אִמִּי מָה־נִּבְעָרָה עוֹד בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה! רַק יַלְדָּה פְּתַיָּה הִיא כֻלָּה!
אֵין הִיא יוֹדַעַת לְהַבְדִּיל בֵּין־הַמְּאוֹרוֹת אֲשֶׁר בָּרְחוֹב וּבֵין־הַכּוֹכָבִים.
וּבְשַׂחֲקֵנוּ שְׂחוֹק “אֲכִילָה” בְאַבְנֵי חָצָץ, וְחָשְׁבָה כִּי־אָמְנָם מָזוֹן הֵן בֶּאֱמֶת וְהִיא מְנַסָּה לְשִׂימָן בְּפִיהָ.
וּבְפָתְחִי סֵפֶר לְפָנֶיהָ וּבְצַוֹּתִי לָהּ לְלְמֹד אָלֶ“ף בֵּי”ת גִּמֵ"ל, וְקָרְעָה אֶת־הֶעָלִים בְּיָדֵיהָ וְצָהֲלָה מִשִּׂמְחָה עַל־לֹא־דָבָר. כֵּן אֹרַח בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה בַעֲשׂוֹתָה אֶת־חֹק לִמֻּדֶיהָ.
וַּבַהֲנִידִי לָהּ רֹאשׁ מִכַּעַשׂ וַאֲנִי גוֹעֵר בָּהּ וְקוֹרֵא לָהּ בַּת־בְּלִי־תַרְבּוּת, וְשָׂחֲקָה וְחָשְׁבָה אֶת־כָּל־זֹאת לְלָצוֹן נֶחְמָד.
כָּל־אִישׁ יוֹדֵעַ כִּי אָבִינוּ הָלַךְ לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, אֲבָל אִם מִדֵּי שַׂחֲקִי אֶקְרָא בְּקוֹל “אָבִי”, וְהַבִּיטָה סָבִיב בְּסַעֲרַת לֵב וְהֶאֱמִינָה בֶּאֱמֶת כִּי אָבִינוּ קָרוֹב.
וּבְפָתְחִי לִי לְשַׁעֲשֻׁעַי בֵּית־סֵפֶר לַמַּעַן הַחֲמוֹרִים אֲשֶׁר הֵבִיא הַכֹּבֵס אֵלֵינוּ, לְהַסִּיעַ בָּהֶן אֶת־הַכֻּתָּנוֹת לְכָבְסָן, וַאֲנִי הַזְהֵר אַזְהִיר אוֹתָהּ כִּי מוֹרֶה אָנֹכִי, וְצָעֲקָה בְּלִי־דַעַת וְקָרְאָה לִי דַּדֵי1.
בִּתֵךְ הַקְּטַנָּה אוֹמֶרֶת לָצוּד אֶת־הַיָּרֵח. הֵן לְלַעַג תִּהְיֶה; קוֹרֵאת הִיא לֶאלֹהֵי גַנַּשׁ – גַּנּוּשׁ.
אִמִּי, מָה־נִּבְעָרָה עוֹד בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה! רַק יַלְדָּה פְּתָיַּה הִיא כֻלָּהּ!