּוּוּן,

צֹפֶן לְפִעְנוּחַ, אוֹ חֶבֶל לַעֲבֹר נְחָלִים? מִי יוֹרֵנִי

וְאֵדַע. סֵפֶר-קְדוּמִים סֵפֶר שׁוֹפְטִים. קָשִׁים מִשְׁפָּטָיו.

סֵפֶר כָּחוּשׁ וְיָשָׁר כָּזֶה, יִצְרִי וְאַכְזָר כְּאִלּוּ… מָלֵא

דָּמִים כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. וְהַדָּמִים בּוֹ

אֵינָם זוֹעֲקִים. וּבֵין דָּם לְדָם, תְּרָפִים.

קָשִׁים מִשְפָּטָיו שֶׁל סֵפֶר שׁוֹפְטִים. סֶלַע וּטְרָשִׁים.

בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ. אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְּנַעַן.

בְּתַעֲנָךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ. בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ.

מִן-שָׁמַיִם נִלְחָמוּ. הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא.

תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז… מֵאַיִן יָבוֹא עֻזִּי?

ד    🔗

עַד כֹּה וָכֹה הן סוֹלְלוֹת מְסִלּוֹתָן, הַמִּלִּים הַלָּלוּ.

קַו לְקַו, צַו לְצַו, וְלַמּוֹעֵד – אַף בִּקְפִיצַת-הַדֶּרֶךְ.

לוּ אַךְ יַחֲנֹךְ לָהֶן כּוֹתְבָן הַמְּחָרְזָן עַל-פִּי דַּרְכָּן

וְאֵין אוֹנֵס, לוּ אַךְ יַנַּח לָהֶן לְהִתְאַרְגֵּן וְלַעֲשׂוֹת

אֶת שֶׁלָּהֶן, לוּ אַךְ יַשְׂכִּיל אַחֲרֵיהֶן לָלֶכֶת,

אוֹ לָרוּץ. אוֹ אָז יִרְאֶה אֵיךְ מְגַלּוֹת הֵן קֳבָל-שֶׁמֶשׁ

צְפוּנוֹתָיו, אַךְ גַּם שׁוֹמְרוֹת סוֹדָן. כַּדִּין. וְהָיוּ אָז לִי

כְּקֻנְכִיּוֹת קְטַנּוֹת, מִרְמַס-רַגְלַיִם, אֲשֶׁר עִם זֹאת

קוֹל-יָם-בַּהֲמוֹנוֹ אָצוּר בָּהֶן, אִם רַק אוֹאִיל וְאַט

אָזְנִי לִשְׁמֹעַ, לֹא כִי: אַמְשִׁיל עַצְמִי כְּקֻנְכִיָּה,

הֵד עָנָו לַהֲוָיָה בִּמְלֵאוּתָהּ, בַּת-קוֹל; שַׁבְרִיר-רְאִי

בּוֹ יִשְׁתַּבְּרוּ זַהֲרוּרֵי הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם. אָז אָמְנָם

יִקָּשֵׁר לִי שִׂיג-וָשִׂיחַ אֶת כּוֹכָב וְאֶת מַזָּל. אֶל רִכְבָּם

אֵרָתֵם וִיצוּעִי מְסִלָּתָם. וְעֻזִּי מִכּוֹכָבִים יָבוֹא.

טבריה, יולי 1991