עוּרָה בְּנִי! אַל תִּישַׁן!
אֶת עֵינֶיךָ אָנָא פְּקַח!
הֲלְאֵלִיָהוּ הַנָּבִיא
לֹא תָּשִׂישׂ תִּשְּׂמַח?
כָּל הַלַּיְלָה כִּי יִפְקוֹד
בֵּיתֵנוּ הֵן כֹה צִפִּיתָּ,
לִרְאוֹתוֹ בַהֲדָרוֹ
מַה מְאֹד אִוִּיתָּ.
לִפְנֵי שָׁנָה הֲתִּזְכּוֹר?
מַה קָרְנוּ פָנָיו נָהָרוּ
וְהַלַּיְלָה בְנִי חֲמוּדִי,
שִׁבְעָתַיִם הֵן יִזְהָרוּ.
עוֹד מִעַט בְּנִי הַקָּט
יִפְקֹד גַּם אֶת נָוֵינוּ,
יָצִיץ לְרֶגַע וִיְבָרֵךְ
עַל כּוֹס גְּאֻלָּתֵנוּ.
וְכוֹסוֹ מַה הֲדוּרָה
רְאֵה נָא בְּנִי הַבִּיטָה!
מֵאֹדֶם יֵינָהּ בְּלָגְמוֹ
אִם תִּזְכֶּה וְרָאִיתָּ.
וּמַרְאֵהוּ מַה הָדוּר!
כֻּלּוֹ זִיו וְנֹגַהּ אוֹר,
רֵיחַ אָבִיב בִּכְנָפָיו
נִיחוֹחַ שָׂדֶה וּצְרוֹר הַמּוֹר
עַל כַּנְפֵי רוּחַ יְרַחֵף
אֵלִיָהוּ הַטּוֹב הָרַחוּם,
צַפֵּה כָּל רֶגַע, בֵּן יַקִּיר!
אַל נַא בְּנִי, תָנוּם…