עֵמֶק מִינְג, כַּיָּדוּעַ, קָרוּי עַל שְׁמָהּ

שֶׁל הַשּׁוֹשֶלֶת הַמְּהֻלָּלָה אֲשֶׁר מְאוֹת-שָׁנִים מָשְׁלָה

עַל סִין, וּבִגְבוּל צְפוֹנָהּ אַף שִׁפְּצָה וְחִזְּקָה

אֶת חוֹמַת הַמַּמְלָכָה. בָּעֵמֶק הַזֶּה אֵפוֹא קָבְרָה הַשּׁוֹשֶלֶת

אֶת מֵתֶיהָ, וּבוֹ הֵם טְמוּנִים בְּסֵדֶר וּבְמִשְׁטָר, קֵיסָרִים,

אֶחָד-אֶחָד, אִישׁ עַל נָשָיו וְעַל פִּילַגְשָׁיו,

וְעַל יוֹצְאֵי-חֲלָצָיו שֶׁלֹּא מָלָכוּ.

אֲנִי עַצְמִי עוֹד לֹא הָיִיתִי שָׁם. לֹא בְּמִיתָתִי,

קַל-וָחֹמֶר בְּחַיַּי. אִם תִּשְׁאָלוּנִי, אָשִׁיב שֶׁבְּרָצוֹן אָכֵן

הָיִיתִי מְבַקֵּר שָׁם, וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי עוֹד יוֹם יָבוֹא

וַאֲנִי אַבִּיט סְבִיבִי וְהִנֵּה בְּעֵמֶק מִינְג עוֹמְדוֹת רַגְלַי.

אִם אַסְפִּיק, אוּלַי עוֹד יִזְדַּמֵּן לִי. כְּלוֹמַר,

אִם יְשַׂחֵק לִי הַמַּזָּל. אַף שֶׁהֶעָתִיד שׁוּב אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה.

הוּא מִצְטַמֵּק מִיּוֹם לְיוֹם.

אֱמֶת, בִּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אִישׁ בָּרִיא אָנֹכִי,

וְחֵרֶף פִּרְצָה שֶׁנִּפְרֶצֶת בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים, זְעֵיר-פֹּה

זְעֵיר-שָׁם, בְּעֵינַי הֲרֵי בָּרִיא-אוּלָם עוֹדֶנִּי.

וְאוּלָם לֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵצֵא לְפַרְסֵם בָּרַבִּים

אֶת בִּטְחַת בַרְיוּתִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִפּוּכִי הַהִיפּוֹכוֹנְדֶּר

שָׂשׂ דַּוְקָה לְפַרְכֵּס וְלְפַרְהֵס חֳלָאִים וּסְפֵק-חֳלָאִים, בֵּין

שלו בֵּין שֶׁל אֶחָיו גִּבּוֹרֵי-הַמַּחֲלָה.

טבריה, ספטמבר 1994