לוגו
מַחֶזְיוֹנוֹת אֲבִיזוֹהַר
מיקום ביצירה:
0%
יהודה ליב בנימין בן ישראל קצנלסון
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

1

 

הַזַיִת וְהַחַשְׁמַל

I

וַיְהִי בְלֶכֶת אֲבִיזוֹהַר לְמַסָּעָיו, וַיָּבוֹא אֶל עִיר אַחַת גְּדוֹלָה מְאֹד, הוּא וּשְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֲשֶׁר נִלְווּ אֵלָיו לָקַחַת לֶקַח מִפִּיו.

וְהַיָּמִים יְמֵי חוֹרֶף וָשֶׁלֶג, וּבְבוֹאָם הָעִירָה, וְהַלַּיְלָה כְבָר פֵּרַשׁ אֶת כְּנָפָיו עַל פְּנֵי הָאָרֶץ; אַךְ רְחוֹבוֹת הָעִיר הָמוּ עוֹד מֵאָדָם רָב, כִּי הָיָה אוֹר הַחַשְׁמַל לְיוֹשְׁבֵי הָעִיר תַּחַת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, לְהָאִיר לָהֶם אֶת חֶשְׁכַּת הַלָּיְלָה.

וַאֲביִזוֹהַר וּשְׁנֵי רֵעָיו עוֹבְרִים בָּרְחוֹב, מִשְׁתָּאִים לְמַרְאֶה כָל הַחֲמוּדוֹת, הַנִּשְׁקָפוֹת מֵחֲלוֹנֵי בָתֵּי הַמִּסְחָר; וְעֵינֵיהֶם תָּרוֹת הֵנָה וָהֵנָה לִרְאוֹת, אוּלַי יִמָּצֵא בֵין הָאֲנָשִׁים הַזָּרִים אִיש עִבְרִי אֶחָד, אֲשֶׁר יוֹאִיל לְאַסְפָם הַבָּיְתָה.

אוּלָם מִכָּל הֶהָמוֹן הָרָב, הַשּׁוֹקֵק אָז בָּרְחוֹב, לֹא שָׂם אֲלִיהֶם אִישׁ לֵב; כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים כֻּלָּם נֶחְפָּזִים, אִישׁ לַעֲבוֹדָתוֹ וְאִישׁ לְמִשְׁלַח יָדוֹ.

וַיָּבוֹאוּ שְׁלָשְׁתָּם עַד לִפְנֵי חֲלוֹן אַחַד הַבָּתִּים, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הָרְחוֹב; וּבְהַבִּיטָם בּוֹ לְאוֹר הַחַשְׁמַל, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה מְנוֹרַת כֶּסֶף קְטַנָּה תְלוּיָה אֶל מְזוּזַת הַחַלּוֹן מִבָּיִת, וּשְׁמוֹנָה קָנִים לַמְּנוֹרָה הַהִיא.

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן נִגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן, פַּךְ הַשֶּׁמֶן בְּיָדוֹ הָאַחַת לְהָרִיק מִמֶּנּוּ אֶל קְנֵי הַמְּנוֹרָה, וְנֵר דּוֹנַג דַּק בְּיָדוֹ הַשֵּׁנִית לְהַעֲלוֹת בּוֹ אֶת הַנֵּרוֹת.

וּמִסָּבִיב לְהַזָּקֵן נֶאֶסְפוּ יְלָדָיו בִּשְׁאוֹן עֲלִיזִים וַהֲמוּלָה רַבָּה; כִּי שָׂמְחוּ הַיְלָדִים לִקְרַאת הַמִּגְדָּנוֹת הָעֲרוּכוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲשֶׁר יְחַלֵּק לָהֶם הַזָּקֵן, אַחֲרֵי הַעֲלוֹתוֹ אֶת הַנֵּרוֹת.

אָז יָשִׂים הַזָּקֵן אֶת כּוֹבְעוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּבְרֶגֶשׁ אֱמוּנִים וְאוֹתוֹת עִצָּבוֹן עַל פָּנָיו יַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת לְשִׂמְחַת לֵב הַיְּלָדִים.

