מֵעוֹלָם לֹא יָפוּ הַחַיִּים כָּל כָּך,
מֵעוֹלָם לֹא נִגְמַע כָּךְ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ –
וְאַתָּה שָׁם חֵרֵשׁ וְעִוֵּר וְנִשְׁכָּח,
וּמֵת שָׁם בַּסָּךְ,
מֵת אֶלֶף בַּיּוֹם, מְרַדֵּף אֶת הַמָּוֶת,
לְבַעֲבוּר אוּכַל שְׁלֵו-שִׁיר פֹּה לָשֶׁבֶת
וְּלָשִׂישׂ עִם כָּל פֶּרַח וָרֶמֶשׂ.
שֶׁבַע בַּיּוֹם פֹּה אֶבְחַל בְּחַיַּי,
מִי בְּחָרַני לִחְיוֹת פֹּה תַּחְתֶּיךָ?
מִי הִטִּיל הַגּוֹרָל לְשָׂשׂוֹן וְלִדְוָי,
וַי לָנוּ, וַי,
שֶׁאַתָּה שָׁם יוֹם-יוֹם בַּתֹּפֶת תָּזִיעַ
וַאֲנִי, אֲנִי עַל נִצְחוֹנוֹת פֹּה אָרִיעַ
וְאֶזְרֶה מֶלַח-שִׁיר עַל פִּצְעֶךָ?