נָדַמּוּ זַעֲקוֹת הַקְּרָב
נָדַמּוּ.
אַךְ אֶנְקוֹת הַדְּוַי
לְעוֹלָם לֹא יִתַּמּוּ.
וַאֲנָחָה יְתוֹמָה
אֵי שָׁם בְּחָלָל,
עַד־עוֹלָם תְּנַסֵּר
וּלָעַד לֹא תֶחְדַּל.
וּבִאִישׁוֹן לַיְלָה
בְּהִדֹם הָעוֹלָם,
הָרוּחַ תִּשָּׂא
לְאֵין סוֹף אֶת קוֹלָם.
וִיְבָבָה חֲרִישִׁית
קוֹרַעַת שְׁחָקִים,
תַּרְתִּיחַ הַמְּצוּלָה
וּדְכִי מַעֲמַקִּים.
וְאֵי הַנּוֹד
אֵי הַקַלַּחַת
תֶּאֱסֹף לְקִרְבָּהּ
זוֹ דִמְעָה רוֹתַּחַת?
וְזוֹ בְּאֵר הָעֶצֶב
תּוּגַת הַתְּהוֹם
שֶׁל אֵם שַׁכּוּלָה
שֶׁל יֶלֶד יָתוֹם?
וְאַחַת רַק נִשְׁאָלָה
חֲזֹר וְשָׁאֹל
הֲיְהִי קֵץ לַקֶטֶל
– וְאֵימֵי הַתְמוֹל?