לוגו
מוות בפוּרים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“מוות בפוּרים” היה שמו של סיפור זה מרגע שנברא בלבי, אם כי לדפוס מסרתי אותו, מטעמים פנימיים שלי, בשם “לב חכמים”. לידה מחודשת זו היא השעה הנכונה להחזיר לסיפור את שמו המקורי.


לב חכמים בבית אֵבל (קהלת ז, 4)


 

א    🔗

החזרה הגנרלית נקבעה לתשע־וּשלושים, ובתשע־וארבעים, כשהבקיעה לה מיטשָׁה דרך בין המון החברים הדחוקים כנגד הדלת האחורית של חדר־האוכל, זו שמצד המטבח, כבר נבלע אחרון השחקנים אל תוך המהומה הססגונית. ברגע זה עצמו עלה דוב ועמד על בּוֹקסָה־של־קטיף, הגביה ידו והרעים מלוא־ריאותיו, כמנצח על הבריקדות:

“חברים, מתחילים. שקט, חברים. אלפרד!”

ואלפרד חברנו, המלך, כבר עמד, מוכן ומזומן, על הפלטפורמה הקטנה, זו שמסמלת את ארמון המלכות, וכששמע את שמו, ועוד קודם שהשתרר השקט על החברים, משך את מגילת־הקלף מתוך אבנט הקטיפה, שעינה כעין היין האדום, פרשה באצבעותיו השקופות, תוך כדי זקיפת קומתו הארוכה, האצילית, ובקול נרגש מאוד קרא את הכתוב:

״לכל הבחורות בגבולות ממלכתנו האדירה — שלום!

המלכה ואני מזמינים בזה כל נערה רווקה, מביתו של גדול הברונים ועד ביתו של קטון הווסַלים, להשתתף בנשף הגדול, שייערך בארמון מלכותנו, מחר…"

החזרה הגנרלית החלה. באיחור של עשר דקות בלבד.

כמין מַאֶסטרו ניצב עכשיו דוב על הבּוֹקֶסה, ידו השמאלית קפואה לפניו, בניצב לגופו, כתומכת את השקט והריכוז, ואילו הימנית מוגבהת קצת יותר וזעה קלות לכאן ולכאן, מנווטת וקוצבת את מהלך החזרה. אף כי דווקא הוא לא החליף את בגדי־החָקי, שבהם התרוצץ כל היום הזה כולו, לא גילח את לחייו, שמטבען כל אור שנוגע בהן נהפך לאפילה, וזיעת־גופו — כבר ברגע־הפתיחה של החזרה, ואפילו שבחצי־אדר אנחנו עומדים — ממש מטפטפת מקצה חוטמו ומשיפולי סנטרו ומתפשטת לה כשתי צלחות גדולות מתחת לבתי־שחיו — אי־אפשר היה שלא לראות את האושר האמיתי המאיר כזרחן מכל הווייתו. סוף־סוף (אומר בוודאי החיוך הזה). הוא שהמחיז את “לכלוכית”, הוא שממש כפה על הקיבוץ גם עיבוד זה שלו וגם את עצם רעיון הנשף הגדול, הוא שהיה אנוס לגלגל הכול לבדו, על־אפם ועל־חמתם של כל צרי־העין, של כל דקי־הנחיריים, של כל המתבשלים בעצבוּת־לשמה, הוא שביים, הוא שהרה וילד כל פרט ופרט — סוף־סוף!

כך דוב.

ואילו המון החברים והחברות, החצרונים והחצרוניות, האיכרים והאיכרות, הקוסמת, הנסיך, וכל יתר הנפשות שבמעשייה — ובכללן, כמובן, לכלוכית עצמה, אמהּ החורגת ואחיותיה הרעות — עמדו בשקט יחסי בכל קצות האולם וחייכו גם הם. זה על זה. אלה על אלה. בגדיהם, בגדי־תיאטרון, תפורים למידת כל חבר וחבר במתפרה שלנו, אבל בכל־זאת היתה זו רק חזרה, בלא איפור, בלא עצם החג, ולכן היה גם חיוכם מעורב, כמוהו כצורתם המעורבת. שלל־הצבעים לא הסתיר את פניהם השזופות והמחורצות של עובדי־האדמה והפועלים; את עיניהן העייפות ואת קמטי צווארן של החברות; את פרע־שערם וניקורי־פצעיהם של נערי המוסד; את צחוקן הביישני וחזיהן המתפוצצים של בנות חברת־הנוער. כל מה שלא היה מכוסה תחפושת היה הקיבוץ, ככל אשר הכרנוהו תמיד. מצווארו ולמעלה גיחך הקיבוץ על מה שהיה מצווארו ולמטה. בעיני הכול היבהב עדיין הלגלוג שמלגלג הקיבוץ על דוב ועל כל השטות הזאת, שנגרף לתוכה באונס, אבל כבר אפשר היה לראות איך מתחיל לרקד בהן — ומדוב, שעמד על הבּוקסה, מעשה מאסטרו, לא נעלם הדבר — חשמל הפורים, זה המתדפק כבר מאחורי כתליו של הקיבוץ ועתיד להדביק בשיגעון את כולנו, לפני שייצאו ארבעים־ושמונה שעות.

הכללנו ואמרנו: החברים חייכו, ומיד חטאנו, כמובן, לאמת. צבי ודאי שלא. קלסתר של תיש שגולח למשעי, עד לפיאות־לחייו הארוכות מן המקובל בדורנו. הלחיים עצמן שקועות, ודומה שהן־הן שדוחקות החוצה את גלגלי־עיניו. בליטותן גדולה כל־כך, שאף־על־פי ששמורותיהן ניתנו לו בשפע ובשעת־פקיחה הריהן כהרמוניקה סגורה, אינן מגיעות בשעת־עצימה אלא עד לחצי־הגלגל. קודקוד צר ומיוסר זה מגיע לשיאו בסבך שיער קוצני, שבעורפו הוא נבלע בבית־הצוואר של חולצתו ובצדעים הוא מאהיל על אוזניו הזקורות. עכשיו שָׁווּהו לנגד עיניכם כשהוא רוכב על מחלצות של דוּכס, זה שעתיד לחזר על פתחיהן של בתולות הממלכה וסנדל הכסף בידו. שווּ לנגד עיניכם ראש זה, שמסנטרו ומַטה הוא משי אדום וקטיפה ירוקה ורקמת־זהב, ועל סבך־שערו, כמו על שיח של סירה קוצנית, נח לו כובע רם ומחודד — ובכל הפנים האלה אין חוט אחד של צחוק — ואמרו אם אינו כאחד המָרָנוּס, אלה שנשבו לחצרו של מלך קסטיליה. ובכן, צבי ודאי שלא חייך. מלבר. אבל מלגו, אבינו שבשמים!

את חציין העליון של עיניו כיסו שמורותיו הקמוטות, וחציין התחתון תהה על דוב שעל הבּוֹקֶסָה ועל החברים המתלהטים והולכים בבגדי הפורים. איך זה — גיחך לו מתחת למסיכת הטְרָגוֹס — הצליח דוב זה, שוטה זה, גרפומן זה, מניָק זה, להרקיד קיבוץ שלם? איך הצליח לעשות בקיבוץ ותיק, מיושב בדעתו וסולידי, קיבוץ שמספר פצעיו כמניין שנותיו, מה שלא הצליחו לעשות שלמים וטובים ממנו. יש כאן במה להרהר, חייך צבי פנימה, אבל עינו העצומה למחצה נתלתה בחיבה בנוּרית.

“אבא,” בכתה נורית מהמוסד, העובדת בגן־הירק, ואפילו עכשיו, בחורף, עור פניה כהה יותר משערה הנורדי, שקלעוהו לה בשתי צמות קצרות משני צדי צווארה הדק, “אבא,” בכתה, “אמא לא נותנת לי ללכת לנשפים. רק את אחיותי החורגות היא מגנדרת בבגדים יקרים, ואני צריכה להישאר במטבח ולקלוף תפוחי־אדמה. תראה איזה אצבעות מחוספסות יש לי, אבא.” נכון, נכון, טען צבי, הכול מודים, שאין תקנה לדוב. המעשים המהלכים עליו ועל הדרמות, הטרגדיות והקומדיות, שהוא מחבר בקצב מסחרר ומכביר אותן על התיאטראות — הם עצמם עניין לקומדיה. אין רוח שלעברה לא נשלח, ואין רוח נגדית שלא חזר עמה ומחזה חדש בידו. אבל ראה מה מתרחש כאן מסביב.

“קַדריל!” קרא הממונה על המחולות, ולקולם של כלי־הקשת, בניצוחו של מיקי, יצאו במחול חברנו אלפרד, המלך, וחברתנו אלה, המלכה, וכל חברינו אחריהם. וצבי, שעיניו היו עצומות־למחצה אל זוגתו, אמר בלבו: אבל חובה לומר, שהחברים נהנים. ראוּ־נא באיזה אושר יוצאים הם מקליפתם, ואם כך, אז……אז אות הוא שהצדק היה עמי, השלים צבי מחשבה זו בסיפוק מובן. אנחנו מכירים את חברנו צבי מפנים ומאחור, מכירים אותו מאז מחנה־הקיץ הראשון שלנו בהרי הטָטרה, ואם נבקש להכלילו במשפט אחד, נאמר שצבי הוא היפוכו הגמור של דוב. לא לגמרי, ממהרים חברינו להוסיף, שהרי שניהם סופרים. סופרים, היו חברינו אומרים בלשון־רבים, בשביל להבליט את כל הגיחוך שבצימוד דוב הגרפומן וצבי המשורר המצועף, שכל שיר שלו הוא טעימה אחת, מזוקקת וצלולה, של יין המשומר. סופרים, היו אומרים, בשביל להרחיב את התהום בין השניים. ולפיכך, כשהביא דוב השנה לפני מוסדות הקיבוץ את תוכניתו לארגן נשף־מסיכות גדול, מִין ספֶּקטַקל, וצבי התייצב פתאום ותמך תמיכה גמורה בהצעתו של דוב, הוּכה הקיבוץ כולו בתימהון.

עוד לא יצאנו מדעתנו, צעקו באותו יום כל החברים. רוצה דוב להציג את מחזותיו — בבקשה רבה. יפנה־נא ל“הבימה”. ל“קאמרי”. אנחנו את חלקנו לאַרטיסטֶריה של דוב כבר תרמנו. די והותר. אמנם — כמה? — שבע־עשרה שנים כבר עברו מאז הנחנו לדוב להתעלל בנו ולביים מחזה, פרי־עטו, אבל טעמו המר של אותו ערב אחד־ויחיד, שהיינו לשחוק ברחבי התנועה, עוד שמור בפינו. תודה רבה. דוב הוא בחור מצוין, כמובן, וחבר נאמן, צבי, ואם אתה דווקא עומד על כך, גם כוונותיו רצויות, אבל ביתנו אינו ריכוז של עכברים לבנים. ניסיונות דרמטורגיים — בבקשה. אצל השכנים.

ואילו צבי — הוא אמר אז, ועכשיו הוא יודע שהצדק היה עמו, כי ראוי לשקול בכובד־ראש את נימוקיו של דוב. קיבוצנו, דיבר אז דוב בהתלהבות גדולה, כאמרגנו של קרקס גדול, קיבוצנו שכח לשמוח. זוכרים אתם את הנשף הגדול, שנושאו היה תיבת־נוח? כמה שמחה היתה! הכול התחפשו — כל משפחת נוח, מלאכים, ושׂרפים, וחיות, ועופות, ושרצים ורמשים… כמה יפה היה — ולא מפני שעלינו על שיקספיר, אלא מפני שהתחפשנו, והתהוללנו, ושתינו מיקביו של נוח, ואכלְנו נקניקים…

עכשיו כמעט גלש חיוכו של צבי החוצה, שהרי הנקניק הוא גם גיבורו הראשי של מחזה זה. אם יש משהו, שנפשו של דוב יוצאת אליו יותר מאשר לתיאטרון — הרי זה נקניק. אבל ראה־נא את כל המתהולל כאן סביב — מה זה — גָבוֹט? מִינוּאט? קרקוביָק? — ואמור אם לא לכך יצאה נפש הקיבוץ.

כמה שנים, אמר דוב באותו דיון, לא היתה אצלנו שמחה גדולה אחת! היתה מלחמת־העולם. היתה מלחמת־השחרור וחלליה. ואותה תאונת־דרכים נוראה, שבה נספו ציפה ושניים מהנוער. והשנה שנפל רמי בידי מסתננים. ולאחריה ולאחריה. הלא אין שנה שאין בה מת. והרי, אמר דוב, כך אי־אפשר לחיות. קיבוצנו אינו עוד קומץ חברים, כי אם שש־מאות־וחמישים נפש. ואני רוצה לומר לכם, בכל האכזריות, מבחינה סטטיסטית פשוטה, אי־אפשר להימלט מן המוות. ככה זה. ימותו אצלנו וימותו. ואנחנו בינתיים איננו גורעים שנים, כי אם להיפך, אנחנו מוסיפים. הלא אי־אפשר שימינו יכלו באבל תמיד. אנשים חיים אנחנו, ורוצים לשמוח, ונחנקים בתוך ההתחסדות הזאת.

טיפש, אמר עכשיו צבי, אפילו כשהוא אומר דברי־חוכמה, הוא מטַפשם. המלה האחת הזאת, התחסדות, כמעט ועלתה לדוב בכל הפסטיבל הזה, וצריך היה לתמרן הרבה בשביל לטשטש את הרושם הקשה שעשתה פליטת־פה זאת על החברים. כדי לשבור את ההתנגדות הצהיר צבי, שישתתף באופן פעיל בביצוע תוכניתו של דוב. הוא מקבל על עצמו לשפר את המחזה וללטש את לשונו, ואפילו, הכריז — מתכוון להטיל על הכף את מעמדו ואת היחס למבינוּתו — ישתתף בהצגה עצמה, כשחקן. עכשיו אמרו אתם, אם לא זה הדבר, שהקיבוץ חסר כאוויר לנשימה, טפח על שכם עצמו ונסוג אל החלון, בשביל לפנות מקום לסצינה בביתה של לכלוכית, בבוקר שלאחר הנשף הגדול.

ובאמת.

דוב, שבנעוריו היה מכניס יום־עבודה גבוה כמרים־תיבות, עמד על הבּוקסה, וידיו, ידי פועל גדולות ושעירות, הִנחו את המון־השחקנים ככוהן־גדול בעבודת־הקודש. ממרצפת־החדר התאבכה השמחה הקרנבלית, וכבר הגיעו לְעד־דלא-יָדַע בין שמאל לבין ימין, בין וַלס וינאי לבין צ׳רקסיה כפולה. הצחוק נישא ודבק בכולם, התנפץ כתגובת־שרשרת של פקקי־פורים, בלי דעת על מה ולמה — על ההצגה עצמה, שאפילו היום, לאחר כל החזרות וחרף עזרתו של צבי, שהגניבהּ ביד עדינה בשביל לא לפגוע ברגשותיו של דוב, לא זז הקיבוץ מדעתו, שמטופשת וסרת־טעם היא — מפני ששום דבר לא ישנה את דעת־הציבור על דוב עצמו, העומד על הבּוקסה וזיעת־מנצחים נוטפת מפניו כמו ממקלחת מקולקלת, ומגודל התלהבותו אין הוא מופרע מן התוהו־ובוהו, שלא לומר שאין לו שום שליטה עליו — או שמא פשוט, צורך־הצחוק מוליד את הצחוק, מדביק את המון החברים, בכללם קהל־הצופים, שחרף האיסור המפורש, חרף החלונות החתומים ומחסומי־השולחנות בפתחים, הוא נדחק ובא בעשרותיו.

ולא רק צבי, שמבחינה ידועה הוא שותף לרעיון מראשיתו ולפיכך אפשר אולי לפקפק במשקל־שיפוטו, ראה בחוש, כי יהיה ערכו האמנותי של הנשף הגדול מחרתיים אשר יהיה, הנה מטרתו העיקרית כבר הושגה. תוך שפסע חגיגית לעבר בדל־התפאורה הבא לסמל את ביתה של סינדרֶלה, וסנדל הכסף בידו, נאחזה עינו באַברי, שנשען בגבו אל שולחן, בין דלת המטבח לבין הפתח הצדדי של חדר־האוכל, ועינו של אברי נאחזה בו. גם פני אברי, כפני צבי, אינן מגלות את מחשבותיו, אבל מעולם לא ראה כאן הקיבוץ צד של דמיון בין השניים. אפילו את החיבה שביניהם ואת הכבוד שרחשו זה לזה פירש הקיבוץ כיחס שבין הפכים משלימים. צבי לא גילה אולי מה הוא חושב ומרגיש, אבל הכול ידעו שהוא מלא מחשבה ורגישוּת. לעומתו אברי, מלכתחילה נצטיירה דמותו אחרת, ובמרוצת השנים רק הודגש מה שתלו בו החברים עוד בימי נעורינו. אם נשתנה משהו — הרי זו כרסו שתפחה ועלתה עד ללוח־חזהו, ופניו ששכבת שומן התבצרה לה מתחת לעורם, מיתחה ואיחדה אותם, כמעט בלי שום הפסק, עם עורף־המתאבק שלו ועם חלקת קודקדו הקירח. שתיקתו הכבדה הלמה בהחלט — בעיני החברים — את דמותו של המישקיסט, השקול והמיושב, שאין פנימוֹ מכיל יותר משרואה העין בכל הממש הזה שנצטבר כאן סביב בשתי עשרות שנים ויותר.

ואולם סיכומים פשטניים אלה, שבני־אדם נוטים לסכם את זולתם, מפני שצריכים להגיע סוף־סוף לאיזה סיכום ולדעת עם מי יש להם עסק, לא נתקבלו מעולם על דעת צבי. בני־האדם מסובכים מעצם טבעם, ואין שום אפשרות, באופן עקרוני, לגלות את צפונותיהם. עשרים־ושמונה השנים שעברו מאז החל להתלקט גרעין קטן של נערים, זה שנהפך להכשרה ואחר־כך לקיבוץ הגדול הזה, רק הועילו לחזק בו את ההשקפה הזאת, אף שלא עירערו את ביטחונו בטביעת־עינו. אין להבקיע את כל המעמקים, אמר כנראה צבי בלבו, אבל עצם ההכרה בכך היא העמקה. מכל מקום, עכשיו ידע צבי (או סבר, שהוא יודע), כי סוף־סוף נכבש גם אברי לנשף המסיכות, ונשתכנע שערב משוגע צפוי לכולנו מחרתיים.

ובעצם, לא־אמת הדבר, שאברי לא נענה למבט־עינו של צבי. ממש ברגע שנדחק ונכנס דרך המטבח, קלט את תשדורתו של צבי, את הזיע הקל של שפתיו העבות, כמין רפלֶקס, וגם השיב בניד־ראש, אם גם אולי לא הבחין בכך צבי, כדי להודות: צדקת. מגוחך — אבל עליז מאוד, ואם רצונך — כדאי הדבר.

אברי, צריך לומר, אינו מהיר להודות בכגון זה, ואפילו לא בפני עצמו. הוא האחרון בקיבוצנו, שייתפס פתאום באיזו שמחת־פתאים, או בסתם־מצב־רוח, ובניגוד גמור לצבי, סלד למן הרגע הראשון סלידה גלויה וחריפה מפעלתנותו של דוב. אף הוא הודה, שהקיבוץ כולו משתוקק (וזקוק) לפורים אחד טוב ומטורף, אבל כבשנים קודמות התייצב בתוקף נגד דוב וגם אמר בפה מלא, שצריך ללכת בדרכם של שאר הקיבוצים ולהזמין במאי מקצועי, למצוא מחזה אמיתי ולא להיות הפקר לאמרגנותו של דוב. היתה לו, כדברי צבי, אלרגיה לדוב.

השנה היתה מיטשה. ברגע ששמע, כי מיטשה נטלה על עצמה את האחריות על התלבושות, ידע כי הפעם הוּכה אל החומש. לא חשוב מי רקם את המזימה, אף שקשה לתלותה בשׂכלו של דוב, וקשה עוד יותר להאמין, שצבי הוא שגמר בדעתו להפעיל עליו את הנשק הבטוח האחד, את מיטשה. גם לא חשוב, אם אין כאן שום מזימה, אלא מיטשה פשוט נטלה על עצמה לעשות מה שמתחייב מכשרונה, מנטיותיה וממצבה הנפשי. חשובה התוצאה. כל־כך נשברה התנגדותו עד שגם הוא עומד פתאום בחדר־האוכל וצופה במעשה־תעתועיו של דוב בקיבוץ מבוגר וסולידי. אמנם לגמרי במקרה. הערב קיצרה, כמובן, המזכירות את ישיבתה, ואין צריך לומר, שנדחתה שיחת־הקיבוץ המתקיימת תמיד בלילי רביעי. אברי התכוון להשתמש בהזדמנות נדירה זאת ולהתרווח לו בחדר, אבל רק הציץ חוטמו ממגדל־המים וכבר נטפלה אליו יפה בדרישה כמעט־אוּלטימטיבית להביא למזכירות את הסכסוך שבינה לבין סידור־העבודה.

אני תמהה מאוד על אדישותו של המזכיר החברתי, אמרה, בלא שתניח לאברי לא להסכים עמה ולא להתנגד לה, אלא עמדה מולו וחסמה את מדרכת־האבנים הצרה, עד שלא ראה לפניו דרך אלא לשבת על הספסל, מתחת לעץ הפלפל, ולהפקיר עצמו לדבריה. הלוא אי־אפשר לטפל בכל הדואר הרב הזה, הנכנס והיוצא, כולל חלוקתו בתאי־החברים, בשלוש שעות עבודה. זה מצחיק. שנים אני מדברת על כך. הקיבוץ גדל. בכל שירות ובכל ענף יש שיפורים, יש שינויים, ואילו אני אפילו את הדבר האלמנטרי, שכל חבר רשאי לדרוש — להביא את העניין לדיון — אפילו את הדבר הזה לא נותנים לי. הלוא אין אני מדברת על יום שלם, אלא רק על חצי־יום. זה לא רק כמוּת־העבודה, שאיש לא טרח למדוד אותה. יש גם איזה בעיה חברתית. אנחנו קיבוץ גדול, ואי־אפשר שבכל יום יסדרו אותי לשעה אחת של לפני־הצהריים בעבודה אחרת. אחרי־הכול אני חברה ותיקה, ויש לי איזה זכויות, אף־על־פי שאולי אינני כל־כך בריאה כמו חברות אחרות. ובעצם, אינני טוענת נגד הקיבוץ. זה סידור־העבודה, הוא — אני נאלצת לומר — ממש מתעלל בי. הלוא יש גבול לזלזול שאפשר לזלזל בחברה ותיקה, שיש לה אולי בכל־זאת איזו בעיה רצינית. אינני אומרת שאין קשיים, שאין מצוקה, אבל נדמה לי, שלמצוקתו של חבר יש גם־כן איזו חשיבוּת, נדמה לי, שהקיבוץ חייב להיות קשוב לבעיה אישית או חברתית של כל חבר… וגומר וגומר. ואברי — הוא ישב עם יפה על הספסל, פתח מגדל־המים, ולא הפסיק את דבריה אפילו במלה אחת שלו, רק התיר לירח המלא שישתקף בקרחתו, רק חזר ומנה את אצבעות שמאלו באצבעות ימינו, רק בחן בחשד את העננים הנוסעים להם מעל לבתי־הילדים. מזה שבועיים לא ירדה אפילו טיפה אחת, ודרך־הטבע הוא, שהשמים אוגרים את מימיהם עד כניסת־הפורים. רק זה חסר עכשיו, הרהר אברי כנגד דבריה הטורדים של יפה, שיירד עלינו גשם מחרתיים וישבית לנו את כל העסק, אחרי כל המאמץ העצום שהשקיע הקיבוץ בהכנות. המטורפים האלה, הרוקדים לפי חלילו של דוב, הלכו והציבו קיוסקים על הדשא הגדול ובשטח המוסד וליד צריפי הנוער. כל גשם מצוי ימקמק את הקיוסקים ואת כל מה שיעמידו בהם. מה אין שוטה אחד יכול לעשות עם קיבוץ שלם, אמר בלבו, בעוד אוזניו קולטות את מהומת־הצחוק שבגבו, ונחיריו מרחרחים את האוויר הצונן. הצינה אינה מוצאת־חן בעינַי והריח מדאיג אותי,

ואוי אם יפתיע אותנו הגשם. ומיטשה העלובה.

והרי זאת כל האמת: מיטשה. התשוקה לקום ולהיכנס לחדר־האוכל ולראות את מיטשה ואת מעשי־ידיה, אחזה באברי, אף שהמשיך להעמיד־פנים כאינו מרגיש בה. גדולה מזו: עכשיו כבר ידע, שייכנס לחדר־האוכל, אבל מטעמים אחרים. צריך להימלט מיפה. אם יילך לחדרו, תתלווה אליו גם היא וכל הערב כולו תבהיר לו הבהר היטב איזה עוול עושה לה הקיבוץ. אין עצה, אלא לנוס אל תוך מהומת חדר־האוכל.

כך, בדיוק, הגיע אברי לחדר־האוכל וניצב לו בתוך קהל־החברים, בין דלת־המטבח לבין הפתח הצדדי של חדר־האוכל, ועיניו הקטנות מצומצמות כנגד המהומה המאובקת והעשנה. נכון, נענה בניד־ראש לצבי, שמח מאוד, כמו שאומרים כולם, והלוא אי־אפשר לשבת־שִׁבעה כל החיים, כמו שאומר הפוחלץ הזה, דוב, הניצב לו על הבּוקסה ומנצח על הבלגן הקרוי בפיו הצגת־פורים, אבל איפה מיטשה?

פניו של אברי עגולים וחתומים כמו הירח שבחוץ, ורק עיניו זעות, במתינות ובשיטתיות, סורקות את קלסתרי החברים שעל התחפושות הססגוניות. צבי, הדוּכס, חלץ סוף סוף את סנדל הכסף מרגלה של נורית, לכלוכית, והכריז בקול תיאטרלי ובלי להגביה את שמורות־עיניו: "גברתי רבת־החסד! את הִנך העלמה האלמונית, אשר שבתה את לב נסיכנו הנעלה, יורש־העצר, בליל הנשף הגדול! תחי לכלוכית, הוד רוממותה!״

בצד אחיותיה החורגות של סינדרלה עמדה, כמובן, פראנקָה, האם החורגת, ובו־ברגע צעקה צעקה מרה ונפלה לארץ, מתעלפת. עינו של אברי השתהתה עליה, זרה וצוננת. הצחוק שפרץ בחדר־האוכל למראה הזה, שלא היה אולי הצחוק שביקש להשיג חוש־ההומור של דוב, חלף מעליו, ולא הרגיזוֹ, אף־על־פי שפראנקה, ולא האם החורגת, היא שהעירה אותו. מי זה יעץ לה לשים עליה שמלה רבת־קלפים זו, ששיוותה לגופה המלא צורה גרוטסקית, תהה אברי, ועל־כורחו לחש לו קול, שמעשה־זדון של מיטשה הוא. איזו חזירוּת, גער מיד בעצמו, מפני שידע, כפי שידעו כל החברים, כי פראנקה נמנעה, ובאופן הפגנתי דווקא, מבוא אל מיטשה למתפרה בשביל להיוועץ בה, ככל החברים, אלא בחרה לה את שמלתה בעצמה, לפי טעמה. מה אני יכול לעשות, אמר אברי והעתיק עיניו לפינה אחרת של חדר־האוכל.

