אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר

פֵּרוּשָׁם אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם

וְקַרְנָם קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַזֶּה.

מְדֻבָּר בִּדְבָרִים שֶׁאָמַר קוּנְג פוּ-צוְ בְּשַׁעְתּוֹ

וּבְאַקְרַאי נִבְּטוּ אֵלַי מִקִּיר בְּעוֹדִי מְדַשְׁדֵּשׁ

בְּאַפְלוּלִית אוּלַמּוֹתָיו שֶׁל בֵּית-נְכוֹת-לְאָמָּנוּת-סִין

שֶׁל הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁל סִינְגַּפּוּר.

אֲלֻמַּת-אוֹר מְכֻוֶּנֶת הֵיטֵב הֵאִירָה שָׁם אֶת הַמִּלִּים –

“כַּבֵּד אֶת הָרוּחוֹת. אַךְ הִתְרַחֵק מֵהֶן” –

וְהֵן הָיוּ לִי כִּכְפָפָה לַיָּד.

אָדָם כִּלְבָבִי, קוּנְג פוּ-צוּ. בִּנְקֻדָּה זוֹ, לְפָחוֹת,

אֵין לִי וִכּוּחַ אִתּוֹ. אַף פָּטוּר אֲנִי

מִלְּקַיֵּם אִתּוֹ דּוּ-שִׂיחַ. קִרְבָה שֶׁאֲנִי חָשׁ

לִדְבָרָיו אֵלֶּה עַד כְּדֵי הִזְדַּהוּת הִיא מַגַּעַת:

דּוֹמֶה עָלַי כְּאִלּוּ מִפִּי נִתְלְשׁוּ

וְשֶׁמָּא אַף מִמֶּנִּי נְטָלָם הַקַּדְמוֹנִי,

אוֹ שֶׁעַל כָּל פָּנִים בְּנֻסָּח זֶה אוֹ אַחֵר

כְּבָר אֲמַרְתִּים אֲנִי בְּטֶרֶם אֶתָּקֵל בָּהֶם מִשְּׁמוֹ.

נוּ, בֶּאֱמֶת, הַגִּיעוּ בְּנַפְשְכֶם!

רַק אַל יֵרַע לוֹ בְּעֵינֵיכֶם בַעֲבוּר זֹאת.

לוּ אוֹתִי עִזְבוּ, וּמִשְׁנָתוֹ שְׁמֹרוּ.

טבריה, 12 בספטמבר 1994