וַיֹּאמֶר אֲבִיזוֹהַר אֶל רֵעָיו: הֲלֹא רְאִיתֶם, אַחַי, אֶת הַזָּקֵן וְאֶת הַמְּנוֹרָה הַקְּטַנָה, אֲשֶׁר עַל מְזוּזַת הַחַלּוֹן. הָבָה, אַחַי, וְנָבוֹא הַבָּיְתָה, הַזָּקֵן הַזֶּה לֹא יְגָרְשֵׁנוּ מֵעַל פָּנָיו; פֹּה נָלוּן הַלָּיְלָה, פֹּה נִזְכּוֹר יָמִים מִקֶּדֶם, נָשׁוּבָה רֶגַע אֶל שְׁנוֹת עֲלוּמֵינוּ.

וַיְהִי כְבוֹאָם הַבָּיְתָה, וַיִּשְׁאַל אוֹתָם הַזָּקֵן לֵאמֹר: מִי אַתֶּם, אֲדוֹנַי, וּמַה חֶפְצְכֶם בְּבֵיתִי?

וַיַּעַן אֲבִיזוֹהַר וַיֹּאמַר: אֲנָשִׁים עִבְרִים אֲנַחְנוּ וְעוֹבְרֵי אוֹרַח, וַנֵּתַע יָמִים רַבִּים בְּאַרְצוֹת נֵכָר בֵּין עַמִּים רַבִּים, אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמַע אֶת לְשׁוֹנָם, וַאֲשֶׁר מַחְשְׁבוֹתָם זָרוּ לָנוּ; וַתֵּכֶל נַפְשֵׁנוּ לְהִתְוַדַּע אֶל אִישׁ מִבְּנֵי עַמֵּנוּ.

וַיְהִי בְעָבְרֵנוּ זֶה מְעַט עַל חֲלוֹן בֵּיתֶךָ, וַנֵּרֶא אֶת “הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ” עַל הַמְּזוּזָה מִבָּיִת, וַנֹּאמֶר אִישׁ לְאָחִיו: אַךְ עַצְמֵנוּ וּבְשָׂרֵנוּ הָאִישׁ הַזֶּה, וַנָּבוֹא לְבָרֶכְךָ בְשֵׁם אֲדֹנָי.

וַיַעַן הַזָּקֵן וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם, אַחַי, כִּי לְשָׁעָה טוֹבָה בָאתֶם, וְאַף גַּם זֹאת, כִּי כָמוֹנִי כָמוֹכֶם נִכְסְפָה נַפְשִׁי זֶה יָמִים רַבִּים אֶל אַחַי בְנֵי עַמִּי.

זָקֵן אָנֹכִי, אַחַי, וְעֲצוּב-רוּחַ, וּמִדֵּי הַבִּיטִי אֶל “הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ” וְאֶזְכּוֹר אֶת יְמֵי נְעוּרַי הַטּוֹבִים, אֶת יְמֵי הַחֲנֻכָּה אֶזְכּוֹרָה. וְנַפְשִׁי עָלַי תֶאֱבָל.

הוֹי, אַחַי! “הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ” לֹא “הַלָּלוּ” הֵם, לֹא אֲשֶׁר הָיוּ מִלְּפָנִים; מָה אַדִּיר הָיָה אוֹרָם בִּימֵי נְעוּרַי, וּמַה נָּעִים! אוֹר וְחַיִּים הֵרִיקוּ עַל כָּל סְבִיבָם, וּבְזִיו נָגְהָם הֵאִירוּ אֶת הַבַּיִת וְאֶת הַנֶּפֶשׁ גַּם יָחַד.

וְעַתָּה… הַעֵינַי כָּהוּ מִזּוֹקֶן, אִם חָדַל הַזַּיִת תֵּת אוֹרוֹ? כִּי מַדּוּעַ הוּעֲמוּ “הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ” וְשַׁלְהֶבֶת אִשָּׁם כְּפִשְׁתָּה כֵהָה – רַק עַשֵּׁן תְּעַשֵׁן וְלֹא תָאִיר.


II

וַאֲבִיזוֹהַר שָׁמַע אֶת תְּנוּאוֹת הַזָּקֵן בִּמְנוֹד רֹאשׁ, וַיֶחֱרַשׁ רְגָעִים אֲחָדִים, אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אֶת פִּיהוּ וַיֹאמַר:

אָמְנָם הוּעֲמוּ “הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ”, וְאוֹרָם לֹא יָהֵל כְּמִקֶּדֶם; אַךְ שָׁוְא תִּתְאוֹנֵן עַל עֵינֶיךָ – כִּי כָהוּ, עַל הַזַּיִת – כִּי שִׁחֵת אֶת שַׁמְנוֹ.