אבל את מחשבותיו לא יכול היה להעתיק. במי זה ביקש לנקום, טיפש זה, כשהטיל על פראנקה את תפקיד האם החורגת — בי? מפני שהרשעות היא אחותה של הטיפשות? אבל פראנקה, כלום אין לה עיניים לראות, או ששוב רוצה היא להפגין משהו לפני הקיבוץ? מה היא רוצה להפגין, אלוהים שבשמים? מה היא מבזה את עצמה ואותי, שוב ושוב? צריך הייתי לגמור ולעשות, ולא להיבהל מאיומי־הסרק ולא לקיים את השקר הזה, שאינו מוליך שולל שום אדם בקיבוץ הגדול הזה. שום דבר לא אכפת לי, אברי, אבל הילדים, רק למען הילדים, והחרפה הזאת, לעיני החברים. מספיק, תחב אברי ידיו לכיסי מכנסיו, במקום זה הצבנו נקודה לפני חמש־עשרה שנים. רק איך אפשר לומר מספיק, אם זה יום־יום, לעיני הכול, כל פעם מחדש, כל פעם בלי סוף, בלי תכלית, לא באהבה, לא בשנאה, אפילו לא מפני איזה צורך. סתם, חמש־עשרה שנה. איפה מיטשָׁה?

מיטשה, כרגיל טרודה מאוד. בגדי־השחקנים היו בגדים ממש, ותפירתם כבר נסתיימה, אלא מבצע רב כזה — ולא מנינו את תחפושות יתר החברים — לא ייתכן בלא תקלות, שהרי בגדי־פורים הם, שתפירתם חפוזה וכל חייהם ערב אחד. הנה ניתק כפתור, והנה נפרם שרווּל, ואברקיו של אחד משׂרי הממלכה נבקעו לו במקום המושב, ודווקא לעיני כל העם. מיטשה רצה לסתום את כל הפרצות, איחתה, והכליבה, וקיצרה, והאריכה, והכול באצבעותיה המהירות והדייקניות, שאין דומות להן בכל הקיבוץ.

וזה עדיין אינו עיקר־עיסוקה בליל החזרה הגנרלית. אמנם היא תיכננה את התלבושות והיא שפיקחה על גזירתן ותפירתן, אבל רק הערב יכולה היא לראות אם מתמזגות הן לשלימוּת אסתטית. פתאום נתגלה, שחצאית אחת אמנם יפה, אבל ירוק שלה מנקר את העין כשהוא בצד מכנסיו הכחולים של בן־זוגה, ומוכרחים לעשות משהו להצלת המצב.

שלא יהיה ספק בדבר — בשאלות של טעם, מיטשה היא פוסק־אחרון. אמנם, עד היום אומרת לפתע איזו חברה — “נו, פריז” — אבל אפילו זה יש לזקוף על־חשבון יצרי־לב־האשה, ובשום פנים לא על איזה אבק של זלזול. זה בוודאי שלא. למרות הנסיבות המיוחדות, ואולי דווקא בגללן, נתקיימה מתיחות נפלאה ביחסו של הקיבוץ אל מיטשה. לולא חששנו שלא נוּבן כהלכה, היינו אומרים, כי הקיבוץ כולו — או שמא נאמר, כלל הוותיקים — הוסיף לקיים בלבו יחס אירוטי עמוק כלפי מיטשה, ממש כביום הופעתה במחנה, לפני כשמונה־עשרה שנים. אפשר אפילו לומר, אם מזקיקים לענייננו אחד ממניין ההסברים הפסיכולוגיים האפשריים, שדווקא במרוצת השנים, נוכח הגורל שמצאָהּ וששיעבדה עצמה לו, גברה מתיחות זאת, אף שלבשה כמובן צורה אחת אצל החברים וצורה אחת אצל החברות. היתה איזו התרסה כלפי שמים בכוחה להתמסר, למשל, לכל התלבושות הללו, ממש כמו בעצם עורה הצח, הנקי כמעט מקמט, בחיטוב גופה, שבמרחק ידוע טועים בו כאילו הוא גוף אחת מבנותינו, בעיניה שצלילותן לא נדלחה, ושום היגיון שבעולם אינו מסוגל להסביר לחברינו איך קרה הדבר, לאחר שמונה־עשרה שנים אלה בשירוּתו של אלפרד. אנחנו אומרים מתיחות אירוטית, וחברים אחרים היו אומרים רחמים, עוד אחרים קנאה, ואילו הרוב הגדול היה משיב — ומותר להביא דברים בשם אומריהם: אה, מיטשה, היא ראויה להערצה!

בוודאי שכך באותו ערב, ערב החזרה הגנרלית. עיניו של אברי רצו אחריה בכל חדר־האוכל, אחרי חולצת־הפלנל האדומה שלה, אחרי שערה האסוּף שבלולית בעורפה, אחרי התכונה שנוצרת מיד בכל מקום שהיא מגיעה אליו. על־כורחו חש אברי אפילו גאווה על יופיה וטוּב־טעמה ופעילותה הלהוטה, על כל הרגשות שהיא מעוררת אצל כל החברים, כאילו יש לו זכות להפיק הנאה ממה שאינו שלו.

אבל ברגע זה כבר עמדה על אלפרד, וכבר קרה משהו, שהעמיד את אברי על האמת הפשוטה. ברגע זה התגלגלה שאגתו הניחרת של דוב, הדבירה את ההמולה והשליטה שקט על כל האולם: “אלפרד!!! אלפרד, כמה פעמים צריך לצעוק אלפרד, אלפרד, ולא לזכות לתשובה. הלוא יש גבול…”

“לא שמענו אותך, דוב,” אמרה מיטשה. אלפרד מיהר להתרומם מן הכיסא, אבל מיטשה הניחה את כפה על כתפו, שימשיך לשבת. “רעש נורא.”

“אי־אפשר להמשיך כך!” פרץ דוב, אך לא כלפי מיטשה, כי אם כלפי כלל החברים, ופניו שטופי־הזיעה השחירו מרוב הדם שרץ לתוכם. “זה לא יכול להיות. זו חזרה גנרלית, ואנחנו צריכים שקט, שקט, שקט!” כבר היה שקט, ואיש לא נע ולא זע, ועיני הכול היו באלפרד ובמיטשה, מפני שמראה השניים, בטבוּרו של חדר־האוכל, חשף את כל מרקם־היחסים שביניהם. השקט כבר היה כל־כך שלם, עד שנשמע זמזום הניאון בשפופרות הקבועות בתקרה, עד שנביחותיו ההיסטריות של פליקס, כלבה של אלישבע, נשמעו כמשיבות לדוב. אולי בגלל הניאון המכחיל גם קלסתרים בריאים, אולי באשמת גוניהם העזים של בגדי־מלכותו, נראו פני אלפרד כאילו כבר נגעה בהם כנף־המוות. קודקודו של אלפרד היה צר וסגלגל, ושׂיערו השׂב גזוז לו כמעט עד לקרקפת, כדי שלא ייחלשו שורשי־שׂערו (עובדה, היה אומר, שאין לי קרחת), אבל תספורת זו זיקרה את אוזניו השקופות, אולי גם הבליטה את העור הדק המתוח על צדעיו ועל רשת־עורקיו, שנראתה כמו בעד נייר שקוף. החברים שתקו, והיתה התרגשות. אמנם, היושר מחייב להוסיף, שלא מראהו של האיש החולה הזה הוא שריגש את החברים. זו לא היתה חדשה. יתר על כן, מזה שנים נקבע בתודעת הקיבוץ מה שאמרו עליו הרופאים, כי “מבחינה קלינית הוא בר־מינן”, ולא נגזים אם נאמר, שכך גם נצטייר אלפרד בדמיונם של רבים מחברינו — כמין טעות של ההשגחה. אבל שניהם יחד, ובייחוד מראה מיטשה הרוכנת על אלפרד ותופרת בחוט ומחט כִּתפָּה שניתקה, צמידותה של אשה יפה ונערצה זו אל אלפרד, שפתאום נראה בעיני החברים כמוֹמוֹס זקן לאחר שמחה את האיפוּר מעל פניו — הוא שהיסה את החברים ומילאָם רגש מורכב, זה שנאצל עלינו מכאבו של הזולת וסבלותיו.

רק דוב — כמובן — טבל כולו בהצגה, בחוויה פרטית עזה שנתמצו בה כל השנים ששאף ולא השיג, ולפיכך לא נח ולא שקט, וחזר והיכה בקולו את הדממה:

״מי שאין לו מה לעשות כאן — שיפַנה מיד את חדר־האוכל.

זו חזרה גנרלית ואנחנו נמשיך אותה עד שנגמור. אם אינכם רוצים לבלות כאן את כל הלילה — אז שיהיה שקט." ורק עכשיו, כשהתחיל להרגיש בשקט וייחסו לכוח־מנהיגוּתו, חזר אל גורם־ההפרעה:

"אלפרד, אתה הפרעת לנו את כל החזרה. כולם עומדים ומחכים. הסצינה של הארמון, בבקשה. אלפרד, סינדרֶלה מגיעה לארמון. שקט, מתחילים!״

“עוד רגע,” אמרה מיטשה. “כבר אני גומרת.”

“את השמיצ׳יק הזה אפשר היה לתפור גם אחרי החזרה. זה בהחלט לא בסדר, מיטשה. ככה אי־אפשר לעבוד!” וכסוס, שנבלם בחצי־המירוץ, רקע ברגלו על הבּוֹקסָה.

“יש לך הזדמנות להינפש מעט,” אמרה מיטשה. היא לא הרימה קולה, ולא הכניסה בו שום נימה של עוקצנוּת, אלא פשוט דיברה, בשלווה ובתוקף אצילי. חדר־האוכל כולו ראה את רקיעת־רגלו של דוב ושמע את תשובתה של מיטשה. ראה, שאין היא מפסיקה עשייתה אלא נועצת את המחט, מכליבה ושולפת. ראה את דוב, שהתבלבל פתאום, ונשאר על־עומדו, רק שפתיו פרודות מעט, כמי שעוד לא החליט אם לפתוח את פיו אם לבולמו. נו, נראה, נהנה אברי מן המחזה כולו וממיטשה, שאין כמוה. נו, נראה, הביט בהם צבי מתחת לשמורותיו הכבדות. ומיטשה עצמה — בתנועה חדה ונחרצת שלפה פעם נוספת את המחט מתוך הכִּתפָּה, הפשילה קצת את ראשה לאחור, ואמרה:

“שב קצת על הבּוֹקסָה.”

ולפני שכילתה את המלה ׳בּוֹקסָה׳, התפוצץ כל חדר־האוכל, בוודאי לא מפני שהיתה איזו חריפות מיוחדת באמירה זאת — אלא מפני שבבת־אחת חזר הכול למקומו. אפשר להתפרק ממראה־מיטשה־ואלפרד, אפשר לשוב ולראות בעין עקומה את דוב. הצחוק היה מוגזם, ודבק אפילו בדוב, שבאמת היה זקוק לרגע־מנוחה, וגם כל חמתו נתבזבזה ועכשיו חזר לשיטתו, שאינה מלחמת־המצח. והלוא — למען האמת — הוא מרוצה לגמרי ממהלך העניינים עד הרגע הזה, ואין להעלות על הדעת מלחמה בינו לבין מיטשה, כשלנגד עיניו כל הקהל הגדול והצוהל הזה, שהוא כבר חצי־ניצחונו. לפיכך הניף ידיו לצדדין ושמטן לאות כניעה־מרצון, ובקפיצה מגושמת ירד לרצפה וישב על הבּוֹקסָה, מחכה עד שתכלה מיטשה את מלאכתה. כל זה היה בהתאמה גמורה עם אופיו של דוב. אילו השיג באמת מה גדול הלגלוג שמלגלגים החברים עליו ועל טרחותיו, היה לבו נשבר בו שנים רבות קודם לאותו ערב. רק מפני שלא היה רגיש־מדי, מפני שהיה מלא אמונה בחשיבותם החברתית של מעשיו ושל רעיונותיו — מסוגל היה להתמסר כל־כך להכנות הפורים. אילו היתה מסירות־הנפש מסימניו העיקריים של כשרון־היצירה — היה דוב מגיע למעלת הגאונים.

עוד תכונות מייחדות את דוב, ולא את כולן נמנה כאן. לא רצינו אלא לבאר הכיצד נסתיימה התקרית הקלה בינו לבין מיטשה ואלפרד בהרגשה ברורה אצלו, שהוא המנצח, או שמא נאמר — שלא היתה שום תקרית.

יתר על כן.

לכאורה,

היו הם גורמי־ההפרעה, אבל הן לא היה בקיבוצנו חבר אחד, שדוב אסור אליו בעבותות־תודה כמו אל מיטשה ואל אלפרד, שבעצם נוכחותם הפעילה כאן, בחזרה הגנרלית, ממחישים הם את ניצחונו.

דוב ניגב יפה־יפה את פניו ועורפו, בחן את הממחטה שהשחירה מעיסת הזיעה והאבק, לקח לו “עוגן” אחת ועם שאיפת־עשן ראשונה החל יונק את כל תענוגותיו של הרגע.

לא נהיה קטנוניים, ולא נקשה קושיות. מיטשה, היה דוב בטוח, היא כיבושו המכריע בדרך אל הניצחון. ברגע שניאותה לקבל אחריות — היה חצי־הנשף עשוי, אם לא יותר מזה. לא רק שהיא טובת־טעם, וכל מה שהיא עושה מלא־חן, אלא חשוב יותר — זו דעת כל החברים. זה ועוד: מיטשה היא אשה חזקה, שיודעת לתרגם את רעיונותיה היפים לתקציבים ולימי־עבודה. ואם אתם רוצים, חייך דוב בערמומיות, מפני שלא היה ספק בלבו, שערום הוא מכל חברי־הקיבוץ — מיטשה היא אברי, ואברי הוא הכול.

אבל גדול ממנה אלפרד, הפנינה שבכתר.

לגייס את מיטשה להצגה, הפך דוב את יצול העגלה, זה אינו בשמים, אחרי ככלות הכול. הלוא כולנו יודעים, שכל חיותה מעיסוקים אלה — בחברת־הילדים, ובמוסד, ובקיבוץ. אבל — אלפרד. מי היה מאמין, שהוא, המתקיים לו מחוץ למעגל־חייו של הקיבוץ, שהוא יהיה המלך ב“לכלוכית” שלו. אה, הגדול שבניצחונות, הפנינה שבכתר, חזר דוב בפנימו בפעם האלף על המליצה הזאת שאהב, בגלל כפל־המשמעות, אה…

אפשר בהחלט להבין לרִגשות דוב. יותר מתמיכתו המפתיעה של צבי, יותר מנכוֹנוּתה של מיטשה, השאירה על הקיבוץ רושם גדול הידיעה על ביקורו של אלפרד אצל דוב, במחסן־החצר, שדוב חזר וסיפר עליו בפרטי־פרטים לכל מי שהיה נכון לשמוע. היה זה כאילו — אם יוּתר לנו לגייס מליצה גבוהה במקצת ולא כל־כך ממין העניין — כאילו התייצבו האלים לימין דוב. אפשר להבין אותו.

מכל מקום, סיפר דוב, בוקר אחד, ממש סמוך לאותה ישיבה שבה הוכרע בעד קיום הנשף, הופיע אלפרד במחסן. כאילו במקרה. לשוחח על בעיות ארכיון־הקיבוץ, שהוא הממונה עליו. אחר־כך דיבר על תוכניתו לארגן תערוכה גדולה של כל תצלומיו, מין תערוכה רטרוספקטיבית, אם רק נעזור לו להתקין לצורך זה את בית־האריזה, או שתיים־שלוש כיתות, אולי בחופש הגדול. הוא בא, כך, כאילו דרך־אגב, לקח נוּרת־חשמל, קצת דידיטי, ואז, כשעמד כבר מעבר לסף, על המדרגה, שאל, בנימוס המיוחד הזה שלו, אם יש לי אולי איזה תפקיד, לא חשוב מה, יכול להיות קטן, יכול להיות גדול (ודוב, תוך כדי דיבור, כבר משחק את דרך־דיבורו של אלפרד, ובהגזמות גדולות), אשמח מאוד־מאוד לקחת חלק. זאת אומרת — אם יש לך צורך בי, אם אוּכל להביא איזה תועלת. אם אין — זה בסדר גמור. אין דבר. אבל אני — מוכן. דוב נרגש, כמובן, עד־תדהמה. אלפרד, שזה שבע־עשרה שנים אינו מופיע בסידור־העבודה, אינו משתתף בגיוסים, אינו נותן תורנויּות, בא לפתע ומבקש — ממש מתחנן — שיינתן לו תפקיד בהצגה. אין לשער שדוב פרוץ לאמונות־תפלות, אבל כלום יש אדם בעולם, ואפילו נתחנך על ברכיה של תנועה רציונליסטית כשלנו, שלא יחפש בשעה זו או אחרת אותות בשמים ובארץ? אפילו עכשיו, כשישב על הבּוֹקסָה ועישן את הסיגרייה היבשה, אולי לא ראה ברכינתה של מיטשה על אלפרד מה שראו שאר חברינו, מחמת (בתכונה אחרונה זאת נסתפק) אגוצנטריות מופלגת שבו, אבל הוא חזר ודישן עצמו במחשבה על הסמליוּת שבהשתתפותו של אלפרד בהצגה הזאת שלו.


 

ב    🔗

כאן המקום לספר בקצרה את תולדות אלפרד מיום שהכרנוהו ועד לאותו ערב. אלפרד הוא מראשוני־הראשונים, אחד מאותו קומץ ילדים שנסתפחו לתנועה לפני עשרים־ושמונה שנים. אבל כשנתגבש מהם וחברים אחרים קיבוץ־העלייה, לפני עשרים־ושתיים שנה, כבר לא היה אלפרד ביניהם. על סף בגרותו, לתדהמת המשפחה והחברים, נתגלה אצלו מום־לב. אין לומר, שלא שמענו על מקרים כאלה, ודווקא בגיל מכריע זה, כשהילד נהפך לגבר, אבל אין דומה “שמענו” לאלפרד, שהיה מן המצוינים שבחברינו — נער גבה־קומה, בן למשפחה משׂכלת ורגישה, מסור בלב ונפש לתנועה, מדריך אהוב. ולא רק משום מעמדו בין חברינו. באותם הימים היו חברינו — ויותר משהיו, השתוקקו להיות — משפחה אחת, חדשה, יפה, שלמה יותר מן המשפחות הבורגניות שלתוכן נולדו. מבחינה זאת היתה להתגלוּת חוליו של אלפרד השפעה עמוקה על חברינו, ויחסם לחולי זה היה לאבן־בוחן למהותם האנושית. השכל־הישר חייב את הסתלקותו מקבוצת הצעירים, שהכינו עצמם בכובד־ראש לחיים שלמים של התמודדות גופנית ונפשית עם תנאים חלוציים, שכבר בימים ההם ידענו עליהם די בשביל להשיג משהו מחומרתם. אבל בעיני חבריו של אלפרד נראה היה, שבהיכנעם למצוות השכל־הישר — זה שכל חייהם צריכים להיות התרסה נגדו — מתנערים הם מעיקרי־העיקרים. מן הערבוּת ההדדית, מן ההידבקות זה בזה לחיים ולמוות, מעצם ההומניזם החדש, שהוא אחר־ככלות־הכול התכלית האחת של ניסיון אנושי מהפכני זה שלנו. יכולתם של החברים לשאת את חוליו, סיכמו כאיש אחד, היא מבחנם הרציני הראשון.

הוריו של אלפרד לקחו את בנם והתחילו לחזר עמו על פתחיהם של רופאי־אירופה הגדולים. קודם יציאתם נתכנסו חברינו בביתו של אלפרד ונשבעו שבועה חגיגית, כמנהג הימים ההם, לא להוציא את אלפרד מקהלם, ויהי־מה. ברור, כי אפילו יתאמתו דברי האופטימיסטים שברופאים, אשר הניחו סיכוי סביר להחלמה כשיגיע אלפרד לבגרות מלאה, לא תהיה הפרידה קצרה. אם כך ואם כך, אלפרד נסע עם הוריו לווינה, לציריך, לפריז — וחברינו עלו לארץ־ישראל. רופאיו של אלפרד לא אמרו נואש, אבל גם דברי־עידוד לא פיזרו. ובינתיים רדפו השנים זו את זו, ורק מכתבים חיברו את המושבה שבארץ לבירות אירופה. אלפרד חזר וכתב, שבקרוב יוכל לעלות, והחברים כתבו, שהם מחכים לו בכל יום. ברור היה לחברים, כי גם במקרה הטוב ביותר, יהיה עליו להיזהר מהתאמצות יתירה, ורצוי להציע לו שילמד איזו מלאכה קלה, שיש בה צורך במשק קיבוצי, אבל כיוון שלא יכלו להגיע להסכם ביניהם — ויותר מזה, לכתוב לו, למשל, שילמד סנדלרוּת, כעצת אברי — גימגמו והשאירו את ההכרעה לו. ואלפרד — ממכתבו למדו, שהתמחה בצילום, שלמד שני סמסטרים בפקולטה לרפואה בווינה, שלמד סמסטר אחד חקלאות בדרום־צרפת, ונאלץ להפסיק וכולי וכולי, וכך כמעט ארבע שנים.

בראשית השנה החמישית עלו חברינו להתיישבות, וגעגועיו של אלפרד הגיעו לשיאם. הרופאים לא שינו אמנם מאבחוניהם, אבל הרגשתו הכללית של אלפרד השתנתה מאוד, והוא החל טוען בעקשנות, כי רפואתו קרובה. את הכף הכריעו, כפי הנראה, שלושה חודשים בריביירה הצרפתית. האקלים הים־תיכוני — כך טען — יושיעוֹ, ואפילו מטעם זה לבדו הוא חייב להחיש את עלייתו. והיה עוד משהו בריביירה. שם עשה בחברת קרובתו, מיטשה, ושם נדלקה אהבתם, אהבה — כדרך שחזר ואמר אלפרד באוזני חבריו, בימים הראשונים לעלייתו — שכמותה יודעים רק בריביירה.

הקיבוץ קיבל את הזוג הצעיר, צריך לומר, בלב פתוח. אותן חמש שנים ראשונות, שהפרידו בין ותיקי חברינו לבין אלפרד, היו שנות המסה, כבכל קיבוץ צעיר, רצופות אכזבות ועזיבות וימי־הקטנות. במהלכן נהפך אלפרד — והקשרים ההדדיים שלא נפגם יופיים הראשון — למין ישות, שכל ניסיון להגדירו ולנסחו מוכרח להמעיטו. אלפרד היה הנוסע, הלומד, הוא היה העולם הגדול, הוא היה עינם ולבם. אלפרד היה החולה, הסובל, המוּעד למות בנעוריו. הוא היה המוּשׂא לרגשותיהם הנאצלים ביותר. הוא היה נעוריהם של חברינו.

וצריך להזכיר את מיטשה, שהיתה אז יפה־באמת וצעירה־באמת. ורשה־פריז־ניצה בעלמה נערצת אחת. כבר בשבועות הראשונים נתגלו גם תכונותיה העומדות — סבילוּת של פלדה, רגישוּת ליופי, מסירות שאינה יודעת תנאים וגבולות. הרגשת החברים באותם הימים היתה, שהנה נפלה לידינו זכייה, ששום אדם שלא עמד במקומנו באותם הימים לא יוכל לאמוד את גודלה.

אבל לפני שיצאו שישה חודשים הפילה את אלפרד איזו מחלה משונה, שתחילה איבחנוה הרופאים כקדחת ממין לא מצוי בארץ. לב כזה וקדחת כזאת — אמרו הרופאים — אפילו סוס־מלחמה יכריעו בתוך שבעה ימים. הרופאים השחיזו עפרונותיהם בשביל לחתום על תעודת־המוות. אבל לאחר חודש — משכו הרופאים בכתפיהם ושלחוהו לירושלים, להחלמה. עבר עוד חודש ואלפרד חזר הביתה.

וכך החלה פרשת אלפרד. מה שאמרו הרופאים לאחת מחברותינו ש“מבחינה קלינית אלפרד הוא בר־מינן”, נתפרסם בכל הקיבוץ ונתקבל כעובדה גמורה. מעתה המתינו הכול — בצער, אך גם מתוך אותה כניעה שאנחנו נכנעים לכוחות העליונים — לאותה שעה, שבה תצא השמועה הרעה. איש לא חתך, כמובן, קצבה לחיי אלפרד, אבל לא היה ספק בלבנו, ששעה זו תבוא — מחר, בעוד חודש, בעוד שישה חודשים. ולפי שעה, לפי שעה יש לעשות למענו כל מה שיש לאל־ידו של קיבוץ לעשות לחבר, שכל יום של חיים מקרבו אל המוות. באותם הימים נשלמה אצלנו בנייתו של בית־הביטחון הראשון, ובלי דיון סוּכם, ששניים מחדריו יוקצו לאלפרד ולמיטשה, האחד למגוריו והשני — וזו היתה מהפכה גדולה במושגי הימים ההם — לחדר־רחצה ושירותים ולפינת־עבודה לאלפרד. לא נמצא אפילו מי שיקשה — חרף תנאי־חיינו הקשים — פינת־עבודה למה לו לאלפרד?

לא נגזים ולא נאמר, שהיינו חברה של צדיקים גמורים. ייתכן, שרוחב־לב זה הושפע מן ההרגשה, שאין זו אלא היחלצות לשעת־חירום וכי הדברים אמורים באדם שימיו ספורים. ואולם אלפרד שב הביתה ולאט־לאט שב לאיתנו, אם אמנם אפשר לתאר כך את מצבו. הוא התחיל לרדת מן המיטה, להתהלך, היה יוצא לשעה לחצר־המחנה, ואפילו בפינת־העבודה התחיל להשתמש. שום בר־דעת לא יאמר, שקיבוץ צעיר כשלנו חסר היה דווקא צלם, וצריך להקצות לעניין זה אדם שלם, אבל כשישנו אלפרד, והוא בעל מצלמות, ובין כך הוא מחוץ לסידור־העבודה, ויש חצי־מניין ילדים ונוספים בדרך, וחזק הרצון להנציח כל רגע־ראשון מן הרגעים־הראשונים, שחייו של קיבוץ צעיר משופעים בהם — מילא, גם זו לטובה, שיצלם. בהיסח־הדעת נעשה אלפרד לצלם־הקיבוץ ופינת־עבודתו למעבדה ולארכיון. בהיסח־הדעת — מפני שבתודעת חברינו המשיך להיות בר־מינן השרוי מחוץ למעגל־חייה של חברתנו. כיוון שחייבוהו להרבות במנוחה, ועם כל מיחוש קל היתה מיטשה משכיבה אותו במיטה, לא נראו פניו בחדר־האוכל, לא נראו במקלחת, כמעט ולא נראו בשיחות־הקיבוץ. כן, גם זה צריך הדגש: בשובם מירושלים יצאה מיטשה מסידור־העבודה. מובן מאליו, שחייבת היא לטפל באלפרד, ואת כל העמל שהיא משקיעה בחריצות, במסירות ובשקט מופלא, אי־אפשר למדוד בימי עבודה. כשפחה חרופה עבדה אותו — וזאת ראו כל החברים — כדי להנעים לו את ימיו הקצובים. אלא שבכך סגרה אותו סגירה הרמטית מעיני הקיבוץ. אבל בהיסח־הדעת, כפי שאמרנו, נתברר פתאום לחברים, שאלפרד הוא צלם־הקיבוץ, שהוא הופך את פינת־עבודתו לארכיון־הקיבוץ, שהוא חי וקיים. בהיסח־הדעת — מפני שבינתיים חלפו עוד שנתיים. חברינו אנשים חיים הם, ואיש איש טרוד בעסקיו ובחייו המשתנים תמיד, ואילו אלפרד נקבע בתודעתנו על הקו, זה שמעבר לו אין לא חליפות ולא תמורות, ולפיכך הוא כבר מחוץ לזמן. מתי גילו החברים, שטעות בידם, שאלפרד חי וקיים — כשהפיל אותו התקף גדול שני שכל סימניו החיצוניים היו סימני הקדחת, אף־על־פי שכל הבדיקות היו שליליות. מכל־מקום הוא נחלש כל־כך, שהרופאים קבעו בוודאות, כי “הפלא הקליני קרב לסופו”. כשחזרו המלווים מבית־החולים ישבו החברים ומנו כל מה שאירע באלפרד במרוצת שתי־השנים, שחלפו בינתיים. הרי מאות התצלומים שעשה; הארכיון שכבר הוא בעל מדפים ותיקים, ואוספי־עלונים, ופרטיכולים; הספרייה שדיבר בה רבות וכבר קיבל בשבילה במתנה — מי יודע איך — ארגז אחד מלא ספרים. שלא לדבר על הקורספונדנציה המסועפת בינו לבין פרופסורים וסתם אנשי־רוח בוורשה, וינה, פריז וירושלים בעניין איזו תוכנית למרכז לחקר הסתגלות הפלורה והפאוּנה של ארץ־ישראל להתיישבות היהודית החדשה. אולי משונה הדבר, אבל כאבו של הקיבוץ כשנלקח אלפרד לבית־החולים בפעם השנייה היה מוחשי יותר מבפעם הראשונה, למרות שלכאורה היתה התפתחות זו צפויה בכל רגע, למרות שעד לאותה שעה היה אלפרד — בתודעת החברים — מעבר לחיים.

אלא שגם הפעם — דעת לנבון נקל — נשנה הפלא, ושוב בלי שיוכלו הרופאים למצוא לו, ואפילו לא לאחר מעשה, הסבר באיזו הלכה רפואית. נבוכים, אולי גם נרגזים במקצת, משכו הרופאים בכתפיהם, תלו עיניהם בשמים, ולא מצאו לומר אלא זה:

“הוא רוצה לחיות. יש דברים כאלה. רצון המתקיים מחוץ לגדרו של הטבע. מפני שמבחינה קלינית — אלפרד הוא בר־מינן.”

אלפרד חזר הביתה. וזאת הפעם היתה תגובתם של החברים משונה אפילו מהתנהגות גופו של אלפרד. לכאורה לא נשתנה דבר: כקודם היה אלפרד מסוגר רוב־הזמן בחדרו, קשור למיטתו. כקודם עבדה אותו מיטשה כשפחה חרופה. אבל בהבדל אחד — בתודעת החברה נקבעה, כמו במסמרות, אמת חדשה — המוות לא יוכל לאלפרד.

ואמנם, מדי שנתיים־שלוש היתה קדחת (כלומר, אותה מחלה, שהרופאים לא איבחנוה) מטלטלת את כל גופו ומאיימת לשתק את לבו. מדי שנתיים־שלוש היו מבהילים אותו לבית־החולים, והרופאים היו שותקים, ואפילו נואש לא אמרו, ומקץ חודש חודשיים היה אלפרד חוזר לשני החדרים שבבית־הביטחון, למיטת־חוליו, למיטשה, למצלמות, לארכיון, לחיים.

לחיים, כלומר לאותו קיום של מי שנדון למיתה בנעוריו, ומאז הוא ממתין לשעת ביצועו של גזר־הדין, ובינתיים הוא פשוט מעמיד פנים שלא היו דברים מעולם, אם אמנם מסוגל לנהוג כך אדם, שכל רגעיו תלויים על בלימה — ואפילו כבר נכנס בשלום לעשור החמישי של חייו. מכל־מקום, אלפרד המשיך לחיות בתוכנו, ועם כל התקף שיצא ממנו, העמיקה בלב חברינו ההרגשה — הכישופית כמעט — שאין למוות ממשלה עליו, שעל פני כולנו יחיה. ויש עוד משהו, שחובה לאומרו: כל התקף הסיט את הטרגדיה של חברנו אלפרד לעבר הקומי. הכול ידעו, כי “פלא קליני” אינו לשון גוזמה, כי אם אבחון חוזר של גדולי הרופאים בארץ, ואף־על־פי־כן לא הועיל הדבר למחות מעל שפתי החברים חיוך של טוב־נו־שום־דבר־לא בכל פעם שהגיע אמבולנס לפתח חדרו של אלפרד. ככל שהוסיף הקיבוץ שנים, ככל שהרבה לפקוד אותנו המוות — כדרכו ושלא־כדרכו — ואילו אלפרד המשיך לצאת־ולחזור, כן נתרחב חיוך־אין־אמונה זה, עד שכל הווייתו של אלפרד נהפכה (יסלח לנו האלוהים על אִמרה זאת) לבדיחת הקיבוץ. מה לעשות: עד שפנינו כה וכה והנה שבע־עשדה שנים חלפו־הלכו להן. שבע־עשרה שנים הן ימים רבים מאוד, ודווקא שונים מאותן חמש שנים שקדמו להן, שנות חילופי־המכתבים. לא נשאל למה, אבל עובדה היא, ששוב לא ראו חברינו את אלפרד באורה של שעת־השבועה בפולין. ולא רק חוליו היחיד־במינו של אלפרד הוא שגרם לזווית־העין הקומית, אלפרד כולו גרם. מי מסוגל היום לזכור מתי בדיוק בא המהפך, אבל פתאום כבר ברור היה לכולם, שהתוכנית למרכז לחקר הפלורה והפאוּנה אינה אלא דברים בטלים, מניין עופות קרוחים ונחש־עכברים מצוי; שהארכיון הוא גבב מייאש של תיקים וחבילות של ניירות, שמיטשה העלובה צריכה לפקוח עליהם עין בשביל שלא ייהפכו לבסיס־אספקה לעש ולחולדות. פתאום החלו להישמע הערות־אגב, מין אמיתות שאינן עוד נושא לשיקול־דעת. בעניין אלפרד, שאינו לא איש־העולם ולא טנא־מלא־ספרים, אלא דילטנט גדול, צלם בינוני, ובסך־הכול שוטה גמור. ועל הכול: הוא עורץ את מיטשה.

חיבת־הקיבוץ אל מיטשה, שראשיתה ביום בואה אלינו, פשטה צורה במרוצת השנים. היו שהתאהבו בה, בפירוש, היו שחמדו אותה, או הוסיפו לזכור את הימים שחמדו אותה. היחס הךגשי כלפיה העמיק בלא־ספק דווקא משום שעקדה את יופיה, את חינה, את כל כוחותיה, ואפילו את עזוּת־אופיה, לאלפרד. גם אם האביד הזמן הרבה ממיטשה זו של ורשה־פריז־ניצה, לא יכול לאישיותה, אלא שעכשיו הצטרפו גם החברות להערצת שתיקתה הנחרצת עם גורלה. ואולם עיקר־העיקרים היה — ככל שנשתנה לרעה יחס חברינו לאלפרד, כץ נפתח לב הקיבוץ אל מיטשה. מה לעשות.

אבל — ואין כאן שום סתירה עם המהפך ברגשי החברים — כל השנים הללו לא חדל אלפרד להיות “פלא קליני”, האדם שעל קו־הקץ, ומתוך כך גם כאילו כבר מעבר לו. כיוון שחדלו להאמין בסופו הקרוב של אלפרד, התירו לעצמם לגלוג על כל הווייתו. ועם זאת לא העלה חבר בדעתו, שיום אחד יקום אלפרד ממיטתו, ייכנס לתוך בגדי־עבודה ונעליים מבויצות, יאמר די־אני־בריא ויילך לעבוד בפרדס, למשל. אילו קרה דבר כזה היתה התדהמה מכה את כל הקיבוץ. שהרי אלפרד הוא — אלפרד. הוא שרוי מחוץ לסדריה התקינים של חברתנו, ישות כלואה בתוך גורלה, וכך נגזר עליו להתקיים בתוכנו, בלי ערעור, בלי תמורה, כקפריזה של הטבע. רק לאור המסופר לעיל אפשר להשיג מה הרגיש דוב באותו בוקר במחסן החצר, כשבא אליו אלפרד וביקש תפקיד בהצגה, ואף כי אין דוב פרוץ לאמונות־תפלות, מותר בהחלט לשער, כי ראה בהתעוררותו זאת של אלפרד כמעט אות מן השמים.

רק כך אפשר להבין באיזו שמחה הפקיד בידיו את תפקיד המלך — שהוא מן היפים והבולטים שבהצגה כולה — ומדוע זה ישב עכשיו, בהפסקה שנכפתה על־ידי מיטשה, ומתוך שביעות־רצון גמורה עישן “עוגן” אחת עד תומה, וזימר לו בסתר־מוחו: אלפרד, הפנינה שבכתר, אָה…


 

ג    🔗

מיטשה קירבה את שפתיה לאוזנו של אלפרד ולחשה משהו, אבל הוא רק טילטל ראשו, כמו מתוך רוגז פתאומי גדול, ונראה כמבקש להתרומם ולעמוד. אלא שכף־ידה הבוטחת של מיטשה נחה בכל־כובדה על כתפו והחזירה אותו לכיסאו. תוך כך קירבה את פיה לַכִּתפָה, ניתקה בשיניה את החוט ומיד — בתנועה קצרה — משכה ממחטה מאבנט־מלכותו של אלפרד ומחתה את פניו. התכוונה, למען האמת, לעשות זאת, שכן אלפרד הגביה את ידו, דחה מעליו את ידה של מיטשה, כמי שמגרש זבוב טורדני, ועמד על רגליו.

“אפשר להמשיך,” קרא אל דוב ופנה אל הפלטפורמה הקטנה, כעין זו שהפסנתר מוצב עליה והמסמלת בהצגה את ארמון המלכות, עלה במדרגה האחת ועמד זקוף לפני כס־מלכותו, לפני כל החצרונים, שעמדו וחיכו למיטשה שתסיים את התפירה. ודוב, שנחפז למעך את זנב־הסיגרייה מתחת לסוליית־נעלו, קפץ על רגליו וצעק:

“חברים, מתחילים. אחת־שתיים!” ומיד עלה על הבּוֹקסָה שלו, מחא־כף והכריז בכל־כוח, בגרונו של חובב כדורגל: “הסצינה של הארמון. סינדרלה מגיעה לארמון. בבקשה! שקט!”

צבי, הדוכס, ונורית, לכלוכית, קרבו אל הפלטפורמה, וצבי עלה ועמד על המדרגה. “אדוני ומלכי,” קרא צבי בהתרגשות תיאטרלית, “נמצאה גברת־לבבו של הוד־רוממותו, הנסיך יורש־העצר,” והשתחווה. סינדרלה עצמה נפלה על ברכיה ונגעה במצחה במדרגה. אלפרד, המלך, פשט את ימינו במחווה מלכותי:

“לא צריך, בתי. לא יפה לנסיכה כבוּדה לכרוע־ברך, כמנהג המון־העם. המלכה ואני מאושרים, שהדוכס מצא את הכלה של בננו יורש־העצר המרומם. מזל טוב! מזל טוב!” ובקריאה זאת נכנסה המערכה האחרונה להילוך גבוה, ובקולות־תרועה, ונגינה, ומחולות, ומשרתים ומשרתות המחלקים כריכי נקניק לחצרונים ולחצרוניות, דהרה ההצגה לקראת הסיום. אלפרד היה שרוי בעליזות, שכמותה לא ראו אצלו החברים משך כל החזרות, והעיצוב הגרוטסקי שעיצב את דמות המלך — נאמר, כמין לואי השישה־עשר — הצחיקה את החברים כל־כך, עד שראה דוב צורך להעמידו על אופיו האמיתי של המלך בהצגה, אף שהצחוק היה, כאמור, תכלית גדולה לעצמה אצל דוב. אלא ששום תוכחת־מוּסר לא הועילה עוד לשים סכר בפני התפרעות החברים, שכל דיבור ותנועה דיגדגום עד מוות. לא ייפלא, אפוא, שבאווירה זאת לא נתן איש דעתו על מה שעבר בשעת ההפסקה בין מיטשה לבין אלפרד. אפילו צבי, שמתחת לשמורותיהן הקמוטות צופות עיניו — יותר מכולנו — את הוויית הקיבוץ, לא הבחין בכלום. להיפך, סיפר אחר־כך לחברים, אם תמהתי, הנה על שפע־המרץ הנדיר הזה, על הקונדסות הרעננה, על ההוּמור המפתיע תמהתי. ואילו אברי, שלא זז מפינתו, קרוב לדלת המטבח, ולא גרע עיניו ממיטשה, פירש דין־ודברים זה על־פי דרכו. לכל השדים, אמר בלבו, מה היא חרדה עליו כל־כך, מה היא מוסרת עצמה כל־כך, ובפרהסיה. עד עצם־היום הזה, חרף כל מה שעבר בינינו, אינני יורד לחביון־נפשה של אשה זו, שהיא היפוכה של הנכנעוּת, שהיא עזת־יצר, אלא אם שוב רוצה היא לומר לי, נגדה־נא כל החברים, כי אלפרד. כי היא מחויבת לתת לאלפרד את צרכיו, כלומר הכול.

אבל כשהרים אלפרד ידו והדף מעליו את כף־ידה הרחמנית של מיטשה והשאירה עומדת לבדה, אפילו בלי להחזיר את ראשו, הוּצף אברי רגש, שהיה קצף על בר־מינן זה המתעמר באשה, שלא היה ראוי לה גם אלמלא מחלתו; כאב על מיטשה שסובלת מה שאינה חייבת ואינה מסוגלת, מעצם טבעה, לשאתו — ובוז על עצמו העומד מן הצד, תמיד מן הצד, עד עולם מן הצד. רק מיטשה, שחייה היו אחוזים בחייו של אלפרד יותר משמונה־עשרה שנים, ידעה בדיוק מה מבשר לה לבה. גם תגובתו של אלפרד (כך הרגישה, וכך זכרה את הרגע ההוא) היה בה כדי להפחיד, מפני שמעולם לא נהג כך, מתוך שחרור כזה. היא נסוגה ממרכז חדר־האוכל, ומצאה לה שולחן להישען אליו וחיכתה לסוף החזרה. לבה בישר דבר־מה מסוים מאוד, אבל היא אמרה לעצמה, שאינה מעזה לתת לו שם, אפילו לא בלבה. לא ראתה את התלבושות, לא התרוצצה, לא תיקנה, לא שינתה, רק חיכתה לסוף, רק עקבה אחרי אלפרד, בריקוד האחרון, הנועל, בסימניו המובהקים של ההתקף. ברגע שנגמרה החזרה ניגשה אליו וכמעט בכוח גררה אותו החוצה, לבית־הביטחון, כדי להשכיבו מיד במיטה. בידה כבר החזיקה את מעיל־החורף הקצר, ואף־על־פי שאלפרד טען שחם לו, הכריחה אותו להתעטף בו. תוך כדי כך הרגישה מיטשה איך נחלשת התנגדותו ואיך הוא מפקיד עצמו כולו בידה.

אפילו עכשיו לא הרגישו החברים שום זרוּת בהתנהגותה של מיטשה, ומי שהבחין בלחייו הכחולות של אלפרד, שמטבעות גדולות של סומק עלו בהן, כאילו כבר אוּפּרו בצבע אדום, מי שהבחין בעיניו, שתמיד הן תכולות־ממוסמסות, כמהולות במים, ועכשיו האפילו, כאילו אור שחור בקע מעִמקיהן וניתז נגד אורו החולני של הניאון — גם הם פירשו זאת שלא כהלכה, ועוד בשעת יציאה, כשהבקיעה מיטשה דרך לה ולאלפרד, עיכבום בשביל לשבח את אלפרד ולברכו. אם אפילו אלפרד מתעורר לחיים — משמע שהנשף הזה יהיה באמת שמח ומשוגע. רק למחרת נפוצה בחצר־הקיבוץ הידיעה, שאלפרד נלקח בלילה לבית־החולים, וכי במצב חמור כזה לא נראה עוד מעולם. משמו של בית־החולים נמסר, כי חייו תלויים על חוט־השערה, ואף־על־פי שחברינו כבר לא נהגו כובד־ראש בהודעות־אזעקה אלו, שמו כמה חברים לבם לפרט משונה אחד, כי זו הפעם הראשונה בא ההתקף בימי החורף.


 

ד    🔗

למחרת, כלומר ביום חמישי. אבל קדם לו הלילה, מגמר החזרה הגנרלית ואילך.

החזרה נסתיימה קצת אחרי חצות, ותוך דקות אחדות נתפזרו להם רוב החברים לחדריהם. מי נשאר — דוב, כמובן, שהתחייב להחזיר את השולחנות והכיסאות למקומם; צבי, בתוקף מעמדו הרשמי כיועץ מיוחד לדוב וכדי להזריק לו מנת־עידוד כפולה לקראת היום האחרון; אותו חצי־מניין של חברים וחברות, שלעולם אין דרכם למיטתם אצה להם, וכבר הם שוקלים איפה זה ראוי ללגום כוס של תה חם לציון סופן המוצלח של החזרות, פה, בחדר־האוכל, שאווירו נָס מפני האבק ועשן־הסיגריות, במטבח הגדול, או אולי (כהצעת עדנה של רפי, שאמנם אינה משתתפת בהצגה מפני שהיא נורא־נורא עסוקה בהכנת ההצגה שלה עם קבוצת “עגור”, אבל את החזרה הכללית היתה מוכרחה לראות, ויש לה איזה הערות קטנות, לדברים שעדיין אפשר לתקנם, רק חבל שמיטשה נעלמה פתאום, מפני שזה נוגע גם קצת להרכב התלבושות, ואשר לתחפושת שלה ושל רפי — לא, היא אינה מוכנה לגלות מה היא, אבל ביום שישי בבוקר תיתן קפיצה לתל־אביב ושם תקבל מחבריה בתיאטרון חליפות־בגדים כבירות לעצמה ולרפי) או אולי בחדר־האוכל של חברת־הילדים־הצעירה, או באיזה חדר, אם יש עמנו זוג שלם של חברים המוכן להזמין אותנו. נשאר אברי. לא נשאר, אלא השתהה. תחילה — בשביל לראות את מיטשה טורחת בתלבושות. אחרי־כן מתוך מחשבה, שבגמר החזרה, כלומר לאחר שיתפזרו הכול לחדריהם ויישארו רק האחראים־במיוחד, יוכל להתלוות למיטשה. סתם, עד לחדר, או אולי לסיבוב קצר למטה, למבני־המשק. הלוא הגיעה השעה שישובו לדבר ברצינות, מפני שכמה שלא נתעלם מן הביולוגיה — הנה עוד קצת, עוד קצת, חמישים, שישים, וגמרנו. הלוא זו שטות נוראה לבזבז כך את החיים שרצו בהם בכל לב, ולא היום, כי אם לפני חמש־עשרה שנים, וברחו מפניהם, בשביל מה, בשביל מי.

אבל מיטשה הסתלקה בחיפזון, יחד עם אלפרד, ולא תחזור עוד הערב. רק פראנקה חיכתה, כמובן, עד שהתרוקן קצת חדר־האוכל ורק אז, כשעברה לפניו, ליד הדלת האחורית של חדר־האוכל, שאלה, כבדרך־אגב, אם הוא בא. בוודאי שהתכוון ללכת לחדר, מפני שמה יש לו לעשות כאן, אבל כששאלה פראנקה, ואפילו כביכול, דרך־אגב, אמר “עוד מעט”, כלומר לא עכשיו, לא אתך, בהחלט לא. רגע אחד היה כולו ערוך למלחמה, כולו חמש־עשרה שנה קודם. אלא שפראנקה לא אמרה כלום, רק החזיקה בשיניה את החיוך החברתי עד שיצאה ממעגל הניאון ומעיני החברים, וכך נשאר אברי לבדו בחדר־האוכל, לבדו עם צלילות־הדעת שחזרה אליו. כל מה שייצא לך מן הערב הזה, אמרה לו צלילות־הדעת, צוחקת על מחשבתו, הוא, שתוזמן לשתות תה וללהג עד שתיים לפנות־בוקר. אני אעשה סיבוב במשק, השיב לה הוא בצלילות, ובעוד חצי־שעה אלך לחדר.

וכבר היה בדרכו החוצה, כמעט במנוסה, מפני שבאותו רגע נכנס מולה תבור בכניסה הראשית. רק זה חסר לי עכשיו, אמר בלבו, כשנדחק במרפקו אל הדלת הצרה, ורגל־ימינו גיששה דרכה אל המדרגה, שעה ארוכה של מסירת־דו״חות וקבלת־אינפורמציה.

את מולה תבור אין, כמדומה, צורך להציג. כלום יש אדם מן היישוב, שלא שמע לפחות את שמו ואינו יודע, כי הוא מנהיג בתנועה וחבר בכל מוסד מרכזי, שיעלה ראשונה על קצה לשוננו. מולה תבור היה ציר בקונגרסים, היה בהנהלה הציונית ובסוכנות היהודית, בקרן הקיימת ובקרן היסוד, אולי בכולם ואולי בחלקם, כבר אפילו אנחנו איננו מסוגלים לזכור על־פה את כל הגופים הציבוריים, שמולה תבור כיהן בהם כשליח התנועה. מכל־מקום, היום יודע כל ילד, כי אדם חשוב הוא, גם אם אין כל־אדם יודע, שנוסף על כל הדברים האלה, או שמא נאמר בראש ובראשונה — בירכהו הטבע באחד המוחות הפיננסיים החריפים במדינה. להטיו בגלגול־שטָרות עוברים מפה לאוזן בין הקרובים לתחום זה, כדרך שנוהגים משפטנים לצטט את מבצעיהם של פרקליטים גדולים.

אבל זה מולה תבור אחד — הדמות הציבורית. ישנו גם מולה אחר — חבר קיבוצנו. לצורך סיפורנו, ולהבנת הסתלקותו הבהולה של אברי, די לנו בכמה קווים לדמותו של מולה האחר. עכשיו כבר הוא נוגע בשנת החמישים של חייו, ומזה שנים אחדות גוברים עליו סימניה של ההזדקנות המהירה, שהיא בולטת דווקא אצל מי שנעוריהם נתמשכו הרבה מעבר לניתן לבני־אדם, כמעט עד לאי־הגינות מסוימת. מבנה־גופו כשל גיבור בסיפורי־הילדים — גם כתפיים רחבות, גם מותניים צרות, גם רגליים ארוכות. עכשיו כאילו צרו כתפיו, ואילו מחזהו ומטה התרחב סביב־סביב, אף שאין לומר שהוא כרסתן. יציבותו נכפפה במקצת, ונדמה שתיק־העור שאינו זז מימינו, הוא שכפפוֹ, כדרך שכופפת הרוח אילנות מסוימים ומשנה את כיוון־צמיחתם. לא רק הגוף הגברי הזה, שצבה ונכפף, כי אם ההליכות שחלה בהן תמורה. בעצם — מי יודע אם תמורה. מולה היה קשיש בשנתיים־שלוש מראשוני חברינו. כשעלו חבריו לארץ לא עלה אתם. התנועה הטילה עליו להכשיר חבורה של ממשיכים, מפני שלא פשוט היה למצוא מי שיוכל להיכנס לנעליו של מולה. כשראו חברינו את עצמם ממשיכים את מסורת הבילויים, מייבשי הביצות בחדרה, אנשי השומר וגיבורי תל־חי — בדמותו של מולה ראו את עצמם. כשקם מולה לדבר — היו הציפורים על העצים נאלמות דום. קולו העמוק, שתמיד היה משאיר אחריו מרחב־נשימה להרהורים, הקיף את גדולי־הספקנים בחומות עבות של ביטחון. מולה היה מנהיג מלידה, כמו שאומרים.

כשהגיעה שעתם של ראשוני חברינו לעלות — עלה גם הוא. אז גם החליט להצטרף לקיבוצנו. קשה לומר מה הביאו לכך, אבל לפחות טעמים אלה הכריעו: השנים המעטות שהפרידו בין שתי העליות היו כמעט־נצח במושגי הזמן ההוא, בעיקר אם נזכור שכולנו היינו אז בסך־הכול בני עשרים־וכמה. מולה לא רצה לוותר על חוויית רגע־העלייה־על־הקרקע; הזמן גם עשה להתרופפות הקשר בינו לבין חבריו, ואילו קיבוצנו היה קשור אליו בלב־ונפש, וכן גם הוא לקיבוץ; על כל אלה התקשרותו לחברתנו חביבה, שסירבה בכל תוקף לעבור לקיבוץ אחר. בקיצור, כל אלה ואיזו בעיה חברתית כללית שפקדה אותנו בתקופה הראשונה, כפי שקורה לא פעם בראשית דרכו של קיבוץ, הביאו את כל הגורמים לסיכום משותף: מולה הלך אלינו. או שמא נאמר: מולה נשאר בתנועה. באורח הטבעי ביותר. איך אפשר לוותר על מולה, כשתמיד יש צורך דחוף באדם הטוב ביותר והמנוסה ביותר. הוא היה חברנו, אבל מתי זה ישב בתוכנו, ולא הוזעק לאיזו שליחות. והדברים ידועים. הביטו סביבכם וראו. יש כוונות טובות, יש החלטות חגיגיות, ויש גם איזה חוקים בפעילות חברתית. לא בכך אנו מתכוונים לגלגל, כי אם במה שנתגלה פתאום במוחש, ודווקא בשנים האחרונות, כשנתקצרו כל המרחקים. פעם היה מולה שוהה מחוץ לבית משבת לשבת, שלא להזכיר את חוץ־לארץ. עכשיו הועמדה מכונית לרשותו, והוא עשה לעצמו כלל, לבוא הביתה כמעט בכל יום, אפילו כשהוא מיטלטל בדרכים עד אחר חצות.

מדוע מתעקש הוא לקיים סדר־יום קטלני זה? החברות במחסן סבורות, כי היחסים בינו לבין חביבה, שנשתבשו בהכרח, כמו גם הזרות בינו לבין יפתח ואסנת ילדיו, הם שמריצים אותו עכשיו הביתה לילה־לילה. אבל חברינו המעמיקים־ראות אומרים, שזו דרכו להתעלם מן התהום הפעורה בינו לבין הקיבוץ. קשה לדעת. מכל־מקום, בבואו הביתה, ויהי אחר חצות, הוא נכנס תחילה לחדר־האוכל. אין איש בחדר־האוכל, הריהו מציץ למטבח, לתפוס מישהו מן השומרים, או מן הרפתנים, או סתם מי ששנתו נודדת. גם את הדרך לחדרו בשיכון־הוותיקים הוא עושה סחור־סחור, מציץ למרפסתו של אברי, של צבי או של חבר אחר מוותיקינו, ואם אין סימן ברור שכבר הכול במיטותיהם, הריהו דופק בדלת, או קורא בקול בשם החבר — והכול בשביל לחטוף שיחה.

גם זה ברור: מיום שעמדו חברינו על מנהגו זה הם נסים מפניו כמו משריפה. למי יש סבלנות, באחת בלילה, למסירת דינים־וחשבונות מפורטים על ענפי־המשק, על המצב הכספי, על המוסד החינוכי, על הגדיים שנעשו תיישים, על האינוונטר החי בבתי־הילדים. למי יש כוח בשעה כזו לשמוע — ואפילו ממקור ראשון כזה — על הנעשה בכנסת, על עמדותיה של התנועה, על המאזן המסחרי השלילי של המדינה. והרי זה, ורק זה, הוא נושא שיחות־הלילה המפורסמות של מולה. אין זו שיחה, כי אם ישיבה לחילופי־אינפורמציה. אין זה דו־שיח, כי אם חקירת שתי־וערב. מולה רוצה להיות בעניינים, קורצים החברים זה לזה ומרימים רגליהם, אף שהכול חשים שיש כאן משהו לא־פשוט, שהרי מי מכל חברינו הוא כל־כך בעניינים כמו מולה. מה הוא רוצה ללמוד מפיו של רפתן מסכן באחת בלילה?

הוא רוצה שנרגיש, כי הוא חבר שלנו, כי יום־הקטנות שלנו שקול בעיניו כנגד כל הגדולות והנצורות שבתל־אביב וירושלים — אומרים קצת חברים.