שׁוּר! שָׁם בָּרְחוֹב, עַל עַמּוּד תִּפְאֶרֶת, עֲשָׁשִׁית הַחַשְׁמַל תִּתְנוֹסֵס, וּבְגָאוֹן תִּשְׁפּוֹךְ שִׁפְעַת אוֹרָהּ עַל כָּל הַיְּקוּם מִסָּבִיב.

וּבְגָאוֹן תִּשְׁפּוֹךְ שִׁפְעַת אוֹרָהּ גַּם בְּעַד הַחַלּוֹן פְּנִימָה; וְכָל פִּנּוֹת בֵּיתְךָ תִּצְהַלְנָה מֵאוֹרָה, לֹא תֵדַע מַחֲשַׁכֵּי לָיְלָה.

וּבְתוֹךְ גַּלֵּי הָאוֹר, הַשּׁוֹטְפִים בְּגָאוֹן, תִּתְנוֹצֵץ הַמְּנוֹרָה הַדַּלָּה; הַמְּנוֹרָה הַיְּשָׁנָה עִם שְׁמוֹנַת נֵרוֹתֵיהָ, שְׂרִידֵי דוֹרוֹת נִכְחָדוּ.

זַךְ שַׁמְנֵךְ וְטָהוֹר, מְנוֹרָה עֲתִּיקָה, אַךְ שַׁלְהַבְתֵּךָ מַה כֵּהָה מְאֹד; וְאֵיךְ תְּתַחֲרִי אֶת גְּאוֹן הַחַשְׁמַל? הֲלֹא תִטְבְּעִי בְגַלָּיו וְתִמָּסִי.

הַיְתַחֲרוּ הַכֹּכָבִים בַּבֹּקֶר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אִם יַחֲזִיקוּ מָעֳמָד בִּמְסִילּוֹתָם? הֵן בְּצֵאתוֹ יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ יַחְדָּו, יֶאֱסְפוּ נָגְהָם וְיִתְחַבָּאוּ.

וְאַתְּ, קְשַׁת-עוֹרֶף, נָגְהֵךְ לֹא תֶאֶסְפִי; וּמְקוֹר אוֹרֵךְ מָה הוּא? אַךְ פְּתִילָה דַקָּה מְשׁוּחָה בַדּוֹנַג אוֹ מְלֹא הַכַּף מִיץ זָיִת.

וּבְאֵלֶּה תֵצְאִי לַקְּרָב עִם הַחַשְׁמַל, אֲשֶׁר בְּרַעַם וָרַעַשׁ יִוָּלֵד, אֲשֶׁר יַסִּיַע הָרִים בְּכֹחוֹ, וּכְבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם!


III

כִּי רִיב לַזַּיִת מֵאָז עִם הַחַשְׁמַל – רִיב הָאֱמוּנָה עִם הַדָּעַת; וּמִדֵּי אֶרְאֶה אֶת אוֹרָם יַחַד, וְאֶשְׁמַע בְאָזְנֵי רוּחִי אֶת קוֹל הָאֱמוּנָה וְהַדַּעַת בְּרִיבָן, יַחַד תַּגֵּשְׁנָה עֲצוּמוֹתֵיהֶן לְפָנָי.

בְּרַעַם וּבְרָקִים יְדַבֵּר הַחַשְׁמַל, בְּרַעַשׁ אוֹפַנָּיו וְגַלְגַּלֵּי מְכוּנוֹתָיו, וּלְעֻמָּתוֹ תַחֲנוּנִים יַעֲנֶה הַזַּיִּת. וּדְבָרָיו רַכּוּ כַּשֶּׁמֶן.

"הַס מִפָּנַי, יִקְרָא הַחַשְׁמַל, הַס מִפָּנַי וְהִכָּחֵד לָנֶצַח!

יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים אָנֹכִי לַדָּעַת, וּשְׁלוּבֵי-יָד בָּאָרֶץ נִתְהַלָּךְ, בְּצַעֲדֵי אוֹן נִצְעַד קָדִימָה, לִשְׁפּוֹךְ מֶמְשַׁלְתֵּנוּ עַל גּוֹי וְאָדָם יָחַד.

גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת נְחַדֵּשׁ לַבְּקָרִים; תּוֹעֵבָה לָנוּ כָל יָשָׁן וּמִפְּנֵי חָדָשׁ נוֹצִיאֵהוּ; לֹא בְצִלְלֵי לַיִל וְלֹא בְסֵתֶר הָעֲרָפֶל, כִּי לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְהַחַשְׁמַל נַעֲשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂינוּ.

הֲתוּכְלִי עֲמוֹד, אֱמוּנָה רְפַת-כֹּחַ, בְּאוֹרֵךְ הַכֵּהֶה וְהַדָּל? הֲתוּכְלִי עֲמוֹד בַּהֲמוֹן נִפְלְאוֹתָיִךְ, שֶׁכְּבָר אָבַד עֲלֵיהֶן כָּלַח?

הֵן כָּל נִפְלְאוֹתַיִךְ וְאוֹתוֹתַיִךְ בַּסֵּתֶר רוּקְמוּ וּבָאוֹפֶל נוֹלָדוּ, לְאוֹרִי יִנְדְּפוּ יַחַד וְיִמָּסּוּ, כְּהִמּוֹס עֲרְפְּלֵי בֹקֶר מִפְּנֵי הַשָּׁמֶשׁ.

הִּסי אֵפוֹא מִפָּנַי, אֱמוֹנָה רְפַת-כֹּחַ, כַּבִּי אוֹרֵךְ הַכֵּהֶה וְהִכָּחֲדִי לָנֶצַח!".


IV

כָּכָה יְדַבֵּר הַחַשְׁמַל בְּתִתּוֹ בָרַעַם קוֹלוֹ; אַךְ מִבֵּינוֹת לִקְנֵי הַמְּנוֹרָה קוֹל-דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע, קוֹל הַזַּיִת בְּדַבְּרוֹ:

"אַל-נָא בִּגְאוֹנְךָ, הַחַשְׁמַל, אַל-נָא בִּגְאוֹנְךָ תִּבְזֵנִי, הֵן סֵמֶל הָאֱמוּנָה אָנֹכִי, הָאֱמוּנָה יוֹלֶדֶת הַדָּעַת וְאוֹמֶנֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם.

כִּי אָמְנָם כִּימֵי הָאָדָם יְמֵי הָאֱמוּנָה עֲלֵי אָרֶץ; הִיא טִפְּחָה וְרִבְּתָה אוֹתוֹ וַתְּכוֹנֵן אֶת צַעֲדֵי נְעוּרָיו.

וּבְסֵתֶר הֵיכָלֶיהָ פְּנִימָה נוֹלְדָה גַם הַדַּעַת אוֹיַבְתָּהּ, וַתִּגְדַּל וַתִּיף וַתִּתְפָּרֵץ הַחוּצָה, וַתִּמְשׁוֹךְ גַם אֶת הָאָדָם אַחֲרֶיהָ, בְּיָפְיָהּ וּקְסָמֶיהָ הָרַבִּים.

אָמְנָם נָאוֹר אַתָּה, הַחַשְׁמַל, וְנִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ מְאֹד, גַּם מֶמְשַׁלְתְּךָ עַל כֹּל שָׁפָכְתָּ; אַךְ הַגִּידָה לִי, קוֹסֵם, הֲגַם אשֶׁר הַנֶפֶשׁ, הֲגַם אשֶׁר נָתַתָּ לִבְנֵי הָאָדָם?

כִּי כְנֹגַהּ אוֹר הַצְפוֹנִי, הַשָּׁפוּךְ עַל שַׂדְמוֹת שָׁלֶג, כֵּן אוֹרְךָ יָאִיר וְלֹא יָחֵם; הוֹי, כָּמוֹךָ גַם הַדַּעַת לָאָדָם: מְאִירַת עֵינַיִם הִיא אָמְנָם, אַךְ לֹא מְשִׁיבַת נָפֶשׁ.

כִּי לְנֹגַהּ בְּרַק הַחַשְׁמַל – יִרְאֶה, מָה רַבּוּ מַחֲסוֹרָיו; וּלְנֹגַהּ אוֹר הַדַּעַת יָבִין – הוֹי, מָה אֲמֻלָּה לִבָּתוֹ.