הוא רוצה להרגיש, כי אנחנו חברים שלו, כי מעבר לכל הדיבורים והקומבינציות, יש גם איזשהו ממש, איזשהו ממש, שכבר אינו יודע מהו — אומרים חברים אחרים.

אבל אלה ואלה נסים כשהם רואים את אורות־המכונית שלו זוחלים בשׂדירת הברושים וקרבים לחדר־האוכל.

אברי הצליח להימלט, וחיוך קונדסי נתלווה לו במנוסתו: הלילה יהיה צבי הקורבן. רק מה עושים עכשיו, אמר כשהגיע להצטלבות־השבילים. ימינה — משמע לחדר. לפנים — משמע אל מיטשה. הוא השמאיל — לעבר בנייני המשק.

מפסעו של אברי היה למשל בין חברינו. לפני שנים, כשהיינו צעירים יותר וחושינו רוטטים לקראת כל המתגלה לנו בבית החדש, היו הליכותיו של אברי, הקפות־היום והקפות־הלילה והקפות־השבת, נושאים לשיחה, לבדיחות, לחיקויים. כבר אז נראה כבד מכולנו, וראשו מוטה תמיד קצת כלפי מטה, כאילו הוא מחפש משהו, וידיו שלובות לו על אחוריו, כמין בעלבית. חברים היו מלגלגים, אך כדרכם של חברינו בימים ההם, העלו את מפסעו הכבד של אברי, את ההקפות העיקשות בחצר המשק ובשדות, את נטייתו לאסוף מן האדמה כל כלי־עבודה, כל שׂק שכוח, כל יתד של עגלה — למעלת סמל. אברי סימל את המישקיסט הקיבוצי — “ובמובן החיובי ביותר”, כפי שמיהרו להדגיש. עכשיו קבועה כבר דמותו זאת של אברי בתודעת כולנו, עד לאחרוני־הזמניים, אף שמזה ימים רבים אין היא נושא־לשיחה, להוציא אולי איזה רגע נוסטלגי בחדר־ותיקים. שנים ארוכות היה אברי מרכז־הפלחה, ומה לך עמדה גברית ושורשית מזו, שנים היה מרכז־משק, עד שכמעט קשה היה לראות את המשק מתקיים בלי אברי. וכן להיפך. אילו חס־ושלום נפל דבר, ולפתע היה מתגלה אברי אחר, היו חברינו מזדעזעים, כאילו אבד להם עיקר־אמונה.

אלא שדבר כזה לא קרה, כמובן. אברי פסע לו במתינות על שביל הבטון, שנסדק ונתכרסם בחליפות־העתים, ראשו הקירח נוטה כלפי מטה וידיו אסופות לו על אחוריו. על כיכר־הדשא שמשמאלו היו פרושים סדיני־אור מן הניאון החורג מחלונות חדר־האוכל, ואילו מימינו בלעו שלושת הצריפים, השריד האחרון לימי־הבראשית, את כל החושך. סביב־סביב האיר הירח, להבי־הדשא היבהבו במתכות, גגוני־הפח המגוּלוָן החזירו ברק לא־להם, ואפילו בדי־הפלפל השחוחים לא חיפו על האפילה, והירח טיפטף לתוכה כמו חלב לתוך הקפה. לאורך המשוכה הנמוכה פסע אברי, על־פני מגדל־המים ובין מחסן־הבגדים למחסן־החצר. לאחר מהומת החזרה הגנרלית היה האוויר צלול שבעתיים, ודווקא צינתו הלחה, שהגוף החָסוי במכנסי צמר וסוודר עבה מרעיד לעומתה, מעורר תשוקה להמשיך וללכת לתוכה, להניח לה לחלחל פנימה, לעשות כמעשיה באילנות, בשדות, בבָּקר הזה, שכבר אפשר לשמוע את נשימתו, את הגירה שהוא מעלה. אברי הרחיב צעדיו ורצה כבר להיות למטה, ליד רפת־החליבה. אי־אפשר לטעות, הגשם קרוב לבוא, עוד יום, עוד יום.

לא הגיע לשם. ליד מחסן־הקירור בא לקראתו מוקי, במלוא־מדיו של שומר־לילה. היתה הפתעה מסוימת בחריגתו הפתאומית של מוקי מאזור־החושך שבצד מחסן־הקירור, אבל לא בשל כך נעצר אברי, אפילו נרעד במקצת. הלוא הבטיח לשרה׳לה לבוא לחדרם הערב — איך זה פרח הדבר מראשו? זאת בושה גדולה. מה עושים עכשיו, כשכבר שתים־עשרה־ושלושים. השעה כבר מאוחרת מדי אפילו בשביל התנצלות.

מוקי חשב, שנעצר לשיחה, ופתח בה בהרחבה. אברי לא היה לו מה לומר למוקי, אבל מפני שהיתה בו הרגשת־חטא — וכלל לא כלפי מוקי — השיב ושאל וחזר והשיב. מוקי משך לעצמו את חליפת־בגדיו מן המלחמה, והיא שמורה אצלו במיוחד ללילות־שמירה, שככל פלח נותנם בחורף. האוסטרלים כולם מבני־הרפה, כידוע, אבל דווקא מוקי קיבל את חליפתו של אחד הבינוניים שבהם, ומפני שאמות־ידיו מזדקרות משרווליהן והחותלות אינן מצליחות בשום־אופן לכלוא את שרוולי־המכנסיים — ולא הזכרנו את כובע־הגרב, שאף הוא חלק ממוּנדיר־השומר — נראה מוקי כאילו עמד הזמן מלכת ועודנו נטועים בימים המתרחקים של מחלקת הפלמ״ח שחנתה אצלנו. לא רק נראה, מחייך אברי בלבו. בלילות־השמירה של החורף מתחדשים נעוריו של מוקי, נעוריו של חתול־הבר. עכשיו כבר זוכר אני את כל העניין, אמר אברי בלבו, ולא במקרה, כפי הנראה, השכחתיו. מעולם לא הטיל אדם דופי ביושר־לבו של אברי, אפילו כלפי עצמו, ולפיכך לא נעלם ממנו, שהימשכותו אל מיטשה, ולא טרדנותה של יפה, היא שהריצה אותו לחדר־האוכל והשכיחה מלבו את השיחה עם שרה׳לה. אבל עכשיו, כשעמד מוקי מולו, נמצא לו הסבר אחר.

את שרה׳לה הביא לנו מוקי בתום מלחמת־השחרור. מי זוכר היום מה קדם למה — אישור מועמדותו של מוקי, או הגילוי הפתאומי, ששרה׳לה מצטרפת גם היא. זאת אף זאת: אילו גם היה סדר־הדברים הפוך, היו אולי קצת חברים מתנגדים לקבלתו, אבל קרוב לוודאי, שכלל־הקיבוץ היה דוחה התנגדות זאת. קושי מתמיד רובץ לפתח הקיבוץ — היכן סופה של הבעיה האישית והיכן ראשיתה של הבעיה החברתית. אילו נהגנו בכל בעיה אישית כאילו היא בעיה חברתית, לא היינו מתקיימים אפילו יום אחד. כל זמן שיוסיפו חברינו להיות בשר־ודם פשוטים נהיה מחויבים לצמצם את התערבות החברה רק למקרים החד־משמעיים בלבד, ולראות כל פרשה אחרת כאילו היא בעיה אישית. זה מה שקרה בעניין מוקי. הוא בא אלינו עם הפלמ״ח, אבל רק הוא — מכל חבריו — חיבב עצמו מיד על כולנו. ולא רק על בנות ההשלמה, שבן־גילה היה. בתוך שלושה חודשים ברור היה לחברינו, שרוצים אנחנו בהצטרפותו אלינו. בתוך אותם שלושה חודשים הסכימו חברינו ביניהם שייכנס לחדר־משפחה עם עדנה.

כשנסתיימה המלחמה ומוקי הביא את צרורותיו, ביקש חדר ונכנס לסידור־העבודה, שמחנו שמחה גדולה. כשהתברר לנו, שלב אחר נשבר — היה מאוחר מדי. עדנה גדלה עם ילדינו, ואף־על־פי שילדת־חוץ היתה, השפיע עליה הקיבוץ הרבה חום. לא סתם ילדת־חוץ היתה, כי אם בתו של שמואליק הקצר, חברנו־לשעבר. לא נתפשט יתר על המידה ולא נספר על שמואליק הקצר, אבל צריך להאיר עניין אחד: כשהביא אלינו את בתו, שנים לאחר עזיבתו, בשביל שנחנך אותה אנחנו, נכבשו חברינו להרגשת־מנצחים, ויותר ממנה. לא רק שנשכחה לשמואליק עזיבתו, אלא כל האהבה שהיתה שמורה בלבנו אליו, הורעפה עכשיו על עדנה. כשפגעו עדנה ומוקי לב בלב, מצאו חברינו אוהבי־הסמלים, עוד סמל. חתול־הבר ובתו של חתול־הבר. קצת חברים היו מתקוממים בוודאי על אמירה זו — אבל חברינו שמשתבחים תמיד ברציונליזם שלהם, מאמינים בבעלי־יצרים. בעלי־יצרים הם בוני העולם.

בעלי־יצרים הם גם מהרסיו. בעבר טילטל שמואליק הקצר את קיבוצנו הרך טלטלה גדולה. עכשיו איימה עלינו עדנה. כשהופיע מוקי אצלנו היתה ספק־אשה. אבל לנגד עינינו צימחו ציפורניה ושדיה נכונו. אפשר שעוול עשינו לתל־אביב — אך פתאום התחילו חברינו להביט לאחור ולראות, כי בעצם לא היתה עדנה מעולם כאחת מבנותינו. מה שיצא עכשיו לאור מוּעָד היה להתרחש. מה פלא, אמרו חברות. הבית הזה. ותל־אביב. והסינמה. ובתי־הקפה. והז׳ורנלים הצהובים. והגוף הזה שניתַמר לפתע, והוא מוציא עינֵי כל עובר־ושב. מיום שהביא מוקי את שרה׳לה התחילו הכול עוקבים בזווית־עינם אחרי מעשיה של עדנה. לבנו לא ניבא לנו טובות, גם לא כשנכנסה סמוך לכך — ואי־אפשר היה להימנע מפירושים שונים — לחדר־משפחה עם רפי. שהרי בינינו לבין עצמנו, אמרו חברים בינם לבינם, גם העניין עם רפי אינו חדש ואינו חלק. משהו היה גם לפני שהלך מוקי אחרי שרה׳לה. מי יודע אם לא יהיה משהו גם אחר־כך. אחר־כך ביקשה חופש והלכה לתל־אביב. אף־על־פי שבינתיים סיימה לימודיה בסמינר למורים ונתגלתה אצלה יכולת גדולה — נשם הקיבוץ לרווחה. די, שתלך ולא תשוב, ואפילו יילך רפי אחריה. מפני שמי יודע מה טומן העתיד בחובו, כמו שאומרים.

העתיד כבר ברור, ויכולים אנו לשוב אל אברי ואל מוקי, פתח מחסן־הקירור. מוקי דיבר, ואברי ידע מדוע זה חמק מן השיחה עם שרה׳לה. הו, רק לא להיות מזכיר חברתי, רק לא להיות הכוהן המוודה, מורה הנבוכים, מגיד המישרים.

מוקי אמר, פשוט:

“הלוא צריך לבוא פעם סוף לבּרדָק הזה. כל התאורה הזאת מסביב לרפתות היא בשביל לכוון את המסתננים, או מה? אם החכמים של ועדת־הביטחון דואגים להם כל־כך, שלא יטעו בדרך ושלא יישרטו בחושך — שיכינו להם לפחות תרמוסים עם קפה חם ליד השער…” אברי אמר, שכל הסידורים נעשו בהתאם לתדריכים של גורמי־הביטחון, והחליט לנסות ולגשת בכל־זאת אל שרה׳לה. התרגשותה אינה מבשרת טובות. מה היא יודעת על מוקי ועדנה לפני בואה, ועד היכן הגיעו הדברים עכשיו…

“שלא יבלבלו את המוח, החרָאיָטִים האלה בתל־אביב. תעמוד לי אתה בתוך הפרוז׳קטורים, ואני מסתנן לך בין הרגליים בלי שתרגיש. שומרי־לילה הם לא מטילות, ולא צריך להציף אותם בחשמל.”

אברי התענג למשמע הגבר הצעיר הזה, שבלילות־השמירה בבטלדרס האוסטרלי, בכובע־הגרב, שהוא חובשו במתכוון כמצנפת־שינה, ברובה התלוי לו במהופך על כתפו, הוא חוזר כולו לגלגול קודם, לימי הפרא, בלי אשה, בלי שני התינוקות, שהובהלו אל העולם בזה אחר זה. אבל מי אומר, שילד אינו מסוגל להרע, לעשות מה שמביא לו תענוג ברגע זה. הניסיון טרם לימד אותו, את הילד, שאי־אפשר להיחלץ משום רגע. הוא חוטא מפני שאינו יודע עדיין, שהחטא ממשי יותר מן האהבה ומתקיים יותר ממנה. אילו אך יכולנו לחולל את הבלתי־אפשרי ולהזהיר את הילד בעוד מועד, לפני שיחדל להיות ילד…

מה כל המחשבות האלה, התעשת אברי, שאינו אוהב את מחשבותיו כשהן מתחילות להתפרע ולמשוך לכל הכיוונים. העלה עצמו על הגל הקונדסי של מוקי:

“מה־אכפת־לך המסתננים. בעוד רבע שעה אתה הולך לארוחת־לילה. אחר־כך אתה מעביר את החלב, מפעיל את הדוּד, הולך להעיר, מכבה בין כך ובין כך את כל האורות ושוכב לישון…”

ובאיזושהי שעה כלולה גם עדנה בסדר־הלילה, הוסיף אברי לעצמו. הוסיף, ומה שנתכוון להיות, בכיסוי, הלצה שבין שני גברים גבריים מאוד, נהפך, ברגע שנתנסח, לפעולת־דמיונו של גבר מזקין, להתקנאוּת בגבר ובאשה הצעירים האלה, שלא מה־אסור ולא מה־יגידו־החברים ולא מה־יהיה־על־הילדים־אם ולא אדם־צריך־לכבוש־את־יצרו, אלא היצרים, בפירוש, היצרים, רומסים הכול בדרך אל הרגע, נהפך, ברגע שנתנסח, לריחו המפחיד של המוות.

ובלי להמתין לתשובתו של מוקי הרים רגליו והלך בדרך העפר, שבחורף נבלע אבקו ונכבש. לפני סככת־הטרקטורים הימין ומשך, בצעד מזורז, בין צריפי־הנוער ובתי־הילדים, לעבר השכונה של ההשלמה. במקום זה גובר ריח הסולר על התחמיץ, ובעוד שלושים פסיעות לא יהיה בעולם אלא ריח פריחת־ההדרים. קול־הנעליים נבלע כולו אל תוך העפר הלח וגם העננים מחליקים בנשימה עצורה בין הירח לבין חומת־האיקליפטים השחורה החובקת את הקיבוץ. רק נהמהּ של משׂאית נשמע עכשיו מן הכביש הראשי. תמיד, בשעה הזאת, במקום הזה; נדמה שהכביש הראשי קרוב מאוד.

פתאום, מכיוון מגדל־המים, בא קול קבוצה שלמה של חברים, ומעליו, ברור מאוד, צחוקה של עדנה. מדוע הוא גבוה כל־כך? ולאן זה הולכים הקולות וקרבים? בסך־הכול לא יצאו אפילו עשר דקות לחמיקתו מחדר־האוכל, ורק עכשיו גמרו בדעתם איפה ישתו את כוס־התה. אברי החיש את צעדיו שלא לפגוע בהם, ורק כשהיה בתוך השכונה של ההשלמה שאל עצמו אם בניגוד למה שכבר החליט יילך וידפוק בשעה זאת בדלתה של שרה׳לה.

בחלון חדרם של מוקי ושרה׳לה היה אור, ואפשר מאוד שעודנה מחכה לבואו, אף כי פלא שלא הציצה לחדר־האוכל בשעת החזרה הגנרלית. אין זו שעה מקובלת לביקורים של מזכיר הקיבוץ, אבל יש לשער מהתנהגותה הנרגשת, שלא תקפיד, ואולי להיפך, היא זקוקה לאוזן קשבת, ומיד. אולי אסור להניח לה, שתשכב ובלבה, נוסף על מה שמעיק עליה, ההרגשה שצעקה ואיש לא נזעק.

הוא הגיע אל פאת־הדשא שהפריאה במרוצת חורף ארוך, אל האזדרכת המתחילה לצאת מקליפתה, עקף את אופניו של הילד שנשכחו בחוץ, ורגלו נגעה כמעט במדרגה. רק אז אמר בלבו, שהוא אידיוט. לאן זה אתה רץ באחת בלילה. מה קרה לך הערב, אברי, אתה שבעוד נשימה־שתיים תהיה בן ארבעים־וחמש. הה, מה קורה בליל אדר (זה האביב, אומרים) לסמל הסולידיות של הקיבוץ. בשעה כזאת ראוי שתושיט יד עוזרת לעצמך, שכן אתה, מזכיר יקר, בעיה אישית לא קטנה.


 

ה    🔗

בשנתו שמע אברי את הקול הקורא לו. קולה של מיטשה נכנס אל תוך החדר במלוא צלילותו, גבוה מעל לסחרחורת הקולות והמראות שבחלום, קולה של מיטשה, שצרידותו הקלה נמתחה עכשיו עד להיחנק, כבלמיה הנואשים של מכונית בתוך האסון:

“אברי. אברי.”

מי יודע אם יש לחלום אורך, או שמא יש לו רק גובה, אם החלומות באים זה אחר זה או זה בתוך זה. אברי אינו בקיא בחלומות. הוא שכב במיטתו פקוח־עיניים ואבריו משותקים. ידע, כי בחשאי נכנס לחדר החשוך ושכב, ושעה ארוכה לא יכול להירדם. ידע, כי סוף־סוף נעצמו עיניו וניטשטשו המחשבות שרידפוהו כל הלילה הזה, כי ברגע (כך דימה עכשיו) שמילטה אותו השינה מהן והונח לו, פרץ קולה של מיטשה אל תוך החדר. הוא שכב אחוז אימה, שאינה מסתברת מעצם הקול, שהיה פשוט קול מיטשה, המזעיקה אותו מפני שצריך לקחת את אלפרד בדחיפות לבית־החולים, ואל מי תפנה אם לא אל אברי. האימה היתה הבלבול, שנתבלבלו חושיו: לא ידע אם טרם נרדם, אם כבר ניעור, אם המחשבות הן שניצלו את שנתו בשביל לפרוץ להן במלוא־משמעותן (המבעיתה, אף שעכשיו לא נשארה מהן אלא הבְּעָתָה לבדה), אם הצעקה הזאת — הצעקה שחיכה לה כל־כך הרבה שנים — אמנם נשמעה סוף־סוף ומיטשה עומדת בפתחו, נפש אל נפש. (ושברים של זיכרון, או סתם צירופי־מלים, נעו זה בצד זה — נפש תחת נפש, שואלת את נפשה למות, מבקשת את נפשו.) אבל עכשיו, ברגע שבחן את האימה, ועיניו פקוחות, שב פתאום להיות אברי של תמיד, וידע שמיטשה עומדת במרפסת, דופקת דפיקה קלה בדלת ולוחשת, שלא להעיר את פראנקה:

“אברי… אברי…”

קפץ ממיטתו, קרא “כבר אני יוצא,” השחיל בזריזות את גופו אל תוך בגדיו, ועוד מעיל־הצמר הקצר נגרר מאחוריו, עמד בחוץ, יודע בדיוק מה לפניו.

“ניקח את המכונית של מולה,” אמר, גם מפני שזו המכונית הנוחה והמהירה שבמשק, גם מפני שמולה מתעורר מעצמו ולא יהיו אתו כל בעיות. “מיטשה,” אמר כשכבר היתה רגלו על שביל־המרצפות. היא היתה מוכנה לדרך, במכנסי־הצמר הכהים, בבטלדרס הפלנל המשובץ. “חזרי לחדר וחכי לי. לא יותר מחמש דקות.”

ובלי להסב פניו ירד בשביל וחש אל הבית הסמוך, באותה שורה שבשיכון־הוותיקים, אל חדרו של מולה. רק נקש אברי נקישה אחת על תריס ה“נִישה”, זה חצי־החדר הנוגע במרפסת, ומולה התעורר וקרא “כן!” של מי שנכון להתייצב לשירות, ורק מחכה להוראה ברורה. אברי סיפר לו מה קרה, וביקש את מפתחות־המכונית. אבל מולה קפץ ממיטתו ואמר, שהנה הוא מתלבש ומתלווה אליהם.

נכונוּת זו מצד מולה היתה צפויה לכאורה, אבל אברי לא חזה אותה מראש. עכשיו ניסה להניאו מן הנסיעה, שאין בה שום צורך, לשכנעו שלאלפרד לא תצמח מהצטרפותו שום טובה, הואיל ובין כך ובין כך לא ירשה לו — הוא, אברי — לנהוג במכונית בין יום ארוך אחד למשנהו. כל הוויכוח הזה התנהל משני צדי התריס, ואחרי־כן על המרפסת, ואחרי־כן בדרך לבית־הביטחון, לחדריהם של אלפרד ומיטשה. ברור היה, שמולה לא יחמיץ הזדמנות כזאת לעשות משהו־ממשי בקיבוץ ושום טיעון הגיוני לא יזיזוֹ מתשוקתו זאת. ברור היה גם זה, שעיקשותו של אברי אינה נופלת מזו של מולה ואינה הגיונית יותר, מפני שבאמת כל הטענות שטען היו תפלות לעיקר, להרגשה שאין מקום לשום שלישי בין מיטשה לבינו בנסיעה הזאת. אברי חזר על דבריו גם בפני מיטשה ובכך נתן את ההכרעה בידיה, אף שכלל וכלל לא ידע לאן היא נוטה. מיטשה אמרה, שהעיקר הוא לעזור בנשׂיאת אלפרד למכונית והפיכת המושב האחורי למשכב נוח במידת האפשר. זו העזרה העיקרית, אמרה, ואחריה אין באמת שום תועלת בהצטרפותו. מולה לא התווכח עוד, אלא סייע בכל־לב ובהתאם להוראותיה של מיטשה, ואחרי־כן סגר עליהם את דלתות המכונית ועמד דומם בצד הדרך עד שנעלמו מן העין. כשהגיעו לבית־החולים והרופאים, שכבר הכירו את אלפרד ואת מחלתו, הורו להכניסו מיד למחלקה זו, שהיה נכנס־ויוצא בה, דרשה מיטשה מאברי שישוב מיד הביתה. אבל הוא לא זז מן המסדרון הריק. עוד מעט יעלה השחר, אמר לה, ואין טעם לעשות נסיעה כפולה, אלא מוטב להמתין עד שיגיעו הפקידים ואפשר יהיה להשלים את סידורי הקבלה. מיטשה לא שנתה, אלא נכנסה לחדר וישבה ליד מיטתו של אלפרד, ואילו הוא ישב על הספסל במסדרון, ידיו שלובות לו על בטנו וסנטרו שמוט על חזהו.

למה לא זז משם? ניתנה אמת להיאמר — לא מחמת החשש לאלפרד אלא בגלל התנהגותה של מיטשה. עד שהגיעו לבית־החולים הבין אברי, כי מיטשה בטוחה, שסופו של אלפרד עלול לבוא בכל רגע. כל הדרך לא דיברו, אלא הוא נהג והיא ישבה לימינו וראשה לאחור וידה פשוטה אל אלפרד, שדעתו העכירה מרגע לרגע. אברי לא זכר מתי היתה כך מעורטלת מכל תכונה שפירסמה אותה בין חברינו, מקור־הרוח, מן היציבות הסגורה והחשוקה, שהיה בה כדי להפחיד. אפשר היה לראות בעין את גלי־העווית המטלטלים את גופה, כאילו היא זו שנתקפה במחלה המשונה הזאת. וגם עכשיו, מעבר לדלת הלבנה, בתוך הדממה הסטרילית של הלילה, של חומרי־החיטוי, של קיר הזכוכית הקרה, החוצץ בינו לבין הכוכבים המתים אחד אחד ונהפכים לבוקר, יכול היה לראות את מיטשה הגחונה על האיש הגווע, והקנאה החנוקה, שקינא בו אברי כל השנים, היתה שוב לאימה, לאימה מן האשה הזאת. שהרי, אלוהים הוא היודע, אין מיטשה אוהבת את האיש הזה. לא רק היום. אי־אפשר שהיתה שעה אחת, שבה היכה אלפרד ניצוץ בלבה של אשה עזיזה ובלומת־יצרים זאת, ששעה אחת רחשה יותר מאשר חובה אל חסר־האונים, אל הלא־גבר הזה. אני יודע שכך הוא, אמר אברי כנגד הקנאה המשפילה הזאת, מפני שרק אני ידעתי אותה, רק אני הבקעתי חומה, קרעתי קליפה. מה, מה לעזאזל, מחבר אותה עכשיו וברגש מיירא כל־כך אל אלפרד? מה — החמלה? אימת המוות המתפשט סביב? לא האהבה!

רק לאחר שבדק ד״ר ואלד את החולה (והרי ד״ר ואלד ידידנו היקר הוא, גם זה כפועל־יוצא משהיותיו של אלפרד במחלקתו, וברגע שנכנס למחלקה וראה את אברי מנמנם על הספסל הבין מה הביאו ולא זז עד שדיבר עם הרופא התורן ועד שבדק, בלי שום דחיות, את אלפרד), ובכן, רק לאחר אותה בדיקה החלו העננים להתפזר. הוא יצא מן החדר וידו חובקת בחוזקה את מותנה של מיטשה, כאילו היתה נערה שהוא מושכה לסתר־חורשה. אברי קם מן הספסל ועיניו רצו בין ד״ר ואלד, שפניו הייקיים חבושים מערכת לחיים ופימה, והוא מציץ בעד לזגוגיות העבות של משקפיו במיטשה ובו, כאומר “אלזו, בשביל מה זה נבהלתם כל־כך ובאתם באמצע הלילה”, לבין מיטשה שנתכנסה עכשיו שוב בתוך השקט הממושמע, כבתוך מעטה של ניילון. היה משבר חריף ופתאומי, אמר ד״ר ואלד, אבל שוב אנחנו רואים את התופעה המפליאה, שאין לה שום הסבר מדעי, כלומר, הכוח המדהים שמגלה לבו של אלפרד. רבותי, זה פלא, והרפואה עומדת חסרת־אונים מול פלאים. אנחנו יכולים לפעול במסגרת הטבעי, אבל אין לנו שום דרך לעל־טבעי. ד״ר ואלד הוסיף ואמר, שייקח עמו את מיטשה לשעה קלה של מנוחה, ומיטשה לחצה את ידו של אברי בשתי ידיה וביקשה שעכשיו ישוב הביתה. הלוא אתה חייב להחזיר את המכונית למולה, אמרה. אף־על־פי שבלחיצת־ידיה חש (כך אמר בלבו) לא רק תודה חברית, כי אם תשדורת באיזה צופן שמעולם לא קבעו ביניהם את סימניו, הנה קולה היה ענייני וצונן. הוא אמר, שמישהו יימצא כל היום בקרבת הטלפון, ומאוחר יותר תגיע בוודאי איזו חברה, ומכל־מקום הוא מפגיע בה להודיע לקיבוץ מיד על כל התפתחות, איזו שלא תהיה. ד״ר ואלד כרך את ידו העבה סביב מותנה של מיטשה ומשכה אחריו, ואברי שב למכונית ויצא בחזרה הביתה. וזה היה, כאמור, ביום חמישי בבוקר.

עד ששב אברי הביתה כבר פשטה השמועה בחצר, ועד שנסתיימה ארוחת־הצהריים לא היה חבר שלא שמע על ההתקף הפתאומי שקיבל אלפרד. לאחר מה שסופר למעלה, לא צריך להוסיף, שהשמועה לא זיעזעה את החברים. מי שהשתתף בהצגה, או נוכח בהצגה הגנרלית, והיה עד למשחקו הנלהב של אלפרד, הצטער על מזלו הביש, שגזל ממנו את הנשף הגדול הזה. קצת יותר הצטערו החברים על מיטשה, שלא תוכל ליהנות ממראה התלבושות שהכינה להצגה ומן התחפושות שתיכננה לקיבוץ, ותהיה אנוסה (לא אנוסה, מפני שידעו כי שום כוח שבעולם לא יזיז אותה ממיטתו של אלפרד) לבלות את ליל־הפורים בבית־החולים.

לא מפני שהתגנב ללב אחד מחברינו חשד אמיתי, שאכן מפרפר אלפרד בין החיים לבין המוות, אלא מפני שזה דרכה של מיטשה. איש לא העלה על דעתו שאפשר להציע לה, שתצא לשעות אחדות מבית־החולים ותשמח עם כולנו בנשף שכמותו לא היה אצלנו כל־כך הרבה שנים. כיוון שכך, לא היתה שום סיבה להפסיק את ההכנות. להיפך, הכול התנהל בקצב מבוהל, כדרך שמתנהלים עניינים יום אחד לפני שעת האפס. דוב, ששמע ההתקף הגיע אליו כבר בבוקר, התמלא זעם על שברגע־הסיום של כל מאמץ־האדירים הזה — ממש ברגע האחרון — הוא נשאר בלי אחת הנפשות המרכזיות, בלי המלך. אבל נמצאה בו מידה מספקת של התאפקות, שלא להשמיע מה שהרגיש לבו. אפשר אפילו לומר, שהסתגל במהירות לעוּבדות החדשות. אין מלך — הדרך האחת היא למלא את מקומו. מי יהיה האיש? בלי שום פקפוק מינה את עצמו. ולא רק מפני שכל פסוק מפסוקי ההצגה שגור על־פיו, ובלי כל קושי יוכל להשתלב בה מיד. ברגע שנפלה אצלו ההחלטה, רווח לו, נתמלא — אפילו — שמחה. עכשיו כבר מותר לגלות: עז היה רצונו להשתתף בהצגה זו, שכולה פרי־רוחו, גם כשחקן, ודווקא בתפקיד המלך, אלא אמר בלבו, שצריך להיזהר מחורצי־לשוץ. ועוד: כשבא אליו אלפרד למחסץ־החצר, השכיח מלבו לגמרי את המחשבה הזאת. ואולם, כיוון שגילגל הגורל את הדברים כדרך שגילגלם — שמחה היא להיכנס לבגדי־המלכות. חבל, שאלפרד מצומק כל־כך ולא קל יהיה להיכנס אל תוך הלבוש האלגנטי, שהתקינה מיטשה בשבילו. מילא, פסק דוב, ששום דבר לא יכול להעיב את שמחתו זאת החדשה. כבר נמצא דרך. אבל קודם־כול נציץ למטבח.

במטבח הגדול, ובמחסן הפרודוּקטים, ועל רחבת־הבטון שבירכתיים, ובמאפייה — בכל אלה המקומות כבר היה החג עוּבדה. ריחם של חלות מתוקות, כגודל כף־יד, ושל אוזני־המן ממולאות, של גל העופות השחוטים והמרוטים, ושל נקניקים בתבליהם, היה מעורב בריחו של יין שביעבע מתוך בקבוק סדוק באחד הארגזים המוערמים זה על זה, במהומת המבשלות והמחסנאיות והאמהות שגויסו למבצע המיוחד ובקולותיו של בורקה, האופה המהולל, הרוצה שהכול יידעו מה הוא מכין לנו. דוב עבר מפינה לפינה ומראה־עיניו אישר את הרגשת־לבו, שהכול ידפוק הפעם והקיוסקים יספקו לכל חבר מבחר ושפע גם יחד, וכל חמש־מאות הפיות (אם נוציא מן המניין את התינוקות, הפעוטות והדרדקים, ואם אמנם לא נוּצף אורחים, ברוח ההחלטה המפורשת, שנשף זה יהיה פנימי בהחלט) — יימצא להם מה לאכול ולשתות כל הלילה. אה, יהיה שמח.

כה מוחשי היה החג המתדפק, ולא רק לדוב, כי אם לכלל חברינו, עד שכבר עכשיו, כלומר יום חמישי, היה חצי־פורים, ורוח־המשובה הילכה על־פני הקיבוץ. דוב, מכל מקום, כבר היו איבריו וחושיו כשל מי שלגם כוסית יתירה, ועל פניו הגדולים ריחף חיוך משוחרר זה, שאנו מרבים לראות בפניהם של משתכרים־בחתוּנות. כשיצא מן המטבח, ולאחר שחלף על פני המאפייה, בעוד טעם נתח־הנקניק בחיכוֹ ואוזן־המן אחת נימוחה בין שיניו, עשה הקפה בין הקיוסקים, שהקמתם צריכה להסתיים היום, ותוך כך חטף שיחה עם סדרן־העבודה, לוודא שאמנם יעמדו מחר לרשות הפורים כל ימי־העבודה המרובים שנזדקק להם. משם רץ לבית־הספר, לשיחת־תיאום עם המחנכים; משם למתפרה, לראות מה אפשר לעשות בחליפת־בגדיו של אלפרד; וכן הלאה וכן הלאה, עד שחזר הערב, עד שנסתיימה החזרה האחרונה והסופית (ובינינו לבין עצמנו, אמר דוב בלבו כשבחן את עצמו בתפקיד המלך, נכנסתי לתפקיד לא רע, לגמרי לא רע), עד ששכב סוף־סוף במיטתו בשתיים אחר חצות, סחוט, מסוחרר, מבקש שכבר יכלה הלילה והיום שלאחריו, שכבר יגיע נשף־הפורים.

ואולם בו־בלילה — כפי שניתן היה לשער הרבה קודם — מת אלפרד.


 

ו    🔗

אברי חזר הביתה קרוב לצהריים. מולה, שצריך היה להשתתף בישיבה חשובה בתל־אביב ומשם לצאת לירושלים, לא חיכה, כמובן, אלא נסע בטנדר של רפי, מרכז הקניות שלנו. הניח אברי את המכונית במקומה, והלך לחדר־המזכירות שבמגדל־המים. אף שלא ישן כלל הלילה, היו איבריו קלים וחושיו מחודדים, והעולם הגיע אליו במהירות ובחריפות גדולות מן הרגיל. נפנה לעיסוקיו הרגילים, כאילו לא אירע כלום, וגם כל מי ששאלוֹ על מצבו של אלפרד קיבל אותה תשובה קצרה: “ד״ר ואלד אומר, שאין מה לחשוש. נקודת־המשבר כבר עברה, כנראה.” אבל עם זאת נזהר כל היום שלא להתרחק מתחום צלצול־הטלפון. כל פעם שנזעק הפעמון הרים אברי רגליו — כאילו היה באמת חשש שיקדימו אחר — ועט על האפרכסת. כל פעם שמצא, כי לא בית־החולים קורא — נפלו פניו. למה? אולי ביקש לשמוע, שמצבו של אלפרד אנוּש באמת, למצוא בכך צידוק להתרכזות מיטשה כל־כולה בהווייתו של זה, ואולי חיכה שמיטשה תזעיק אותו, תחשוף את זקיקותה לו, זו שהעלימה כשביקשה אותו ללכת.

בית־החולים לא קרא אפילו פעם אחת, אבל אברי טילפן מדי שתיים־שלוש שעות. פעם אי־אפשר היה למצוא רופא. פעם אמרו לו, כאוטומט זה, השעון המדבר, כי לא חל שינוי במצבו. ואילו לאחר חצות, כששב מן השיחה עם שרה׳לה, השיב הרופא התורן ברוגז ניכר, שאינו מבין את ההטרדה הזאת, שאין מצבו של החולה מצדיקה בשום פנים ואופן. אחרי הכול, אמר בקול שהוחרד משנתו, אין כאן עניין עם גוסס. אפשר לחכות עד הבוקר.

דווקא משפט אחרון זה, שנוּסח בגסות ידועה, היה בו כדי להניח את דעתו של אברי. ואולי לא המשפט ואופן־השמעתו, אלא מצב־רוחו של אברי באותה שעה גרם. אולי באמת הערב המשונה עם שרה׳לה, שנתגלגל לגמרי לא כפי שהתכוון אברי לנהלו, כלומר, שיחה שכל מטרתה — לצנן את שרה׳לה ולמנוע בעיה חברתית עדינה.

ראוי לספר משהו על השיחה הזאת.

לאחר שהתקשר עם בית־החולים, נכנס אברי לחדר־האוכל. הרעב הציק לו, אבל יותר מכך ביקש להינצל משאלות חוזרות, לאכול ולהסתלק לפני שתתחיל נהירת החברים. עד לאכסדרת חדר־האוכל הגיע בשלום, אבל כאן נתקל ביפה, שעסקה בחלוקת־הדואר לתאי־החברים. לשבחה ייאמר, שלא הזכירה כלל את העניין האחר, את שאלת השעה הנוספת, אבל בשכר זה ביקשה פרטים מלאים על אלפרד ומצבו. בלא ספק היתה מעכבת אותו שם, לפני הפתח, עד לרגע הקריטי, לולא שרה׳לה, שכמנהג המטפלות היא מקדימה אכילתה.

“טוב מאוד שאני רואה אותך,” קרא. “אני חייב לך התנצלות.”

ובלי כרכורים הפך פניו והלך ברגלי שרה׳לה לעבר שולחן המטפלות. לפני שהספיק להשמיע תירוץ מתקבל על הלב, אמרה היא, שאין שום מקום להתנצלות, שהרי מובן מאליו, כי הסעת אלפרד קודמת. ממשפט זה הסיק, שסדר־המאורעות אינו מחוּור לה, והיא סבורה שכבר בערב נקרא להסיע את אלפרד לבית־החולים. לא טרח ליישר את הדברים ועבר מיד לעתיד.

“אולי ניפגש עכשיו, מיד אחרי האוכל…”

“לא,” אמרה שרה׳לה. “אהיה עסוקה בבית־הילדים.”

“אני מוכן בכל שעה, שרה׳לה. רק אם לא…”

“אני מבינה,” אמרה. אברי תמה: מה היא מבינה? כלומר, היא יודעת, שהוא מחכה לקריאתה של מיטשה?

“מתי נוח לך?” אמר, אף שכבר מאוד לא־נוח היה לו בצד הצעירה הזערורית הזאת, שכולה, אפילו עיניה, נראית בזמן האחרון כאילו אינה שומעת אלא את הקולות המתנצחים בתוכה. “אחרי ארוחת־ערב?” “בסדר. אבוא אלייך, לחדר.”

כבר חצו את רוב חדר־האוכל, והיו קרובים לשולחן־המטפלות, אבל עכשיו נעצרה שרה׳לה, כמו בלי סיבה, וגם קולה היה ענייני:

“לא. אני אחכה לך לפני חדר־האוכל.”

היום היו חושיו של אברי מחודדים, וגם הוא רץ לפני דבריה. אמנם מוּקי שומר־לילה, אבל עלול להציץ לחדר. שניהם ישבו לשולחן, ולא שבו עוד לעניין הזה.

בערב נוהגות המטפלות לאכול אחרונות, משסיימו את השכבת־הילדים והשליטו לילה על בתיהם. ארוחתן דחוקה בין נטיית הילדים וההורים להאריך את היום ככל־האפשר ובין נטיית עובדי חדר־האוכל לקצרו, נטייה שמצאה לה הערב סיבה גדולה להיתלות בה — החזרה האחר־כללית. בשמונה־ושלושים ראה אברי את שרה׳לה בדרכה לחדר־האוכל, בלי מוקי. בתנועת־יד רמז, שיחכה לה במגדל. לא יצאו עשר דקות וכבר היתה בדרכה חזרה. שרה׳לה, אמר אברי בלבו, צריכה שיעור רציני בהלכות קיבוץ. הקיבוץ, חביבה, יצר תנאים שווים להגנה־עצמית, אבל אוי למי שמבטל את צרכיו מפני לחצי ההגנה־העצמית של האחרים. את לא תחזיקי מעמד, חביבה.

"כל־כך

מהר?"

“לא הייתי רעבה.” והוסיפה: “אכלתי משהו עם הקטנים. נלך קצת לטייל, אברי?” “לעבר המעברה?”

שרה׳לה הרימה פניה אליו וחייכה. איזו תערובת משתנית של ילדוּת אובדת־עצות ושל תוגת־זקנים יש בפני האשה הקטנה הזאת, שבאה אלינו לפני פחות מחמש שנים. מעולם לא יצאה מתוך מכנסיה הארוכים ומן החולצות שסיפק המחסן, הן והסוודרים העבים, וחברינו היו אומרים, ששרה׳לה צריכה לחזור למוסד עד שתגיע סוף־סוף לבגרוּת, אף שבינתיים ילדה שני ילדים למוקי. רק עכשיו, בחודשים האחרונים, בעצם מאז סוף־הריונה השני, החלו החברות — ואחריהן החברים — מבחינים בשינוי. היא החלה מופיעה בחצאיות רחבות, עקבי נעליה גבהו, שערה, שעד אז היתה כובשת בתוך מכבנות, שופע לה על כתפיה. היא נהדרת, אמרו החברות, והסכימו עמן החברים, להוציא את מוקי. אחרי הלידה השנייה יפתה שבעתיים, אמרו, אף שראו, כי עיניה הגדולות שקעו קצת בתוך שתי מטבעות של עור שהאפיר, כי בשעה שהיא מחייכת יורדים שני חריצים דקים וארוכים בצדי פיה החיוור. איזו בחורה, אמרו החברות, ובשום פנים לא הבינו את מוּקי. החברות תמיד יש להן משהו לומר, אמר אברי בלבו, ובפרשת עדנה ומוקי החליטו כבר מזמן, שהעניין לא יעבור חלק, מפני שמוקי הוא גבר נאה וחביב ובסך הכול כלוּמניק־מין־זכר, ואילו עדנה לא סלחה לו, והיא לא תבחל בשום אמצעי. כך אמרו החברות. עכשיו, כשהציע “לעבר המעברה”, התכוון גם לבחון את תגובתה. לצד זה של החצר אין השומרים מגיעים. חיוכה של שרה׳לה בא לאשר: כן, מוקי.

בשתיקה הלכו בשביל הבטון, עד לשער הישן של הקיבוץ, שעכשיו הוא סגור על מסגר, ויצאו בפרצה הרחבה שבצדו, כמקובל. שם הימינו והלכו בדרך החולית המושכת מערבה, בין הפרדס הגדול לבין השטחים הנטושים, שנספחו לנו לאחר המלחמה. בקצה הדרך החזירו פחי המעברה את אור הירח, שכבר הוא ברום השמים. העננים היו פזורים וקרועים, כמו אמש, ורוח הערב כבר שבתה. אברי חיכה. “ראה, אברי, בקיצור נמרץ העניין הוא זה: אני החלטתי לעזוב. אני יודעת, שהיום הוא הפחות מתאים להודעה כזאת, אבל — אני החלטתי. השבוע. רק אל תאמר, שלשבירה אוכל תמיד להגיע ואל לי לנהוג בפזיזות. זה בדיוק להיפך. אתמול הייתי מסוגלת, אולי צריכה, לקחת את הילדים ולהסתלק. אני פוחדת אפילו משלושת הימים הבאים, עד אחרי שבת. אתה יודע בת כמה אני?”

שאלה זו היתה פתאומית, אבל גם לה לא נתפס. עכשיו כבר היה כל־כולו אברי זה, שחברינו מכירים. קודם־כול לשתוק, להאריך בשתיקה ככל האפשר, לבחון בדקדקנות את כל צדי־הדברים. איזה יתרון עצום, שהאחד כבר נחשף כולו, והאחר כולו מכוסה. הם הגיעו לחורש האיקליפטים הדליל, שבפנימו התרוממו תלי־עפר, כמין מצבות־קבר, אלה החוּשות הערביות, שאשכול רימוני־יד וכמה חורפים החזירום לאדמה.

“אולי נשב קצת,” אמר. הוא עלה מדרך העפר, פסע בעשב הגבוה לעבר מפולת־עץ שחורה ואכולה, ושרה׳לה הלכה אחריו. ישבו ושתקו, כמנסים זה את זה, מי יפר ראשון את השתיקה. “המ…” פתחה שרה׳לה. “האמת היא, שאיני יודעת מה מפחיד אותי יותר — מוקי, או עצם החיים האלה, הסגורים, הקיבוץ. העניין הזה של מוקי ועדנה — זה נכון, מה?”

“שהם היו פעם חברים?”

“כן.”

“שרה׳לה, עליך לראות את…”

״לא, אני לא רוצה לראות כלום. לא זה העניין, העניין הוא — אני לא ידעתי. מוקי לא סיפר לי, איש לא הזהיר אותי. לא רק על העבר, אלא על הצפוי בעתיד. יושבים וצופים מן הצד במחזה הנלבב — בשני הזוגות, שאינם זזים זה בלי זה… זה איום, אברי! מדוע לא בא מישהו ורמז לי. אני יודעת, שלא מוקי אשם, שאין לו מספיק שׂכל בשביל דבר כזה. אבל אתם, הלוא הכרתם את עדנה. למה לא באתם ואמרתם לו: מוקי, לך לקיבוץ אחר…" שרה׳לה נשתתקה, ואברי מנה בלי־הרף את אצבעות־שמאלו באצבעות־ימינו. ריחו של רקב האיקליפטים חרץ את נחיריו, כמין מִנתה. דבריה שלה השיבו לתחייה את מחשבותיו שלו, וכשחזרה לדבר כבר היה מצועף כולו בהן, וכל משפט נוסף שלה משך חוט נוסף של זיכרונות. “בעצם, אינני יודעת מה נטפלתי אליך,” צחקה פתאום שרה׳לה וסילקה לאחור את שערה הארוך. “כיוון שאתה מזכיר, רציתי שתדע. אני עוזבת, עם הילדים, ואם תיערך שיחת־חברים לכבוד המאורע, לא אשתתף בה. זה הכול.” אברי שתק. “בוא, נחזור הביתה.”

“את קצת כועסת עלי…” הגביה אברי פניו, אבל לא זז ממקומו. “לא, מה פתאום. אתה בסדר גמור. אתה אחד החברים, שאני…” "אבל גם אני לא מנעתי את בואך

אלינו." “שכח את זה, אברי. שטויות. למוקי זה יקרה בכל מקום, ועם כל אחת. אולי לא רק למוקי. אבל כשזה…”

“את. ואת בת עשרים־וארבע. ואוהבת את החמור הזה. ויָלַדת לו שני ילדים. ואת יודעת, כי מה שחשבת עד שלשום שהוא קיים אינו קיים כבר מזמן ולא יהיה עוד, אה?” “אתה מלגלג, אברי?”

“רק על המחשבה שבאת אלי בשביל לבקש משען, בשביל שאשכנע, כי הדברים נוראים פחות מכפי שנתגלו פתאום לבת־העשרים־וארבע, כי מותר לך להמשיך ולאהוב את מוקי, שאינך מסוגלת להיפרד ממנו — על המחשבה שכולם, ואפילו ותיקי־הוותיקים, באים אל אברי, סמל היציבוּת הנפשית והשורשיות הקיבוצית…”

“תפסיק את הדיבורים האלה, אברי.” שתי כפות־ידיה נתאגרפו, כאילו נתכוונה להדוף בהם את דבריו, אבל לפני שהשלימה את המשפט. נהפך קולה לצפצוף חנוק ואגרופיה ניתרו בחזרה, אל פניה. בכיה פרץ בבת־אחת, בכי משולח של אשה, שנגזלה אהבתה.

לכך, צריך לומר, לא ציפה אברי. הלוא כוונתו היתה, אמר בלבו, לחסנה, ללמדה שאין לאדם על מי להישען אלא על עצמו בלבד. אבל לא בשביל הלקח הזה, מסתבר, באה אליו. הם ישבו על מפולת־האיקליפטוס, בתוך הלילה הריק, במין סיטואציה, שבכמותה לא נתנסה אברי שנים רבות. מה עושים, שאל אברי את לבו זה, שכבר ידע בדיוק מה יש לעשות לילדה זאת, ששיכלה פתאום את אהבת־נעוריה, וראשה חבוי כולו בין שערה הארוך לבין אגרופיה. איזו תמונה רחוקה האירה פתאום, כמו על מסך־קולנוע, לילה ליד באר אל״ף, בעונת האבטיחים. את כפו הקצרה השיט על גבה השפוף של שרה׳לה, נוגע ואינו נוגע בסוודר העבה, מוליכה עד שאצבעותיה חשות בקצותיהן את שערה הרך, את עור־צווארה. בתנועות לא מורגלות החליקה ידו על עורפה, באותה חלקה קטנה שנתגלתה כשגלש שערה לצדי פניה, וכך, עם השיער עצמו, בחביונו, הסיע את היד מן הצוואר ועל־פני אוזנה של שרה׳לה ולחיה, נוגע ואינו נוגע, מבקש להרגיע ולהשרות ביטחון, אבל כבר — ואולי בנגיעה ראשונה שנגעו ראשי אצבעותיו בשרה׳לה — נרעד ונתערער משהו באברי עצמו. לפני שידע מה הוא, כבר היו אצבעותיו לופתות בחוזקה את קיבורת־ידה של שרה׳לה, והיא נענית לחביקתו ומתכנסת כולה לקראתו, נדחקת אליו. כאילו בשביל להיסתר מאיזו רוח. אלוהים, אמר, אלוהים, מה קורה לי, אמר כשפלג־גופה העליון מחושק בין שתי ידיו החזקות לבין חזהו, כשכל הגוף הצעיר הזה היה בהישג־אצבעותיו.

הלוא זה היפוכו של מה שאמור אני לעשות במקרה כזה, אמר אברי בלבו, אף־על־פי שניתק כליל הקשר בין מחשבותיו לבין מעשיו. איך זה נוהג אדם מבוגר, מיושב ומהימן שכמותך בשרה׳לה, כמו בסצינה מרומן זול. הלוא צריך אתה לעמוד על רגליך ולומר לה, לזו, שתשוב עמך, ומיד, הביתה. אבל הואיל ושרה׳לה היתה כולה סגורה במעגל גופו, ושבירת המעגל פירושה סוף הרגע הזה, הפעם האחת המופלאה, הלא־צפויה, שחידש עליו פתאום את הזמן ההוא, את הלילה שלפני חמש־עשרה שנים, הרגע שאם יאבד שנית לא יחזור עוד עד עולם — אימץ אברי את חביקתו עד שחש את מלוא־הקימור של שדיה, עד שיכול היה למנות את כל צלעותיה.

אלוהים, אמר בלבו ונבהל. שרה׳לה היא החובקת אותו. לא רק שלא הרתיעה אותה חביקת־הפתאום שלו (כפי שציפה בחלק זה של הכרתו, ששמר על צלילותו), לא רק שלא נחלצה ונמלטה על נפשה, אלא שנענתה לזרועותיו הסוגרות עליה והתכדרה כנגד חזהו. מה זה, אמר אברי בלבו, נפחד מאוד, מפני שעד עכשיו היה נתון כולו לרִגשותיו ולזיכרונותיו. פתאום היא החובקת אותו, ידה מחליקה על עורפו הגלוי, עורפו זה שמלא שומן ועבה, לחיה היא שזוחלת על לחיו, ואף־על־פי שטרם יבשה מן הדמעות אפשר להבדיל בין לחלוחיתן לבין לחלוחית שפתיה הרכות. אלוהים, אמר בלבו ונבהל, מפני שקרה כאן מה שאסור שיקרה.

כבר אינו נאחז בשרה׳לה, כמו בזיכרון, כמו בקרן אחרונה של אור, לפני שתסגור עליו החשיכה. עכשיו פתאום היא — היא שנתלית בו, היא שרוצה להיאחז בו, לקחת ממנו מה שהאביד לה מוקי. מוכרחים לשבור את המעגל הזה, אמר פתאום, כמו שאמר לפראנקה, כמו שאמרה מיטשה לו, כמו שאומרות תמיד המסגרות ליצרים, כמו שאומרים. הלוא אם שרה׳לה כבר, כך, נמוגה — אז כבר אתה בתוך מצב. “שרה׳לה,” אמר. “בואי נחזור.”

“כן,” אמרה, ובבת־אחת חילצה עצמה, קמה ובתנועה חדה אספה את שערה לאחור, על עורפה. עכשיו צחקה: “אני דורשת יותר מדי מן המזכיר החברתי.”

הרגע כבר איננו. אברי קם גם הוא, שילב ידיו על אחוריו והביט בתילים דמויי־הקברים. שרה׳לה מיתחה את הסוודר, אבל לא זזה ולא פנתה ללכת.

“אנחנו לא נוצרנו, כנראה, בשביל זה,” צחקה צחוק שבור, ובחוד־נעלה חפרה ברקב העלים. “בשביל מה, שרה׳לה?”

“בשביל סתם־ככה. מפני שאני אשה ואתה גבר, ושנינו כאן, במקרה, ואפשר לשכב, ולקום, ולשוב איש־איש למיטת המשפחה. ולמה לא, בעצם?”

“כבר עשית זאת, כך?”

“אני אעשה, אל תדאג. הרי זה לא־כלום, כנראה, כמו כלבים. אתה יודע מתי באה אליו, הנבלה הזאת? בבוקר, כשאך קמתי מן המיטה והלכתי לעבודה. אני יצאתי והיא נכנסה. בוא, נחזור הביתה.”

היא פסעה לעבר הדרך, בתוך העשב הגבוה, והוא בעקבותיה. הטל הכבד רחץ את נעליהם. ריחות הפרדס שמעבר לדרך היו כבדים מנשוא. שרה׳לה פסחה על־פני התעלה הצרה והחזירה פניה אליו. הירח מרכך את תווי־הפנים, את צבע־העור, ומחריף את עוצמת־הרגשות. מתי זה הלך כך, בעשב הגבוה, בטל, בדיבורים כאלה, עם נערה שרוצה לדעת מה זאת אהבה. “הלוא זה מה שאינני מניחה לך לומר: זה קורה. הלוואי וזה קרה, עכשיו. הייתי יודעת, שמשפחה היא משהו אחר, מצב מתמיד של הסתגלות למה שלא רצינו בו. אבל איך אפשר, אברי, אמור לי רק את זה, איך אפשר להישאר בכפיפה אחת, באותה חצר, לבוא זה מול זה באותם השבילים, לדעת שעד יומי האחרון, שאפילו כשיורידוני לקבר תראה עיני למעלה, בין כל החברים, את האחוריים האלה, את החזה הזה, את חיוך המנצחים, הסבר לי, אברי, עם זה איך אתם חיים?” “את יודעת…” פתח אברי, וכבר כל הסיפור היה סדור על לשונו, הסיפור הזה שצריך סוף־סוף להוציאו החוצה, פתח מפני שצורך־הווידוי היה חלק ממשחק־הנעורים, שמצחיק וטוב להלך בתוכו, כמו בתוך ערפילי־המלמלה שבהרים השכוחים מזמן. את יודעת, היה הסיפור הסדור הזה, אני הייתי בן עשרים־ושבע־שמונה, ופראנקה כבר היתה אשתי, והיו לנו שני ילדים. בדיוק אותו דבר. אי־אפשר היה לחזות מראש את בואה של מיטשה, כשם שאת מחלתו של אלפרד לא חזינו מראש, כשם שלא את התשוקה הזאת, חמש־עשרה שנים. זה לא היה בחורף, זה היה בקיץ. לא ליד החרבה, כי אם ליד באר אל״ף. אבל כל היתר. פתאום היינו שנינו לבדנו, ומיטשה היתה ממש כמוך ברגע זה, בירח המלא. רק ששערה היה בהיר מאוד, וגם בלילה היו עיניה שקופות, וכל־כולה לא נראתה לי מעולם, אולי רק בחלום. ופתאום זה היה פשוט מאוד, בלי דיבורים, בלי וידויים, בלי מוסר ובלי חרטה. אינך משערת כמה פשוט הדבר, כשיושבים שניים ובוצעים אבטיח שנשמר בצינת הבאר ומימיו הדביקים ניגרים על ידיך ועל שוקיך, וחום של אוגוסט הוא כל האוויר וקיר הבטון שבגבֵּךְ והאדמה הכבושה שמתחתך. פתאום, האמיני, נוגעים שני הגופים הצעירים זה בזה ואין עוד כלום, לא מה שמותר, לא מה שראוי, רק שני הגופים הצעירים, שאולי — ואני יודע, שכך היה באמת אצל שנינו — לא ידעו עד הרגע ההוא למה נתכוונו כשאמרו אהבה. זה היה כל־כך פשוט, זה היה כל מה שנתאווינו לו שנינו באותו לילה, ואולי קודם, וּודאי מאז. יש דבר פשוט? אין, חביבה׳לה. אולי אצל הנזירים המתבשׂמים מקדושתם. אולי אצל גיבורי הרומנים, שכל חייהם, וגם מותם, קודש למלכת־לבבם. אצלנו זה מסובך, מפני שמן הרגע הזה אי־אפשר עוד להשתחרר וצריך להישאר מחוצה לו, או כמו שאומרים אצלנו, בתוך המסגרת. את יודעת מה קורה, כשחמש־עשרה שנים לא משתנה כלפי־חוץ שום דבר, ואילו בפנים, בתוך המסגרת…

“את יודעת…” פתח אברי.