הַדַּעַת לֹא תָאִיר לוֹ נָתִיב בַּחַיִים, לֹא תַרְאֵהוּ מַטָּרָה, לָהּ יִשֱׁאַף בְּחֶלְדּוֹ; וּבְהִתְעוֹרֵר הַשֶּׂפֶק בְּלִבּוֹ: “מִי אָנֹכִי? וּלְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ? וּמה הַתֵּבֵל הַלֵּזוּ כֻלָּהּ” אָז תֶּחֱשֶׁה הַדַּעַת וְתֵאָלַם דוּמִיָּה. הִיא, הַיּוֹדַעַת כֹּל, מִכָּל אֵלֶּה לֹא תֵדַע דָבָר.

רַק אֶחָד מֵאֶלֶף יִמָּצֵא, אֲשֶׁר שְׁאָר רוּחַ לוֹ וָעוֹז, אֲשֶׁר לֹא יִתְמַרְמֵר בְּקֶצֶף לִקְרַאת חִידַת הַתֵּבֵל; בִּמְנוּחָה יַבִּיט וּבְדוּמִיָה, אֶל הַקּוֹר וְהַקֶּרַח הַנּוֹרָא, אֲשֶׁר מִסָּבִיב יְעַטְרֵהוּ, וַאֲשֵׁר יְמַלֵּא אֶת לִבּוֹ.

לֹא כֵן הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל, הֲמוֹן עֲנִיֵי הָרוּחַ; הוּא שָּלֵו בְּנַפְשׁוֹ לֹא יֵדָע וְנֹחַם יִדְרוֹשׁ בְחָזְקָה וּמַרְגּוֹעַ לְרוּחוֹ הַסּוֹעֵר.

וּפָנָה לְמַעְלָה אֶל הַחַשְׁמַל, וְעֵינָיו תֻּכֶּינָה בַסַּנְוֵרִים; אֶל הַדַּעַת יִשָּׂא עֵינָיו, וְלִבּוֹ יִמָּלֵא שִׁמָּמוֹן.

אָז לוֹ מִפְלָט יְבַקֵּשׁ, וּבְהֵיכַל הָאֱמוֹנָה יִמְצָאֵהוּ; בַּחֲצִי-אוֹפֶל יָאִיר שָׁם נֵרִי, וּבְאוֹרִי הַכֵּהֶה וְהָרַךְ אַזִּיל נֹחַם וָעֹנֶג אֶל לִבּוֹ; כִּי גַם עֲשַׁן שַׁלְהַבְתִּי לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לוֹ יֶהִי.

וְהָאֱמוֹנָה בְחֵיקָהּ תַּרְגִּיעֵהוּ, וּתְסַפֵּר לוֹ חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם, דַּעַת טוֹב וָרָע תְלַמְּדֵהוּ וְתַתְוֶה לוֹ מַטָּרָה בַחַיִּים.

הֲנָקֵל בְּעֵינֶיךָ כָּל אֵלֶה, כִּי תַעַט עָלֵינוּ חֶרְפָּה? הֲבִגְלַל אֲשֶׁר גְדוֹלוֹת לֹא נַעֲשֶׂה? הוֹי חַשְׁמַל! גַּם גְּדוֹלוֹת עָשִׂינוּ מִלְּפָנִים, וּגְדוֹלוֹת עוֹד נַעֲשֶׂה בָאָרֶץ.

עֵדָה הַמְּנוֹרָה הַקְּטַנָּה וְעֵדִים שְׁמוֹנַת נֵרוֹתֶיהָ, כִּי עַם מִלְּפָנִים הָיָה אֲשֶׁר לָאֱמוּנָה גָבַר בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר כִּמְעַט מֵת לַשַּׁחַת וּבֶאֱמוּנָתוֹ קָם וַיֶּחִי.

אַל נָא אֵפוֹא, הַחַשְׁמַל, אַל נָא בִּגְאוֹנְךָ תִבְזֵנִי, הֵן סֵמֶל הָאֱמוּנָה אָנֹכִי, סֵמֶל הָאֱמוּנָה וְהַתְּחִיָה!"


  1. הפרשיות הראשונות האלה מחזון אביזוהר נמסרו לדפוס עוד לפני הקונגרס הששי, והרעיון העצור בהן הוא הוא הרעיון המונח ביסודו של הספור “היוגב אשר גורש מאחוזתו”, שנדפס ב“השלח” לחדש אקטאבר משנת 1902. אולם מפני שמיד אחרי זה קפץ עלינו רוגזה של אוגנדה החליט המחבר לכלא את נבואתו – אף כי היו החזיונות האלה אז כדבר בעתו.  ↩