“אני יודעת, אברי,” אמרה שרה׳לה, ומקולה שהיה חותך וענייני, כאילו אמרה, עד כאן הדברים ידועים ונא המשך, ידע למה היא מרמזת. כל המלים המרובות, שנבחנו ונצרפו בתוכו, עד שהיו בתצוגה של אבנים יקרות, נדלחו והיה הכרח להימלט מהן, מהר. אבל שרה׳לה המשיכה: “זה היה משהו אחר. זה בכלל לא דומה. זה היה משהו…”

אברי שתק. שעת־הבדיות התעופפה ולא היתה. אני יודעת. כולם יודעים. לא פעם ולא עשר הפכנו בעניין, במרומז, או במפורש, רצינו להבין מה הוא בדיוק מרקם־היחסים אברי־פראנקה־מיטשה. הלוא אין כאן שום סוד. אין סודות. אברי לא החיש את צעדו, אבל הוא רצה כבר להגיע. “אתה רצית לומר משהו,” אמרה שרה׳לה כשלא נפסקה השתיקה.

“לא, בעצם… לא חשוב.” במהירות התקרבו אל הפרצה שבצד השער.

“עמוד רגע,” נעצרה שרה׳לה ונאחזה בשתי אצבעות בשרווּל מעילו הקצר. “אברי, אתה מבין אותי לא נכון.”

“פעם נוספת?” וחייך חיוך סגור של מזכיר ותיק אל חברה צעירה.

“זה נורא, מה שאתה חושב עכשיו עלי: שאני, בכוונה, מתוך מחשבה תחילה, משכתי אותך אחרי, שמתי לך פיתיון, שבשביל לנקום במוקי, או בשביל לבחון את כוחי, נטפלתי בך, דווקא בךָ…”

“שרה׳לה,” ולשונו דיברה מאליה, אולי לא מה שחשב לומר. “שנינו קצת נטינו הערב ממרכז־הכובד שלנו, וזה הכול. שום דבר לא קרה, וצריך ששום דבר לא יקרה.”

“זה מה שרצית לומר לי קודם? טיוטה של נאום בשיחת־החברים? זה הכול?” אברי שתק. אסור, גמר בדעתו, ששרה׳לה ואני ניפגש שנית בנסיבות דומות, ביחידות. ועכשיו, אמר בלבו, צריך לחכות באורך־רוח עד שתירגע ותמשיך ללכת.

שרה׳לה המשיכה לדבר:

“איזה מין אנשים אתם כאן. אולי, אולי היה אחרת אילו ספגתי, יחד אתכם, את אותם המושגים, אילו הורגלתי לאותן צורות, לאותם יחסים… אבל זה נורא: הלוא אתה חיבקת אותי קודם. הלוא רצית לומר לי משהו מאוד יפה ואנושי. אני יודעת שרצית. מה הבהיל אותך? איך אתם מצליחים, כך, להתהפך פתאום ולשוב להתהפך? שום דבר לא קרה, וצריך ששום דבר לא יקרה, ואני כאן מזכיר חברתי, שתפקידי למנוע הפיכת כאב אישי לבעיה חברתית. מה השתתקת? זה מפני שנדמה לך, שניסיתי להתגנב אל תוך חמש־עשרה השנים של אברי?”

אברי החזיק מול פניו את מגִנוֹ, את השתיקה. חבל, אבל הרגע כבר איננו וצריך פשוט להרגיע אותה וללוותה הביתה. פסע פסיעה קלה לפנים. אצבעות־שמאלה החזיקו עדיין בשרוול־ימינו. תוך פסיעה פשט את ידו בתנועה חרמשית והקיף את גופה, כמבקש לגורפה עמו. “בואי, שרה׳לה,” אמר.

“וזה כל מה שיש לך לומר?” היא נענתה למגע־ידו, ושניהם הלכו בחול הרטוב, אל הפרצה. “את חושבת, ילדה תמימה ונעלבת, שכל פצעיך יירפאו כשתשכבי אתי, או עם מישהו אחר? והלוא זה יבוא כמו שהגשם יבוא עכשיו, עוד יום, עוד יום…” ופתאום, כשכבר היו בתוך שטח המחנה, לאורך שדירת־הברושים, התחיל לצחוק צחוק קונדסי, חנוק, כאילו שימח אותו הדבר הצפוי הזה. “זה לא יהיה ניצחון, אבל זה יבוא, הו, זה יבוא, שרה׳לה…”

אבל שרה׳לה, במקום הזה, כשהתחיל צוחק ומגע־ידו נהפך שוב ללפיתה חזקה ואצבעותיו הקצרות נלחצו כנגד צלעותיה, עקרה עצמה ממנו. “לכו לעזאזל, כולכם,” לחשה, ופנתה לרוץ במורד הגבעה המדשיאה, לעבר צריפי ההשלמה.

ואברי, הוא לא ניסה לעוצרה, או להדביקה, אלא השמאיל והלך ישר, בצעדים רחבים ואטיים, כשידיו אסופות לו על גבו, וגופו הכבד מתנדנד מצד אל צד, לעבר מגדל־המים, בשביל לטלפן לבית־החולים. מצב־הרוח המשונה שאחזו פתאום אולי הוא שגרם, שדווקא גסות־תשובתו של הרופא התורן (“אין כאן עניין עם גוסס, אפשר לחכות עד הבוקר”), דווקא היא הניחה את דעתו, והוא נרדם בהרגשה טובה.


 

ז    🔗

אך בבוקר, מיד בצאתו לחצר, שב וטילפן והעבר השני של הקו מסר לו שאלפרד מת. כשהעבירו את השיחה מחדר־הקבלה אל המחלקה, חזר ואישר שם קול אשה, כי אכן אלפרד מת. בשנתו, כנראה, אף שאינה רשאית למסור פרטים, וגם אינה יודעת בוודאות כלום, מלבד עצם הדבר. חברת־הקיבוץ הזאת, אשתו, שישבה ליד מיטתו — נעתר הקול והוסיף — נרדמה, כנראה, וכשהתעוררה לפני כשעתיים כבר לא היה חי. עכשיו לקח אותה ד״ר ואלד, מנהל המחלקה, לחדרו.

אברי החזיר את האפרכסת למקומה ומכוח־ההרגל של מי שמחויב להכריע בעניינים דקים לא זז ממקומו, אלא בינו־לבינו החל שוקל את המצב שנוצר. דבר ראשון — מיטשה, כמובן. מישהו צריך לצאת מיד ולהחזירה הביתה. והשני — אלפרד. יום שישי היום, וספק אם ייתכן לדחות את ההלוויה עד יום ראשון. מאידך, אי־אפשר בלי מודעה בעיתון, בלי להתקשר עם החברים שאינם בבית, בלי ידידי המשפחה. מכל־מקום, צריך לכנס מיד את המזכירות ולקבל החלטה. אני אצא עם החברים לבית־החולים, להביא את מיטשה ואת אלפרד, ומישהו כבר ידאג לסידורים כאן. אבל, הפורים.

הפורים, ריבונו של עולם. מה אנחנו עושים עכשיו, ביום שישי, ברגע האחרון, כשעומד כבר כל הקיבוץ על ראשו ובשלוש אחר־הצהריים מתקיימת תהלוכת המסיכות של הגנים והכיתות הצעירות. מה אנחנו עושים, חברים.

פטירתו של אלפרד, זה שבתודעת חברינו כבר היה מת מזה שנים רבות, או מעבר למוות, נתממשה במקום זה ונהפכה לאיוולת מרושעת, למהתלה סרת־טעם של הגורל. אחרי כל אלה השנים — דווקא היום, לא חודש לפני ולא יום אחרי. אבל מה עושים עכשיו, חברים. רגע־ההלם עבר ומוחו של אברי, מוחו של אדם שיישוב שלם של בני־אדם הורגל לתת בו אמון, חזר לתקנו — צלול, מיושב, צונן. אברי (בעיני חברינו) פירושו יכולת לשקול ולהכריע, לגלות ולהעלים, לשכנע ולהערים, לדבוק במטרה ואפילו בדרכים עקלקלות, אך יותר מכול — לא להתיירא מן האחריות. היכולת לכפוף עצמו לאחריות ולעולם לא לנערה מעליו — בה כוחו של אברי. אחרי שעשה הערכת־מצב, הגיע לכלל הכרעה וקבע את סדר־המהלכים. הוא יצא ממגדל־המים ונכנס לחדר־האוכל, מילא ספלו קפה חם, טייח פרוסת־לחם בשכבה עבה של מרגרינה, נעץ מזלגו בדג־מלוח, קירב פנכת שמנת־בגבינה, ותוך כדי אכילה הסיע עינו משולחן אל שולחן. מתון־מתון, בלי שיוליד חשש לא בלב חברי־המזכירות ולא בלב שאר החברים, היה אברי ניגש אל חבר ואומר לו לגשת מיד אחרי ארוחת־הבוקר למגדל. עניין מסוים, היה מפטיר בחצי־חיוך למי שהתעקש לדעת מה סדר־יומה של ישיבת־שחרית זאת, וחוזר מיד אל השמנת הקרה ואל הקפה החם. חנן, הצייר שלנו, כבר עמד על סולמו ותלה, בעזרת חביבי־תלמידיו, את קישוטי הפורים, את הצריחים והקשתות הגותיות החדות, את גגות־הקש המרומזים של בקתות המוני־העם, את הנברשות שיאירו בסצינת הנשף הגדול. דוב היה מזמזם ועושה מעגלים גדולים בחדר־האוכל, נכנס ויוצא, מציץ למטבח, מעיר לחנן, שואל לצבי. ואברי יושב על אוכלו וכשהוא לוחש על אוזנו של חצקל, או על אוזנה של מנוחה, או נחפז להגיע לפתח לפני רפי, הוא עושה כן בפנים מנוגבות מכל התרגשות, שדוב, אף־על־פי שעיניו רואות, לא יתגנב ללבו אפילו צל של חשד, שכל החג הגדול הזה כבר תלוי על חוט שׂערה. פניו של אברי לא אמרו כלום, אבל בלבו כבר אמר, שבסיטואציה מורכבת כל־כך לא הועמד מימיו. יצא מחדר־האוכל והלך אל אליקום, למסגרייה. כמו אכילתו המתונה כך גם צעדיו המדודים. כל שעה של היום ושל הלילה יש מראה אחר לדרך־העפר, שעושים אותה מאה פעמים ביום, ועכשיו שונה המראה לגמרי ממראה אמש. השמש נמוכה עדיין וצלו של מחסן־החצר נמשך לרוחב הדרך ומטפס ועולה עד חצי קיר־הפחים של מחסן־הפלחה, בעוד חציו העליון מחזיר את אורו הרחוץ של בוקר־חורף בהיר. אברי הלך בשפת הדרך, שלא ידבק בנעליו העפר הפתוך וספוג־הטל, ושקל בדעתו אם לגלות לאליקום, קודם לישיבה, את דעתו, שיש להעלים מן הקיבוץ את מותו של אלפרד עד לאחר הנשף. כבר החליט שלא ייוועץ באיש, אלא בעצמו ישתדל לכוון את הדיון לקראת החלטה כזאת, אבל שוב חזרה השאלה: איך בכלל מעלים הצעה ברוח כזאת, בלי לשמוע עוד דעה?

למרבה המזל, אפשר לומר, ראה את יפתח, בנו של מולה, טורח בצימוד הפלטפורמה הקטנה ל“פרגוסון”. קודם כול נזכר במולה. לא, אמר יפתח, מולה לא הגיע הביתה אמש, כנראה מפני שלא היתה לו מכונית. פירוש הדבר, שצריך מיד לבקש דרך ולהודיעו שיגיע להלוויה. והרי אמרנו, שלא תהיה הלוויה, תיקץ אברי את מחשבתו. כדי להתעכב, שאל את יפתח שתי שאלות על הפרדס. הלוא הפרדס הצעיר הוא כולו פרי־עקשנותו של אברי, שכן ניטע בימים שקנתה שביתה ההשקפה, שבענף זה עברנו את נקודת־הרוויה. אבל אברי לא רק שביצע את הנטיעה, אלא הוסיף חטא על פשע כשהפקיד את הפרדס כולו בידי יפתח. היתה זאת הפעם הראשונה, שהעזנו להטיל אחריות כבדה כל־כך על אחד הבנים. לא קשה להבין את התקשרותו של אברי אל יפתח, שהוכיח עצמו כמישקיסט חרוץ ומארגן־בחסד. עכשיו שאל את יפתח מה דעתו על ההצעה לחסל את הפרדס הישן, מאחורי בתי־הילדים, ולבנות בשטחו שיכון קבע להשלמה. בשעה שהרצה יפתח את תשובתו — ואין היא מענייננו — חזר אברי ושקל אם לא כדאי לבטל את ישיבת המזכירות ולקבל את ההחלטה ביחידות. אפשר לקחת את מכוניתו של מולה ולנסוע ישר לבית־החולים ולדבר עם מיטשה. לא צריך יהיה להאריך דברים — בעצמה תתבע לעכּב את ההודעה על מותו של אלפרד עד מחר בבוקר. היא, אולי יותר מכל חבר, תבין שאי־אפשר להשבית ברגע האחרון שמחתו של קיבוץ שלם, ודווקא קיבוצנו, ששנים, שנים רבות, לא זכה לשמחה גדולה אחת. לא כן קבוצת חברים מרכזיים המחליטה במפורש להעלים מהקיבוץ את דבר מותו של אלפרד ולהניח לחברים לערוך נשף־מסיכות. איך תיתכן החלטת מזכירות כזאת?! עוד הוא מאזין לדברי יפתח — ובלבו כבר גמלה ההחלטה — השיג שלא היתה נולדת לולא היה משוכנע בתוך־תוכו, שאבלהּ של מיטשה על אלפרד אינו אבל, שגם בלבה, כמו בלב כל חברינו, מת אלפרד לפני ימים רבים, שגם היא, ככולנו, תצטער על החג שיושבת, על התלבושות היפות שאיש לא ילבשן.

אבל מראה ליל רביעי, ומיטשה הגחונה על אלפרד ומוחה את זיעת פניו וצווארו. הוא הפך פניו אל יפתח ואל הטרקטור שלו, קרא לאליקום לבוא מיד למגדל־המים, חזר ומצא את צבי, ונכנס לחדר־המזכירות, שבו ישבו כבר כמה חברים וחיכו לישיבה.


 

ח    🔗

“ביקשתי אתכם, חברים,” אמר אברי והניח מידיו את מאפרת־הבקליט השחורה, אף שלא הגביה עיניו ממנה, “לבוא לכאן, כיוון שלפני כשעה התקשרתי עם בית־החולים. אלפרד מת הלילה.” ואלה היו כל הדברים שאמר. עמם נפלה שתיקה ופני החברים נאטמו. לולא “הו!” חטוף שבלעה מנוחה עם נשימתה, אפשר היה לחשוב, שמשמעות ההודעה אינה מחוּורת להם, או שהם מחכים להמשך. אבל אברי רק הסיע עוד קצת את המאפרה השחורה. אחרי־כן הגביה את עיניו וחיכה. הכול נדהמים, כאילו לא לכך ציפו כל הימים. כולם מתרכזים בתוך עצמם, עד שהמלים “אלפרד מת” יתחילו ללבוש ממשוּת. חצקל בדק את כיסי־מכנסיו עד שמצא חפיסת־סיגריות ממועכה, עד שגיהץ קצת סיגרייה ריקנית אחת ועד שנשף סילון כפול ראשון בעד לנחיריו הפקוקים בשיער שחור. ראשו הכבד של אליקום, ראש של תלמיד־חכם, נטה קצת אל צדו והקמטים המקוּוקווים שבמצחו העמיקו פתאום. רפי התנועע באי־שקט על כיסאו ואחרי שכבר החזיר חצקל את החפיסה לכיסו ביקש גם הוא, בשתי אצבעות שקירבן אל פיו ובניע אילם של שפתיו, סיגרייה אחת. מנוחה כבשה פניה בכפותיה, ופלג־גופה העליון זע משהו לפנים ולאחור, כאשה יהודייה. צבי הסתתר מאחורי שמורותיו הקמוטות. הוא ישב בקצה הכיסא, ידיו בתוך כיסי־מכנסיו ורגליו פשוטות לפניו. הוא אינו מופתע, אמר אברי בלבו. ודעתו כדעתי. אבל לפי שעה אין איש מפר את השתיקה, והכול צפוי.

“זה נורא,” אמרה מנוחה. הכול נפנו אליה. בתנועה מופגנת מחתה את עיניה בראשי־אצבעותיה והתמתחה, כאומרת: צריך להתגבר.

עכשיו היתה השתיקה אחרת. חיכו לדבריה של מנוחה. “ומיטשה שם לבדה. שום חבר, שום חברה לא היתה אתה,” אמרה, וברור היה שכנגד עצמה היא טוענת. “מי יכול היה לתאר לעצמו,” אמר חצקל. “מה אתה מדבר!” קולה היה מתוח מן הרוגז על מה ששוב לא תוכל לתקנו.

“לא ידענו שאלפרד עלול. כל רגע?!… היינו טרודים בשטויות האלה, בפורים הזה! אברי, דבר ראשון צריך לנסוע מיד לבית־החולים, אל מיטשה.”

“בוודאי שניסע, אבל…” אברי לא סיים, כאילו עשה הפסקת־נשימה. הציץ בצבי, אבל זה לא הראה עדיין סימן לכך, שהוא מוכן לקדם את הדיון. אף־על־פי שהזכירה מנוחה את הפורים אין להכיר אם נתקשרו הדברים אצל השומעים.

“היום יום שישי,” דיבר חצקל שוב ותוך כך פשט ידו ומעך את הסיגרייה ופוררה.

“נו?” אמרה מנוחה.

“הלוא צריך להודיע. הלוא יש חברים מחוץ לבית. וידידי המשפחה.”

“זה עניין ההלוויה,” התעורר רפי, שישב בריחוק־מה מן השולחן, חורג ממעגלם הסגור של חברינו

הוותיקים. “הוי,” קראה מנוחה, שנחרדה מחדש משנהפך המוות לדיון על קבורת־המת. “מה זה, היום? מוכרחים היום? צריך לפחות לפרסם מודעה בעיתון. צריך שכל החברים יידעו. הן לא ניבהל לערוך את ההלוויה…” “מנוחה,” אמר חצקל בנעימה מאופקת, אבל מתוך כוונה להחזירה לעולם הממשויות הנחרצות. ״יום שישי היום. אם לא היום — נצטרך לדחות את ההלוויה עד ליום ראשון."

“נו, אז מה? אז נדחה. מה זה נורא כל־כך?”

“אנחנו רק מנסים לשקול, מנוחה.” נכנס עכשיו אברי לשיחה. “בעצמך אמרת, שצריך לצאת מיד לבית־החולים. אבל לפני־כן עלינו לדעת כיצד מביאים את הדבר לפניה…” “יש גם שאלת בית־החולים,” אמר חצקל סתומות, ורק כשתבעו עיני החברים הסבר, הוסיף: “זאת־אומרת, אם בית־החולים יסכים… זאת אומרת, שעד יום ראשון אלפרד…”

“ואני לא חושב, שזאת הבעיה. בכלל, לא זאת הבעיה.” במשפט־פתיחה חד וחותך שיסע רפי את גמגומו של חצקל, ועיני כל החברים כבר נתרכזו בו, כאלומה של זרקורים שלכדה את המטרה, מפני שעכשיו הגיע הצפוי. הוא קירב משהו את כיסאו אל השולחן ומיעך את הסיגרייה ברוגז על סוליית־נעלו עד שהתפזר כל הטבק הממולל ארצה.

רפי, צריך לספר כאן, השתנה בשנים האחרונות. הוא בא אלינו עם הנוער הצ׳כי, זה שנהפך ברבות הימים להשלמה הגדולה האחת שקיבוצנו זכה לה. למן השבועות הראשונים לבואם, כעליית־נוער, התבלט רפי לטובה וּפי כל חבר שבא עמו במגע, אם בעבודה ואם בלימודים, היה מלא שבחיו. כל מה שאנחנו מוקירים אצל חבר, ובייחוד חבר צעיר, מצאו חברינו אצלו, וקודם־כול רצון עז להשתלט על הלשון ועל העבודה. בעוד חבריו מדברים משמאל לימין ומגמגמים מימין לשמאל, פירסם רפי בעיתון הקיבוץ מאמר עברי, שהועתק בביטאון התנועה ועשה לו ממש שם ברחביה. אבל בשביל להיות חבר־קיבוץ, יודעים אנחנו, יש לעניין זה חשיבות רק אם נעשית פועל טוב. רפי היה מצוין. היה בו, אפשר לומר, כל מה שנותן הפולקלור בצ׳כים. כולל מידה של הומור, כולל קלוּת־דעת מסוימת ביחסים שבינו לבינה. כל הכבוד ניתן לרפי, שגם בתחום זה בירר לו את שביל הזהב, לא הגזים, אבל בשום פנים לא טמן ידו בצלחת. מכל מקום, עניין זה צריך להיזכר מפני ששנה או שנתיים לאחר בוא הנוער אלינו נרקם משהו בינו לבין עדנה. לאחר זמן אמרו החברים, כי את האהבה הזאת ערכה היא בזירה שבחרה ובתנאים שהכתיבה. גם אם לא כך הוא, הולם התיאור את עדנה, שמבקשת לכבוש לעצמה את גיבור־השעה. מה שקרה אחרי־כן כבר סיפרנו, בא הפלמ״ח ומוקי נעשה מלך לַתרנגולות. למה לקח מוקי את שרה׳לה ולמה שב אתה אלינו — אינו שייך לכאן. מכל־מקום, כשהועמדה עדנה לפתע לפני העוּבדה הזאת, החזירה לעצמה את רפי. מה חשבה היא באותה שעה — גם זה אינו נושא לסיפור זה. מה שברור הוא, שרפי אהבה מאוד, ואף־על־פי שראה בוודאי גם הוא, ככל חברינו, באילו נסיבות הלכה ממנו ובאילו נסיבות חזרה אליו, כבש את עלבונו ונכנס אתה לחדר־משפחה. מאז, צריך לומר, החלה מסתמנת תמורה בהתנהגותו של רפי. הוא שקט, ההומור שלו התמעט ודעך, ואם עד אז היו חברינו משבחים את אישיותו ההרמונית, רבו מעתה הסימנים לכך, שהרמוניה זו עזבה אותו לאנחות. כלום שיער, שעדנה לא תשלים עם תבוסתה אצל מוקי? כלום גילה — כַּחברים רבים, ושרה׳לה בכללם — מה קורה בזמן האחרון בין עדנה למוקי? אין לדעת, שכן מימיו לא היה לו איש־סוד, ובשנים האחרונות הלך ונסגר לגמרי. רק בענייני־הכלל נמשכה פעילותו, אפילו ביתר אינטנסיביות, ובעיקר בכל הנוגע להשלמה הצ׳כית. הוא נעשה לה לדבַּר ולאיש־מלחמה וכשהתחילו מצטרפים ראשוני הבנים וחברת־הנוער הארצישראלית, נעשה הוא לנציג המובהק של החטיבה הצעירה. הוא עשה כן על־פי־דרכו, בשקט, בצורה תרבותית, אבל גם בתקיפות עיקשת, שבהתגלותה הפתאומית היתה מעוררת דאגה בלב חברינו הוותיקים, דווקא משום מעמדו בקיבוץ, דווקא משום שידעו מה חלקה של עדנה בכל אלה. עכשיו נכנס אל תוך השיחה.

“בכלל לא זאת הבעיה,” אמר. “ייתכן, שאפשר היה לסיים את הדיון בזה, בהחלטה שדוחים את ההלוויה ליום ראשון. ייתכן, שכמה חברים היו אפילו מרוצים מסיכום כזה, שהשיג את העיקר בלי להזכירו כלל. אבל דבר זה, לצערי, הוא בלתי־אפשרי.”

“מהו העיקר, רפי?” שאל אברי, כובש את כעסו על כל הרמזים שמפזר רפי.

“על דבר אחד לא חשבת, אברי,” אמר רפי בלשון צוננת. “האנשים שייצאו עכשיו מן המגדל, אלה המשתתפים בישיבה הזאת, האם ישמרו בסוד את מותו של אלפרד?”

“מה?” אמרה מנוחה, נפחדת. “על מה אתה מדבר?”

“רגע, רגע!” אברי היכה בראשי־אצבעותיו על לוח־הזכוכית, כאילו היה לו להתגבר על המולה רבה. “אתה מתפרץ לדלת פתוחה, רפי. אנחנו היינו מגיעים…”

“אברי, אני מבקש את רשות־הדיבור.”

זה היה צבי. צבי אינו מכזיב, לעולם לא יכזיב אותך, אף שלעולם לא יחמיץ את מומנט הדרמה. אברי היה מתוח מאוד מפני שבבעיטה אחת מוטט רפי את הבניין שעמל לתלותו בחוט דקיק, אבל התערבותו של צבי, ברגע זה עצמו, הרגיעה אותו כליל, כמעט עד חיוך. עכשיו הם שוב צוות, והכדור ביניהם.

“חברים,” אמר צבי ואסף את רגליו והגביה עצמו בכיסא, אף שלא הגביה את גבותיו. “את השאלה ששאל רפי אי־אפשר ואסור לעקוף. אין אנחנו כנופיה של קושרים, כי אם קבוצת־חברים המתבקשים להכריע בעניין, שאין לו אח בתולדות הקיבוץ הזה. אנחנו מתבקשים להכריע, בלי שניתנה לנו סמכות לכך, ובבעיה שלכאורה היא אישית ובאמת היא בעיה חברתית. מה שנחליט כאן יחייב מוסרית את הקיבוץ כולו, ומפלט מקבלת החלטה אין לנו. אם נשתוק — נחייב את הקיבוץ להתנהגות מסוימת, ואם נדבר — נחייב. אם כך ואם כך כבר כופים אנחנו את רצוננו ואין לנו אפשרות להעביר את ההחלטה לאסיפה הכללית.”

“על מה אתם מדברים?” שאלה מנוחה.

“הקשיבי, מנוחה. בעניינים חשובים.” וזו היתה הפעם הראשונה, שנשמע קולו של אליקום וניתן להציץ אל המתרחש בפנימו.

“אנחנו דנים בעניין הפורים, מנוחה,” אמר צבי. “אם לבטל מיד את הנשף, אם להשתדל שיתקיים.”

“צבי, זה נורא. אינך שומע מה שפיך… אתה רוצה לומר…” מנוחה, שהיא גוצה והשנים התפיחו את פניה, ועיניה אובדות, זעירות ומימיות, בין לחייה הגבוהות לבין מצחה הסוכך עליהן כמין גנוגנת, מנוחה ביקשה לבכות, או להשמיע צעקה, או להימלט, אבל ראשה רק הרטיט על צווארה הקצר, ולשונה לא נענתה לה. “כן, זה נורא,” אמר צבי. “ולכן כינס אותנו אברי. אומר לך משהו: אילו קרה כדבר הזה לפני עשרים שנה, ואפילו עשר, בוודאי לא היתה ישיבה כזאת מתקיימת. אבל היום יש שאלה. האם בכל מקרה, בכל הנסיבות, דוחה אבל־היחיד את שמחת הכלל?” צבי המתין ומשלא התערב שום קול ולא פסק, לא לכאן ולא לכאן, אמר, וכף־ידו חובקת את מצחו וסוככת על עיניו, כאילו היה אחד מאותם גדולי תורה, בעלי השאלות־ותשובות: “מזכיר־הקיבוץ כבר ניצב בפני הצורך להכריע. נשער, שהיה אברי שותק ולא מגלה לאיש מאתנו, אלא קם ונוסע מיד אל מיטשה. נשער, שמיטשה היתה דורשת במפגיע, שלא תוּשבת שמחתו של הקיבוץ מפני אבלה. מה היינו אנחנו, היושבים כאן, אומרים לאחר מעשה? האם היינו נוזפים בו, ואולי מודים היינו לו בלבנו על שפטר אותנו מן האחריות להכרעה? מה היינו אומרים, חברים?”

צבי נשתתק, הוריד ידו ותקע עיניים פעורות בפתח חדר־המזכירות.

אף שבאותן שאלות תמו כביכול דבריו, חרגו ההפסקה הפתאומית והפניית הראש מאווירת־הרגע, כאילו החוץ גרם. בחוץ כבר האירה השמש את כל החצר והצללים נתקפלו ודהו. אוושה צוננת עברה בעצי־הפלפל, וכל החברים שמעו את הנעליים הכבדות העולות במדרגות, לעבר הפתח. זה היה דוב. השתיקה נהפכה לסוד.

“ישיבה?” אמר דוב, מופתע. “היום?” “אתה צריך משהו?” שאל אברי בשלווה. “לא, אני את צבי רציתי. להתייעץ אתו. אתה יכול לצאת אלי רגע? בכל החצר חיפשתי אותו. נעלם, פתאום…” “עוד רבע־שעה,” אמר אברי בתקיפות.


“אני מפריע?”

“לא, אבל אנחנו מוכרחים לגמור איזה עניין.”

“דווקא היום?” תמה דוב, ובעיקר מפני שלא יכול היה להעלות על דעתו, שקורה משהו מחוץ להכנות הפורים. וכיוון שמצב־רוחו היה מרומם, העלה ניחוש: “הקיבוץ אינו עומד לפני פשיטת־רגל?”

“אנחנו משתדלים,” ובקוצר־רוח גלוי הוסיף אברי: “סלח לנו, בבקשה. צבי ייצא אליך בעוד רבע־שעה.” דוב, היודע להיסוג, לא התעקש לחקור והסתלק, אבל נוכחותו נשארה עם החברים וניכרה מעתה בקולם. לאחר שתיקה ארוכה, וכשהיה כבר ברור לגמרי, שדוב הוא מחוץ לטווח־שמיעה, חזר צבי לנקודה שבה הפסיק.

“אברי לא נהג כך, ובצדק. רק היושבים כאן רשאים, בעצם מחויבים, לפסוק. וברגע שאנו יודעים על מותו של אלפרד אין לפנינו שלוש דרכים.”

“אתה רוצה, שאני, שאני אשתתף בנשף. מסיכות. הערב…”

“לא זה העניין,” חתך צבי.

“אתה בטוח?” שאל אליקום.

“לא, אבל אני בטוח בדברים אחרים. הקיבוץ זה לא רק אנחנו, שניים־שלושה מניינים. כמה חשים באמת בלכתו? כמה בכלל זוכרים, שלא לפני שנים רבות הסתלק מחיינו? איזו רשות יש לנו למנוע, שוב ושוב, שמחה מיישוב שלם של בני־אדם?”

“בעבר לא היו מדברים כך אצלנו,” נחנק קולה של מנוחה.

“ראי, מנוחה,” חזר עכשיו רפי לדבר, כמי שקריאת־ביניים הפסיקה אותו. “אֵבל אינו מסגרת, או כפייה. אֵבֶל הוא עניין שבלב, ודבריו של צבי על התרחבות הקיבוץ הם בהחלט לעניין. פעם נהגתם לדבר על חברה אינטימית…”

“רגע,” היסה אותו אברי, נוסח יושב־ראש. קצת לא נעים לשמוע את רפי בעניין זה, ולא רק מפני שראוי יותר לחבריו של אלפרד שיגיעו לכלל החלטה, בלי לחצים. דווקא רפי צריך היה להתאפק, שהרי הכול יודעים כמה להוטה עדנה אחר הנשף. הכול יודעים למה נחפזה הבוקר לתל־אביב, והכול יודעים כמה משפיע הדבר הזה על שיקול־דעתו של רפי. “בוודאי שאנחנו חֶברה מורכבת, אף־על־פי שטרם נתנסינו בסיטואציה דרסטית כל־כך. את רואה את מיטשה ואת אלפרד, אבל אינך רואה את כל המאות שכבר עכשיו הם בתוך הפורים. אם נדע אנחנו להכריע בין מצוקתנו הפרטית לבין שמחת הציבור, לא יהיה כאן שום חילול־קודש. החברים אינם יודעים ולא יידעו כלום.”

“ובכל זאת אני רוצה להוסיף משהו.” לא היה מה להוסיף אבל דווקא רצונו של אברי לדחוק אותו מן הדיון דחפוֹ להדגיש את מציאותם של האחרים. “הנה אנחנו, למשל, ההשלמה, אנחנו חיים כאן שנים לא מעטות. כמעט ילדים היינו בבואנו, ולא אזכיר את נסיבות־חיינו, את בתינו שאבדו וכולי. שנים, שנים, לא ידעו חברינו חג אחד גדול, שמחה שאפשר להגיע בה לכלל התפרקות גמורה. תמיד קרה משהו, תמיד היה איזה אֵבֶל. והפעם, אם גם הפעם יקרה כך, מה גם שאלפרד, ואני יודע שלא נעים לשמוע את הדברים האלה, אלפרד…”

“חכה־נא, רפי.” צבי עצם את עיניו בחוזקה ואת ידו פשט לפנים, כמתגונן מפני איזה כאב. “הדילמה מחוּורת כבר לכולנו. עכשיו אנחנו צריכים לפסוק. חברים,” אמר, ורפי קלט יפה את רגישותו של צבי, שלא הניח לו להשלים דברים, שכבר התחרט עליהם. “זה לא רק ההשלמה. ולא רק הנוער. זה הפחד מפני תגובת הקיבוץ כולו. אנחנו דנים במקרה המיוחד אלפרד, וכולנו יודעים מה הוא. בחוכמה עשה אברי, שכינס דווקא את הוותיקים והמקורבים ביותר לאלפרד. כולכם, חוץ מרפי, זוכרים שאני הוא שהשמעתי את השבועה, אז, כי נביא את אלפרד אלינו, לקיבוצנו. ובכן, ימחל לי אלפרד אם אומר — דווקא למען כבודו אסור שיתבטל החג, שלא יתגלה, שאין אבלים לאלפרד.”


 

ט    🔗

בתשע יצאו אברי ומנוחה, במכוניתו של מולה, ובעשר כבר ישבו עם מיטשה, בחדרו של ד״ר ואלד, מנהל המחלקה. כשנכנסו, מצאו את מיטשה לבדה, יושבת לפני קיר־הזכוכית הגדול. על ברכיה היה מונח עיתון־השבת, אך מבטה היה בפרדסים, בשיכונים שהגיעו בעת האחרונה גם לאזור כפרי זה, בהרי־אפרים הרחוקים, שהשמים נחים עליהם. אברי השמיע קול, ומיטשה הפכה פניה אל הדלת. לא ניכר בהם כלום ממה שמחפשים בפניו של מי שמתו מונח לפניו. רק כאילו נצטמצמה אל תוכה, או שבאמת הופרעה מקריאת העיתון. כהרף־עין היה מבטה מרחף, אך מיד חייכה שלום וקמה לקראתם. מנוחה גמאה את שני הצעדים שביניהן ובשתי זרועותיה הקצרות חיבקה את מיטשה אל גופה. אולי אין מיטשה גבוהה הרבה ממנוחה, אבל היא דקה וזקופה, ואילו מנוחה, ועוד בבגדי החורף, נראית כחבילה מרובעת, ולפיכך היה משהו מצחיק בחביקה הזו הנרגשת. זאת ועוד: בעומדן כך פגעו עיניה באברי, שנשאר מאחור, כלומר, אברי הוא שחיפש את עיניה. אבל מיטשה, שקל היה לראות, כי חביקת מנוחה נעמה לה, רק הרכינה משהו את ראשה אל מנוחה, אבל את רגשותיה כלאה בתוכה, וגם עיניה, אפילו הביטה בו, לא היה בתכלתן השקופה מה שטוענים שיש בעיניים. הסוד לא נפתח ביניהם.

אחר־כך ישבו שלושתם בחדר, קצת מרוחקים זה מזה, בכובד־הראש הטקסי ההולם את השעה, ודיברו קצרות, ובאתנחתות ארוכות, כדרך שמדברים בבית אבלים, וככל שהאריכו לשבת כן נסגרו זה מזה, והיו שלושה אנשים בגיל־העמידה, מיטשה, מזכיר הקיבוץ וחברה ותיקה וקרובה, המייצגת את הכלל.

אז גם הגיעה מיטשה לומר מה ששיערו מראש שתאמר, שהיא מתנגדת בכל תוקף — ומשוכנעת שהיא נאמנה לרצונו של אלפרד — לביטול החג. “כבר דיברתי עם ד״ר ואלד,” אמרה. “בית־החולים מסכים, שרק ביום ראשון יבואו מן הקיבוץ לקחת את אלפרד.”

ואשר לה, אמרה בתשובה לשאלתה של מנוחה, אין שום מקום לחששות. ד״ר ואלד ביקש, שתלון אצלם הלילה ואולי גם מחר. על הפרטים, אמרה, יש זמן לדון.

אלא שלדיון זה כבר לא הגיעו.

אברי אמר למיטשה, שהוא הולך למשרד בית־החולים, בשביל לסדר מה שצריך סידור. לאמיתו של דבר רצה להודיע לצבי ולשאר החברים, שהכול בסדר. אבל עד שיצא לפרוזדור נקרא אל הטלפון. יש לו שיחה מן הקיבוץ.

בקצה האחר של הקו דיבר צבי, ובארבעה משפטים קצרים בישר לאברי, כי הידיעה על אלפרד כבר פשטה בכל הקיבוץ; כי יש להודיע על כך ועל ביטול נשף־הפורים למיטשה; כי טנדר עם קבוצת־חברים עומד לצאת לבית־החולים וכי ההלוויה נקבעה לאחר־הצהריים. מאותם משפטים גם הבין אברי כיצד נפוצה הידיעה.

פשוט בתכלית.

הכול שקל בבוקר מוחו המנוסה של אברי, והמהלכים שצפה מראש נתאמתו כולם, אך גם ממוח בהיר זה נשמט פרט אחד, פחות־ערך לכאורה. אברי שכח, שהטלפון פתוח לעולם כולו, פתוח לבית־החולים, פתוח לכל חבר שייקלע לקרבת מגדל־המים, ישמע צלצול, יקרב אוזנו לאפרכסת וישמע מה שהתאמצו כל־כך לכסות.

קל מאוד לתרץ את השכחה הזאת, שהרי דרך־חוק לא יזיז איש יד או רגל כשמשמיע הטלפון את קולו, ולא רק רחוקים יאטמו אוזנם אלא אפילו מי שיושב במגדל עצמו וקורא עיתון לא ירים ראשו, שמא יתחייב ברגליו. ואולם מה יועילו התירוצים, אם דווקא בבוקר זה, בשעה שישבו מנוחה ואברי עם מיטשה, באה שעת היוצא־מן־הכלל.

בעשר חזר פקיד בית־החולים ועיין בעוּבדה, שטרם נענה הקיבוץ לפנייה שיבואו ויטפלו במת. פקיד חרוץ היה, ככל הנראה. טילפן פעם אחת ולא נענה. המתין חצי־שעה וטילפן שוב. עכשיו כבר סיימה יפה את מיון הדואר, את כתיבת הפתקים למי שקיבל צרור־דואר רשום, או חבילה שאינה נכנסת לתאים — נטלה את הדואר והלכה לחדר האוכל, לחלקו. צלצול שני זה נשמע, כשהגיעה קרוב למגדל. שמוע־שמעה, למען האמת, גם את הראשון, שהיה מצווח עוד ועוד, עד שנשמע כקריאה נואשת לעזרה, ואוזנה היתה כרויה לו ולרגע שהוא נפסק פתאום, כיציאת־נשמה. מי יכול לתאר את המתחולל בלבה של יפה כל פעם שנשברת זעקתו של הטלפון אל צריף־הדואר, מעבר לדשא הגדול. תוך שהיא מטביעה את חותם הממלכה על כל מעטפה ומעטפה נמתחים עצביה ומתלקחת בה תאווה פראית לרוץ ולאחוז באפרכסת וליצור קשר, לפני שייוואש קצהו הרחוק של הקו, ועם זאת נהנית היא מן העוּבדה שאין נענים לצלצול הזה, ורגע־גוויעתו דוקר אותה בלבה כמו מחט. באוזני חברים, וגם בלבה, חזרה ונשבעה, ששוב לא תרוץ לקבל שיחות, מפני שלא עסקה הוא. כל אותן פעמים שנחלצה לעשות את הדבר האלמנטרי הזה — אמרה — לא רק שלא הודו לה על שהפֵרה את קשר־האובייקטיביות הצוננת של הכלל לקול, שהוא תמיד קריאתו של בן־אדם אחד אל בן־אדם אחר, אלא ששילמו לה בתגובה נזעמת, כאילו תחבה חוטמה בעניין לא־לה. והלוא לה מודאי אין בשביל מה לרוץ. אליה מודאי אין מי שיטלפן. זו עוּבדה.

אבל. אבל בן־אדם הוא רק בן־אדם. וכשפרץ בפעם השנייה קולו הדחוף של הפעמון החשמלי, והיא אז ממש בפתח מגדל־המים, לא יכלה עוד לעמוד נגדו ואחוזת־בהלה רצה פנימה ונפלה על האפרכסת, מבקשת לתפוס את קצה־הקול, לפני שיינתק ויאבד.

ואז שמעה את קולו של פקיד בית־החולים, שביקש לדעת מדוע אין הקיבוץ משיב לשאלת בית־החולים. כן, החבר שלכם שמת הלילה. כן, אנחנו צריכים לדעת איזה סידורים עשיתם. כן, אלפרד, זה הוא. הלילה, לפנות־בוקר, מת.

יפה היתה המומה, ולא החזירה את האפרכסת למקומה ולא השיבה לקולו של הפקיד, שהמשיך לצאת, נרגז ותובעני, מתוך השפופרת השחורה.

כן, הוא מת הבוקר, צפה התשובה לפני עיניה כאד שקוף. לשם מה, אוי לי, צריכה הייתי אני, דווקא אני, לרוץ ולקבל את השיחה הזאת, לשמוע ראשונה את בשורת־האיוב. איזו מחשבה אווילית עברה במוחה, כי אילו כבשה את סקרנותה, היתה מונעת לא רק את הידיעה, כי אם את עצם מותו של אלפרד.

אבל, מאידך, באה מחשבה שנייה, טוב שרצתי לפחות אני. מי יודע כמה פעמים כבר צילצלו מבית־החולים ולא נמצא מי שיאמר מה מתכוון הקיבוץ לעשות בגווייתו של אלפרד. הלוא זה נורא. מאז הבוקר מבקשים להודיענו על מות חברנו אלפרד, ואין מי שיָרים טלפון. איזו בושה היינו מתכסים כולנו, אמרה בלבה, אילו כל היום כולו לא היה נמצא חבר אחד, שייענה לקולו של בית־החולים. והלוא, אלפרד…

“הלו!” צעקה אל תוך האפרכסת, אבל שום קול לא נענה. הקו נותק. עכשיו החזירה גם יפה את השפופרת, אחזה בתיבת־הדואר הנכנס ונחפזה אל החצר. לאן תפנה תחילה, אם אין איש בחדר־המזכירות, הירהרה ועיניה סרקו את כל טבור החצר, מחדר־האוכל ועד לבתי־הביטחון, ועד לצריפים השחורים ובתי־הילדים. בשביל היוצא מבית־הילדים באה פראנקה, זו של אברי, והיא דוחפת לפניה את עגלת־האוכל הסגורה, שקולן של פנכות ריקות יוצא מתוכה ומקשקש למרחוק. פראנקה היתה בדרך למטבח־הגדול, ויפה היססה רגע ואחר־כך לא יכלה עוד להתאפק ונחפזה לקראתה.

“איפה אברי?” שאלה בהתרגשות.

“אינני יודעת,” אמרה פראנקה בקול כבוש, ואפילו התמיהה על שפתאום שואל חבר אותה היכן אברי לא נשמעה ממנו. אפילו לא שאלה מדוע זה נרגשת יפה כל־כך.

“אלפרד איננו,” לחשה יפה והשפילה עיניה.

פראנקה נשארה עומדת במקומה ושריר לא זע בפניה, אף שבפנימהּ דימתה להרגיש, בפועל ממש, נוזלים חמים ניגרים מאחורי ראשה ועד לקרסולי רגליה. אלפרד מת.

“נורא,” טילטלה יפה ראשה והתנערה כארי לעשות את שליחות הקיבוץ. “מבית־החולים מצלצלים כל הבוקר, ואין אדם שירים טלפון. איפה מישהו?”

וכבר הניחה לפראנקה ונחפזה לחדר־האוכל, ששם עסקו חנן ותלמידיו בהכנות לנשף. אולי ראה מישהו את אברי, שאלה, אלפרד איננו. כשנכנס צבי לחדר־האוכל כבר ידע על כך כל מי שעמד בטווח־שמיעה. כשהבין צבי היכן הדברים עומדים, מיהר להתקשר עם בית־החולים. יש להעלות מסקנות — ומיד. יש לשלוח טנדר. יש לדאוג מיד לסדרי־ההלוויה והקבורה.

כן, אמר, מיד נתלה הודעה מתאימה בחדר־האוכל. כן, גם עם דוב אדבר. בדיעבד, אמר צבי לאחר הרהור, אולי יש כאן התערבות של רצון שלם ונעלה מרצוננו. הן לא מקרה ריק הוא, שבכל פעם פוקד אותנו האבל דווקא בשעת־שמחה. אם כי…

אברי לא השיב. רגע עמד ובעד קיר־הזכוכית של המסדרון הרחב השקיף אל הכיכר המדשיאה למטה, אל החולים המתהלכים שם בחלוקיהם האפורים, ומנה את אצבעות שמאלו באצבעות ימינו, מיעך אנחה שביקשה להימלט מבית־חזהו והחזיר פניו לחדרו של ד״ר ואלד.


 

י    🔗

מי שלא נתנסה בשעות כאלה בקיבוץ, ספק אם יוכל להשיג כמה נבדלות הן מכל מה שאנו מוצאים בחברות אחרות, גדולות וקטנות. ביקשו חברינו לצור את חייהם — מדעת ובהתכוונות עמוקה — בדפוסים שיחזיקום כמו שמוחזק הגוף בתוך עור בשרו, לא רפויים מדי ולא מתוחים מדי, שתהיה להם עמידוּת של פלדה ורגישוּת של ראש־העצב, שיוכלו להשתנות כמו הרגע ולהתקיים כמו הנצח. ביקשו חברינו צורות לימי חול ומועד, לסדרי־עבודה ולפולחנות־חג, למותר ולאסור, ליחסים שבין אוהבים ולקשרים שבין אבות ובנים, צורות לשמחה וצורות לאבל. ביקשו להפוך את הרצון לאנרגיה־של־זמן, לעשות בִשחַם־המסורות כבאבק־הפורח ולדחוס רעיונות עד שיהיו קשים ויפים כיהלומים.

משהו מתואם מורכב זה מתגלה בשעת הלוויה.

עד שתים־עשרה בצהריים, כשנתמלא חדר־האוכל, כבר לא היה חבר שלא שמע על מותו של אלפרד. כל מקום שעבר בו הקול השאיר אחריו דומייה. פתאום נתכנס כל חבר בתוך עצמו והחריש, צעדיו קטנו ונאלמו. מי שדיבר — דיבר בלחש. מי שלא היה לו צורך לעבור בחצר, מנע רגליו משביליה. אי־אפשר להסביר את הדבר הזה, אבל השתיקה השתלטה על כל פינה, חדרה עד לבנייני המשק, עד אל מתחת לנופי האילנות, אפילו קולותיו של בית־התינוקות נבלעו כביכול אל תוך השתיקה, שהיא מותו של חבר. אבל לא זה העיקר, כי אם פעולתה המופלאה של השתיקה הזאת. הלוא חברינו משתמטים בשעות אלה משיחה זה עם זה, וכל אחד מסתגר בתוך עצמו, והשתיקה — מעצם מהותה — כאילו מרחיקה בני־אדם, אך בצהרי אותו יום שישי חשנו כולנו כיצד היא נהפכת למכנה משותף, כיצד היא מחברת אותנו זה אל זה במין אחווה עמוקה, שבשבילה נעשים כל חיינו כדאיים. צריך להרהר בדבר, אבל בכל פעם מחדש היתה נולדת בנו ההרגשה, שמכל הדפוסים והצורות שביקשו חברינו להשליט על חיינו, רק הלוויית־המת, הסתלקותו של אחד מאתנו, היא שעת־התגלות לחיי כולנו, היא צורה שמעמקיה נוגעים בּמַאגִי. קצת לפני שלוש נכנסו שתי המכוניות לחצר־הקיבוץ, בטנדר גופת־המת ומשמר־הכבוד, ובמכונית אברי, מנוחה ומיטשה. את מיטשה הוליכו לחדרה, ואילו הארון הוצב בבית־התרבות החדש. החברים התחילו עוברים על פניו, ביחידות, בראש מורכן, בפנים כסויים, מקיפים אותו סביב־סביב, חוצים לאורכו את האולם הגדול, שכל רהיטיו חדשים ומצוחצחים, ויוצאים אל הרחבה המרוצפת אבן ירושלמית אדמדמה, או יורדים במדרגות הרחבות אל כיכר הדשא, משתהים רגעים אחדים ופורשים איש לחדרו.

פורשים על־מנת לחזור, מפני שההלוויה נקבעה לשעה ארבע, וראוי לדייק, שלא ידביקנו החושך. ברבע לארבע כבר התכנס כמעט כל הקיבוץ ברחבה ועל הדשא, והמתין דומם לצאת המסע. מעבר למחסן־הנשק קרבו חברים אחדים, במערך שנרמזה ממנו שורה עורפית, ועם זאת, כמו בכוונה, הלך כל אחד בקצב משלו, חרג מן הישר־הדמיוני, איזן־לו לפי־רוחו את הרובה הלפות בין אצבעותיו. גם קבוצת־היורים היא צורה, הכופה עצמה על החיים שבראווה ונותנת להם תוקף. כל חבר שמת הוא חייל שנפל. אפילו אלפרד.

עד כאן?

צבי פיקפק בכך מאוד, כמסופר לעיל. לולא כן לא היה מפעיל את השפעתו על חברינו בישיבת הבוקר של המזכירות. כדי למנוע אי־הבנות, צריך להבהיר: עמדתו זו של צבי, שיש לעשות הכול שלא יתבטל הנשף ולא יתעכר החג, לא באה מפני שלבו גס באותן צורות, או מפני שחייו ומותו של אלפרד לא נחשבו בעיניו. ההיפך הגמור הוא הנכון. צבי רצה להגן על הקיבוץ מפני עצמו על־ידי שימנע אותו מן הניסיון. הוא ביקש לסוכך על הצורה המקודשת גם בעיניו מתוצאה מחויבת המציאות החדשה, משבירה שלא תוכל לתקון. לא ענייננו הוא לדון את צבי, לא לזכות ולא לחובה, אבל להאזין לו אנחנו צריכים, ואולי דווקא ברגע זה, כשהצטרף גם הוא אל קהל־החברים, פתח בית־התרבות, וחיכה לצאת מסע־ההלוויה. צבי עמד עם כל החברים, אבל גם מופרש מהם היה, נשען אל גזעו הקלוף־למחצה של אחד האיקליפטים. עכשיו היו עיניו עצומות באמת, וכיוון שהשפיל את סנטרו ללוח־חזהו, נעלמו פניו כליל מאחורי פרעות־ראשו, שנראו כסירה קוצנית מורכבת על כתפיו. כשעוצם צבי את עיניו מיטיב הוא לשמוע את הקיבוץ, מיטיב הוא לראותו, ובלי המון הפרטים המונעים את ההתרכזות בעיקר. והעיקר — הלוא הוא מה שמתאמץ צבי לתפוס כל עשרים־וכמה השנים האלה, המהות שישנה כאן במרקם־חיינו ואשר צריך רק כוח־ריכוז מספיק לחשיפתה, להעלאתה כמו שמעלים את הניצוצות וגואלים אותם מן הקליפות. הזוהר הקדוש של חיינו — זה היה מטבע־לשון חוזר אצל צבי, גם בדבריו שבכתב וגם בשיחות שעל־פה. הזוהר, אמר פעם, לא במובן זה שאנו מוצאים אצל דיוקנאות הקדושים הנוצריים, הילה של זהב מעל לראשם, אלא מין גרגר זעיר וחבוי, כקמצוץ של רדיום מאחורי כתלים עבים של עופרת. לעולם אין עינינו רואות אלא את העופרת, אבל איך אפשר שלא לחוש ברדיו־אקטיביוּת המבדילה את מהותנו מכל מהות אחרת?

ומאידך, איך אפשר לחוש בה, כשאין העופרת עצמה נבדלת מכל עופרת אחרת? רק בעצימת־עיניים. צבי שומע את השתיקה המגיעה אליו מכל כנפות הקיבוץ, ורגע אחד שבה נפשו למנוחתה. מכל הכוחות הפועלים זה בצד זה וזה נגד זה, אין ככוח המהות האחת המיוחדת הזאת, ההופכת את חברינו השונים לכלל. אבל…

אבל צבי אינו מסוגל לרכז עצמו ברגע האחד הזה, מפני שחרף כל כוונותיו הטובות אינו מצליח לדחוק מזיכרונו את היום הארוך, את כל אלה הפרטים שאינם מניחים לתפוס את העיקר, שמטלטלים בלי־הרף את צבי בין שני הקטבים, בין מהותו־שלו כמי שמבקש לשנות את החיים לבין מהותו־שלו כמי שמבקש לציירם. הנה הוא מתוך והנה הוא מחוּץ. הנה הוא מתבונן, והנה הוא אץ לעשות, להציב סכרים, לכרות אפיקים. העיקר? מהו העיקר? יש בכלל עיקר? או שמא הכול עיקר, ושום־דבר לא?

צבי כבר יודע ברגע זה מה שניסה לעקוף מאז הבוקר, מאז נתקבלה החלטת המזכירות, שאין דוחים את הנשף, מאז הרימה יפה את שפופרת־הטלפון והכול נתהפך על פיו, מפני שאי־אפשר להציב סכרים לחיים, ואי־אפשר לכרות להם אפיקים.

לא, גם לא זה. מפני שאי־אפשר להתחכם על המוות. הוא בא פתאום, מתוך שרירות, מלעיג ומעוות, ומולו אי־אפשר לעמוד בעיניים עצומות.

צבי, אמר צבי בלבו פתאום, והדמעות עלו פתאום, כאילו מתוך הקיבה, פרצו דרך בית־הבליעה החנוק ודרך השמורות הקמוטות, אתה כבר לא תכתוב שירים וגם סיפורים לא תכתוב, אלא פתאום תמות, ולא היית בחוץ ולא היית בפנים. פתאום תמות.

איש לא הבחין בטלטלה שאחזה את צבי, והוא מיהר למחות את עיניו בשתי אצבעות, כמו שעושים מי שמבקשים להרגיע את עיניהם העייפות. מה קורה כאן? מה מעכב את מסע־ההלוויה? הוא חיפש את אברי בקהל־החברים ולא ראה אותו, וגם מיטשה לא הובאה עדיין מחדרה, וכבר עשר דקות אחרי ארבע. עקר את עצמו מן האיקליפטוס ועלה בשביל־הבטון למרכז החצר, לברר מה העניינים. עכשיו חזר להיות שקט ומאוזן, והעוּבדות הפשוטות יצאו להן שוב ממחבואיהן.

היתה עובדה אחת: בשעה זו ממש, כשנתכנסו חברינו פתח בית־התרבות, כבר צריך היה הפורים לחיות בתהלוכת־המסיכות של הילדים. כלום באמת בלעה האדמה את הקיוסקים, את קישוטי חדר־האוכל, את עצם מצב־הרוח שחפן את הגדולים והקטנים ואָמוּר היה להפוך בעוד שתיים־שלוש שעות את הקיבוץ כולו לקרנבל אחד גדול?

היו התגובות המיידיות, אפשר לומר הלא־רצוניות, של החברים: “אוי!” אוי על מה? מי שמכיר את חברינו (ומי, אם לא צבי) שמע בו את התדהמה, בגלל הפורים. “אוי, עכשיו, היום, הלוא זה נורא!” מי שאוזנו רגישה לקולותיהם המרוסנים של חברינו (ומי, אם לא צבי) שמע את רעד־הצחוק אל־מול תקלה רבתי זאת, שמרומזות בו אלף התפתחויות פרועות, מטורפות ובלתי־נמנעות כל־כך, עד שאי־אפשר שלא לצחוק. איש לא הזכיר את הפורים, אבל בעיני הכול ראה צבי (ברגע הראשון) מה התחולל בלבם המלא תכונת־חג, כשנדחק לתוכו המוות, ממש במרפקים.

ובעצם, אין אנו מדייקים באומרנו: איש לא הזכיר את הפורים. דוב, למשל.

אף שעד היום מוסיפים כמה חברים לפקפק באמיתות המעשה הזה, לא יכול צבי ליהנות עצמו מן הספק, מפני שבמו־אוזניו שמע את דבריו של דוב. ברגע שהניח מידיו את שפופרת־הטלפון, ככלות שיחתו עם אברי, רץ אל דוב, שנמצא אותה שעה — למרבה המזל — בשטח המוסד, בשביל לנסות ולרכך במקצת את עוצמת המהלומה. אבל דוב, שזיפי־זקנו הצפופים והזיעה־באבק השחירו את פניו הגדולים וכל־כולו קרוב להתפוצץ, כמושכי־חבל ברגע המכריע, כשאין לדעת מי יתמוטט מנצח ומי מנוצח, דוב איבד פתאום את כל צבעיו, האפיר, ובפרץ־יצרים שלא ייאמן לחש:

“האגואיסט הזה! אני לא אסלח לו לאגואיסט הזה, לעולם!”

רגע נחרד צבי מעצם־הניסוח — ומשנהו מן המחשבה, שעלול הוא לחזור עליו גם באוזני אחרים. אך כל ניסיונותיו של צבי להטות את אפיק־מחשבתו של דוב לכיוונים אחרים, צורמים פחות, לא הועילו, כפי הנראה. המהלומה שניחתה על קו־הגמר של חלומו האבוד להיות מחזאי ובמאי, חזקה עליו כל־כך, עד שאיבד כל מידה של יישוב־הדעת, וגם באוזני חברים אחרים חזר על דברי שבועתו, ואלה פשטו מיד כאש־קוצים בכל חצרנו כולה עד שחזרו אל צבי, מעוטרים נפצי־צחוק:

“שמעת איך דוב משתולל? האגואיסט הזה, צעק. אני לא אסלח לו, לאגואיסט הזה, לעולם!” זה בעיני זה הביטו החברים והצחוק מפרפר כצפרדע בתוך גרונם. הוותיקים נשכו שפתיהם והשתדלו שלא להראות, ואילו ההשלמה, הבנים והנוער, כל מי שלא היו חבריו הוותיקים של אלפרד, לא ניסו אפילו למשול ברוחם, אולי גם שמחו להיתר־צחוק זה, שאפשר לרכזו ברוב. הכישלון האמנותי, שהוא עצם־מהותו, קיבל עכשיו אישור מידי הגורל, ובאופן הגרוטסקי ביותר, שתגובתו של דוב רק מחזקת אותו.

אבל בכך, למען האמת, הוקפץ הפורים מחדש לתודעת החברים, אמר צבי בלבו, וגם הוא נקלע בין הצחוק והבכי. כבר קרוב היה להיכנס לחדרה של מיטשה, כשראה ממולוֹ את חברנו מוקי. מוקי לא עשה שום תנועה מיוחדת, לא קרץ בעינו, לא הרקיד רגליו, אלא סתם פסע פסיעות גסות, כהרגלו, ובכל־זאת לא יכול צבי לבלוע בעוד־מועד את הצחוק, שהתפשט לו לפתע באופן בלתי־תלוי על פניו, אותו צחוק שהצליח להחזיק בשיניו מאז השמיע דוב את הכרזתו. אם קלט גם מוקי את התפרצות הצחוק — זאת כבר לא ידע צבי, שכן פנה מיד פנייה חדה לימין ונחפז אל הכיכר המדשיאה, ששם ניצב לו, גמור־למחצה, קיוסק הממתקים.

שם עמד. והצחוק נתהפך שוב לעצבוּת, שצָריך כוֹחַ אדיר לָאמת בשביל לתת לה שֵׁם. אנחנו צוחקים למה, לעזאזל, נעוו פניו של צבי. צוחקים לדוב, ושוכחים אגב־כך, שזו — בדיוק זו — הרגשת הכלל, אף שלא בוטאה בגסות זו הטיפוסית רק לדוב. בהחלט אגואיסט. זה היה אלפרד בעיני כל חברינו, ולוא רק מפני שהאריך את עינוייה של מיטשה, ולוא רק על שנצמד בכוח לא־טבעי לחייו אלה. כמה נורא הדבר (ובעצם, למה לא מצחיק?), שהואיל ואת חייו יכלו חברינו להבין רק כשייחסו לאלפרד כוח־רצון עילאי — תלו גם את קצו בפעולה רצונית, ואפילו על דרך השלילה, היינו שבחר דווקא ביום זה בשביל לנתק את רצונו מחייו. וזה — אל תתמה על צחוקם של החברים — מעשה אגואיסט!

אז למה העצבות הזאת, למה?

בן־אדם מת. כשמת בן־אדם, מת רק הוא. חץ ננעץ בחלקת־המים, ואין אחריו לא חור פעור, לא שום חסר, רק אותה חלקת־המים. מי שצוחק אינו בפנים, הוא בחוץ, ואתה, צבי, אתה כל־כך בפנים, כל־כך בפנים. כל חייך הארוכים, שבכל מוות משתקף מותך, בחלקת־המים שלעולם לא תשתנה. חייך כלים, ולא הגעת לעמוד מחוץ, ולא קנית את הצחוק. הוא מפחיד ומייתם כל־כך. אלוהים, עצוב עד מוות.

״צבי!"

זה היה מוקי, שנשאר עומד על המדרכה הצרה, במקום שבו הימין צבי, ועכשיו אי־אפשר היה לטעות בהבעת פניו החושניים, כשם שאי־אפשר היה לטעות בהם לפני שעתיים, כשירדו, ארבעה חברים, לחורש האיקליפטים, לכרות את הבור. הוא צוחק, מוקי, ושום דבר לא מפחיד אותו.

“צבי, מולה כבר הגיע. עוד מעט זזים.”

אה, מולה, כמובן, לו חיכינו.


 

יא    🔗

היה כבר אי־שקט ידוע אותה שעה, כשהגיע מולה מירושלים. קמצים־קמצים עמדו החברים, שותקים או לוחשים בלי־קול. רוחם לא קצרה, אבל גבר החשש מפני החושך העלול ליפול עלינו פתאום. כבר עכשיו נבלע רוב האור ושִׁיוּרָיו האפירו. מעבר לפרדסים נטתה כנראה השמש, אף כי העננים הנוסעים מן הים העלימוה מאחורי חומתן השחורה. לא נעים.

אבל ממש אז, כשפנו כמה מחברינו אל חצקל וביקשוהו שיילך לחדרה של מיטשה ויסביר שאסור לחכות עוד, נראה מולה. הוא עשה קפנדריה ובא ישר ממקום־חנייתה של המכונית שהביאה אותו אל בית־התרבות. מיד לאחר שהקיף את הארון ניגשו אליו צבי ואברי ולחשו באוזניו, שצריך להחיש את ההלוויה ולפיכך ראוי שיאמר מיד כמה מלים.

מולה סירב בתקיפות. הידיעה נמסרה לו, אמר, תוך־כדי ישיבה באיזה עניין ממלכתי חמור. איך אפשר לדרוש ממנו שיעמוד ויספיד את אלפרד, אם טרם עיכל את הרעיון שאלפרד איננו. מבטו של מולה היה מפוזר, כאילו אינו משיג כלל מה הזעיק פתאום את כל החברים לפתח בית־התרבות. בסבלנות חזרו אברי וצבי והפצירו בו שידבר. אמנם, הם לא זלזלו בנימוקיו. להיפך, קל היה לראות שאפילו את דבריהם אינו שומע. אלא שלשחררו אי־אפשר. מסורת היא אצלנו, שמולה מדבר על מיטתם של חברים, לא רק מפני שהוא מולה, אלא מפני שבדברו נמצאת התנועה כולה מיוצגת. נוסיף לכך מה שלא פירשוּ, אבל מה שהיה אולי העיקר: כל הקיבוץ חיכה רק לו, וסירובו לדבר — על מיטתו של אלפרד — יפתח פתח לפירושים. מולה דיבר. לבוש היה חליפה כהה וסוודר ירוק־כהה, שלא גילה אלא את צווארון חולצתו הלבנה, שהוא מקפיד ללבוש בימים שהוא עולה לירושלים. חברים הגביהו את הארון, הוציאוהו אל רחבת האבן האדמדמה והציבוהו עליה. מולה קרב בצעדים כבושים אל מראשותי הארון והצניח את ראשו הגדול, כאילו אין לכתפיו עוד כוח לשאתו עליהם. מולה כבר אינו הצעיר שהתאהבנו בו בשחר־נעורינו. גם לא כשפתח ודיבר בקול־לחש.

“אלפרד,” אמר, “חברים הפצירו בי לומר דברי־הספד על מיטתך. חברים הפצירו בי, ואני סירבתי. אמרתי להם, כי טרם עיכלתי את עצם־המחשבה, שגם אתה הלכת מאתנו. נדמה לי, שלא היתה זאת האמת, ומי שבא להיפרד ממך, לעיני כל הקיבוץ, ולא יאמר אמת, לא יוכל אף־פעם לטהר את עצמו מן השקר. אלפרד, אני נואם, נואם מקצועי, מספיד מקצועי. עשרים שנה אני יושב עם חבריך, שאת ראשוניהם חינכתי אני. חינכתים לבית־החיים הזה, לקיבוץ, ואני הוא שליוויתים בנאומים גם לבית־החיים ההוא, בחורש, למה שהלשון העברית מכנה בית־החיים. אלפרד, אני מספיד מקצועי…”

מולה השתתק, ורק עכשיו נשמעה דממת הקיבוץ כולו, שהחושך כבר התגנב לתוכה. קולו של מולה, זה הקול הניגוני שחימם אלפי לבבות, דמם, אבל לא היתה זו ממין האתנחתות הקוראות לעוד־עוד. לכאורה, אין הבדל בין שתיקה לשתיקה, אבל אי־אפשר היה שלא לחוש באי־הרצון העולה כהבֶל מכלל החברים, באיזו עצבנות של לא־רוצים־לשמוע. מה קורה לו למולה, איזה נאום הוא פותח עכשיו, כשכבר חושך. “למי אספר על היום הקרוב ההוא, אולי אתמול, כשהגעת בפעם הראשונה למועדון שלנו, כשהיית אתה ילד ואני ילד קצת יותר גדול? לא למי, כי אם איך, באיזו לשון. באיזה אמצעים רטוריים עלי להשתמש, בשביל לשכנע את עצמי שעשרים־ושמונה שנים אמנם עברו, שהכול התרחש כמו שחלמנו עליו, ואולי הרבה יותר מכוח־החלום שלי ושלך, וכי שום דבר אינו כמו שחלמנו עליו? איך, כשכל השנים האלה הייתי נואם? אלפרד, אני חוזר בלילות לקיבוץ, אני חוזר בלילה, וישנו מין משק גדול ומבנים גבוהים ומכונות כבדות והמון בני־אדם ישנים, ואני מגיע לבדי, ואני פתאום זר, אני לא עשיתי פה כלום, אני הייתי בחוץ, ואני רוצה לעצור מישהו, לדבר עם מישהו, עם חבר, לדבר, לשאול, שישאלו אותי, לא לנאום. אבל, אבל אין זה כבר אפשרי. מצפים ממני שאנאם, וכשאני מנסה אחרת — כשאני מנסה אחרת… אלפרד, הלוא אנחנו כולנו כל־כך לא־שלמים, הלוא הדיבורים האלה עצמם, שחזרתי עליהם אלף פעמים ואחת, על האדם השלם, הם פיקציה, הם כמעט שקר אנטי־הומניסטי. רק זה שאתה רצית, מאוד־מאוד רצית, כל־כך הרבה שנים, להמשיך ישר מן היום הראשון ההוא, ישר מן הנעורים, ולהמשיך חי, דווקא חי…” וכאן השתתק שוב, והמועקה היתה כבדה מנשוא, ומרחוק, במקום שהתרכז הנוער, נשמעה אוושה ברורה של קוצר־רוח. צריך לומר למולה שיפסיק, ואין איש מעז, אבל גם להמשיך כך אסור להניח לו, מפני שכבר אינו יודע, כמדומה, מה רצה לומר, ואינו יודע במה מסיימים. “אני עייף מאוד, אלפרד, ואינני יכול לדבר. אבל אני יודע שיש כאן חברים, אני יודע, יש כאן חברים, החשים כי אם לאלפרד לא עמד הכוח, כי אם גם הוא הובס, ופתאום איננו… אני לא יכול יותר, אני גמרתי.”

היתה דקה ארוכה של מבוכה, ואחרי־כן ניגשו אליקום וצבי אל הארון. השורות המאובנות של החברים נשברו. המסע יצא לדרכו וחצה בצעדים כבושים ובדומייה גמורה את חצר הקיבוץ, דרך הדשא הגדול, ושיכון־הוותיקים הישן, ובתי־הילדים, וצריפי ההשלמה והנוער, עד לחורש האיקליפטים והברושים, שביניהם, ואפילו קודם שניטעו, נטמנו חברינו. בלי שום סימנים חיצוניים של טקס התנהלו החברים אחרי הארון, כמטיילים לרוח־הערב. עֵין זָר היתה תוהה בוודאי על מניינו של ציבור זה, אולי היה זוקף גבותיו למראה קבוצת הרובאים, למראה חבורות הנוער הגדולות, כולם בחולצות כחולות, כמו למין מפגן. אבל כל אחד מחברינו הבחין בהרבה יותר מכך: הארון הלך בראש המסע, וכל שלושים־ארבעים צעד היו החברים הוותיקים מתחלפים ביניהם בנשיאתו. מאחורי הארון צעדו כל הוותיקים, בחטיבה אחת, ורק ברגליהם ההשלמה הצ׳כית. אחרי אלה הלכו הבנים הבוגרים והגרעין, ואחריהם ילדי המוסד ובית־הספר. רק במאסף, כמפקפקים אם להילוות אם לשוב לחדריהם, הלכו ההורים, זקני הקיבוץ. ההורים — ראשונים הם להתגודד פתח בית־התרבות, לתפוס שני ספסלים ולהמתין, להפוך בפרשת חייו של הנפטר, שהברת־מותו נופלת ביניהם, נופלת בכל פעם מחדש, כפעמון־אזעקה. אה, נאנחים הם, לא, מלאך־המוות לא שבת ממלאכתו, ודרכו אלינו נתקצרה במת אחד. כמה עשירת־ניגודים הרגשתם של הזקנים בשעה זאת, כמה ניכרים הם במקום שהם בוררים לעצמם — בירכתיים. ללכת — ולא ללכת. לחלוק כבוד — אבל לא להיחפז לשם. מצווה ללוות את המת — אבל חס ושלום לא לנקר את עיניו של בעל אלף־העיניים.

שם, בין הזקנים, הלכה גם פראנקה, פראנקה של אברי.

אין לנו חוקים להליכה בלוויות, וכל חבר רשאי ללכת במקום שהוא בוחר לו, או גם להישאר בחדרו, וּודאי שאין לבוא אל פראנקה בשאלה מדוע זה התחברה אל ההורים, בזנב־המסע, ולא הלכה בצוותא אחת עם החברים הוותיקים. אבל דווקא מפני שנטתה מן המנהג הפשוט, משכה אליה את עיני החברים. משהבחינו בה — שוב לא היה צורך בשאלות, שכן התשובה היתה גלויה לכולם. הלוא עכשיו אלפרד מת. בבוקר, כשנבהלה יפה וסיפרה מה שמעה בטלפון, היתה פראנקה כאילו על קִצה נתבשׂרה. חמש־עשרה שנים למדה פראנקה לכסות בפניה על רגשותיה, וגם עכשיו חבשה את פניה כמסיכה, ועל שאלותיה של יפה השיבה במתינות, בהבעת תימהון־וצער של אינו־נוגע־בדבר. גם כשהניחה לה יפה ורצה הלאה, לא שינתה פראנקה מהרגלי כל השנים. הלכה למטבח־הילדים, מילאה את הכלים אוכל, שבה וטענה את העגלה הסגורה, חזרה לבית־הילדים, סייעה בהגשה, השגיחה על הסדר ועל השקט בשעת הסעודה, פיקחה על ניקוי השולחנות וטיאטוא הרצפה והדחת הכלים, וכל זה בקצב יום־יום, בלי להאט, בלי להחיש. קביעות ממושמעת זו של עשייה כפתה פראנקה על עצמה, כאילו בכוחה תנצח את עראיוּת־התמיד של חייה עם אברי. אמרי: עולם כמנהגו נוהג, וכן יהי. קומי בוקר־בוקר לעבודה, שמרי על החדר, שיהא תמיד נקי ומצוחצח ושום חפץ לא יהיה בו מחוץ למקומו. טפחי את אמות־הקרקע שבחזית ובירכתיים, שתמיד יהיו משופעות שיחי־פרחים — כַּלות וסייפנים ודליות ואירוּסים וציפורנים, פרחים גדולים ורוֵוי־צבעים, שאין כמותם בכל הקיבוץ. יהא החדר אבן־שואבת לעוזי ולרותי ולא יחסרו בו לעולם לא פרוסת־לחם וריבה, לא סוכרייה ולא צעצוע, כדי שיזכרו תמיד, כי זהו החדר, זה הבית, שאין חדר טוב כמותו בכל הקיבוץ, שתמיד יבכרוהו על־פני כול.

כל־כך שיקעה עצמה פראנקה בעשיות אלו, עד שסוף־סוף התחילה שוכחת, שקביעות מושלמת זו תלויה בעצם על בלימה, שמה שעבר בינה לבין אברי לא נרפא מאז. לפני חמש־עשרה שנים, ממש ערב ההתקף הגדול השני שבא על אלפרד, בא ואמר, שעוזב הוא את החדר, ולא הסתיר שבגלל מיטשה, אבל הן נשאר. חמש־עשרה שנים.

והרי זה הרבה מאוד.

אמת, שום דבר לא שב להיות כקודם. אבל גם כשהבינה פראנקה, כי לא מפני שאיימה לשים סוף לחייה ולחיי שני ילדיה, כי אם מפני שמיטשה סירבה להפקיר את אלפרד, נשאר אברי בחדר; גם כשראתה שפרישותו ממנה מתמדת והפרגוד הבלתי־נראה שביניהם אינו עולה — גם אז לא איבדה פראנקה תקווה. כל עוד לא גזרו, כל עוד בחדר אחד הם יושבים, יש סיכוי. דווקא מפני שמיטשה היא שדחתה את אברי, יש סיכוי, ששפיות־דעתו תחזור אליו וחייהם יחזרו לתקנם.

איך יכלה פראנקה לעמוד בכך חמש־עשרה שנים? אולי מפני שמראשית קשריה עם אברי, לא חדלה לתמוה על בחירתו בה. הוא, ממנהיגי הקיבוץ, עמוד־התווך של משק מלא סימני־שאלה. הוא — גבר לכל דבר, שכל בחורה משלנו וכל מי שמזדמנת אצלנו רואה קודם־כול אותו. ואילו היא, פראנקה, מנעוריה ידעה, שבקסמי־גוף לא נתברכה, ולאמיתו של דבר בטוחה היתה שאין מכוערת ממנה. מה שחיסר ממנה הטבע ביקשה להשלים בחריצות, בסדר, בניקיון. אבל כשבאה מיטשה, וקרה מה שקרה, לא תמהה, כאילו היה כל־זה גזור מראש, אבל גם להניח לו ללכת לא יכלה. שש שנים חיו יחד. הזוג הראשון בקיבוצנו היו, ועוזי בננו בכורנו. איכשהו נהפכה דווקא משפחתה של פראנקה לעניין, שעיני הכול משגיחות בו. איך זה תישאר פתאום שוב בלא כלום, ואפילו אם היפוכו של הלא־כלום הוא רק על קצה־הציפורן. נחזיק במה שיש. נשתדל לחזק את מה שבידינו — את החדר, את הפרחים, את עוזי ורותי. הלוא אם חמש־עשרה השנים שעברו מאז לא היו ניצחון — גם כישלון לא היו, מפני שאברי נשאר כאן, רק כאן, בחדר הזה, עד עצם היום הזה.

אבל היום נחתך גורלה. מרגע שאמרה יפה, כי אלפרד מת, ברור לה הדבר הזה. כל אותן השנים ידעה, כי כל עוד אלפרד חי יתקיימו גם חייה היא. איזה קשר משונה נטווה בין חיי שניהם, ואף שפראנקה אינה מגלה רגשות, ואולי גם בפנימיותה אינה עוסקת בדקויות, הנה כל אימת שהוסע אלפרד לבית־החולים, היה כאילו על ראשה מתהפכת החרב. עכשיו הוא מת. וזה הסוף. היא צועדת בסך, עם כל הקיבוץ, ונורא לומר, שיש בלבה איזו טינה עליו בשל כך. אבל המוות הזה האורב לה עכשיו, שיבוא אליה עם היסתם הגולל, משתינתק מיטשה מגורלה. אם כל־כך הרבה שנים החזיק אלפרד מעמד, נגד הטבע, מדוע זה מת עכשיו, מדוע זה נגדה? פראנקה הלכה במאסף, אבל ראש המסע כבר נעצר לפני הקבר הפתוח. נושאי־הארון הניחוהו בצד תלולית העפר הכבד, השחור והצמיג של אדמות־הביצה. החברים שמאחור הצטופפו במעגל מהודק סביב־סביב, נזהרים שלא לדרוך על המצבות, מפני שבתוך החורש היה ממש חושך. מישהו דאג לשני פנסי־רוח, ועד שהסתדרו הכול מסביב, כבר דלקו הלהבות הצהובות בגובה כתפי־החברים, למראשותי הארון. הפנסים לא גירשו את החושך, רק דיללו אותו, רק הרקידו מטליות של אור קודר על פני החברים ועל קליפות האילנות הגבוהים. מול שתי הלהבות הכלואות בתוך הזכוכית, נבלע קול החברים ויכולנו לשמוע את רוח ראשית־הערב, שבעוברה באיקליפטים נשמעה חזקה ורעשנית משהיתה באמת. עלווה זו, המוריקה תמיד, המתייבשת ונושרת תמיד, קישקשה על הבדים ונתנפצה מתחת לרגלי החברים, ורגע דימו חברינו, שמטר עז עומד להישפך על ראשינו. אבל זו היתה רק רוח באיקליפטים. למעלה, בכל מקום שנקרע ענן, ניתוו אמרות חלביות של ירח במילואו ושמים חריפים של חודש אדר. החברים הרכינו ראשיהם וחיכו. צבי צריך לדבר.

שני פנסי־הרוח המוגבהים מימינו ומשמאלו עיוותו את פניו של צבי. החושך שקע אל תוך לחייו המקוערות, אל מתחת לעיקול חוטמו, ורק שמורות עיניו הבולטות האירו באור צהוב. הוא עמד ושתק, כאילו חיכה שתינתן לו הרשות, או כאילו טרם החליט סופית אם בכלל ידבר. כמה טיפות גדולות נפלו בין החברים, ולחש־פתאום נלווה לרחשם היבש של העלים: גשם. ואולם צבי לא הרגיש, כפי הנראה, בסכנת הגשם, רק עמד על הארון כאחד מעונה, או קדוש, או שד. משהו מפחיד.

לסוף דיבר, כמובן:

״אלפרד — באוזניו כבר אי־אפשר לדבר. מפני שכבר אינו שומע. אבל אפילו לא הגיע גם הוא לסוף — אולי לא היה קשוב לדברי. כל־כך הרבה כוחות צריך היה לרכז כדי להשיג את הדבר, שאצלנו הוא לפני האלף. פעמים רבות, בשעת שפל, הייתי אומר בלבי: איך אלפרד דבק בחייו, כמו בזנבו של סוס פראי, נגרר ואינו מרפה, לא כדי לעלות ולרכוב, אלא רק כדי לאחוז ולא להישמט. האם זה הדבר שעליו התחנכנו? כמה פעמים השמענו באוזני אחרים, והשמיעו אחרים באוזנינו, שיש דברים, כל מיני, יקרים מן החיים. אולי. אבל אצלנו יש שש־מאות־וחמישים מיני חיים, ואין אחד מכולנו יכול להיות מחליף, או בִּמְקום, לזולתו..נשמתו של אלפרד יצאה באחד. וגם נשמת. הכלל הגדול הזה יוצאת באחד. לא, אבל נורא שאינה יוצאת באחד. איך מבדילים את כל מיני החיים זה מזה ומשמרים את אחדותם, איך מקיימים את הקומדיה בתוך הטרגדיה, את העומד בתוך החולף, את הניצחון בתוך התבוסה? אלפרד, אם יאמרו לך, שמידתך היתה האגואיזם, אמור להם, שאתה חיית עשרים־ושמונה שנים נגד מלאך־המוות. אמור להם, אתה, המלך שבסינדרלה, אמור להם, שגם אתה, אלפרד, שכל רצונך האדיר היה משוקע בתכלית האחת, להישאר בחיים, אמור להם, שגם אתה מת. אתה לא היית בעיה חברתית, אתה היית אלפרד.

חברים…"

היה שקט. צבי לא זז ממקומו, לא פקח עיניו, ואי־אפשר היה לדעת אם גמר לדבר, אם רצה לומר עוד משהו בהמשך המשפט הזה, שלא נגמר. רק מן המקום שילדי־המוסד התרכזו בו, נשמע פתאום פרץ רם של בכי, והכול ננערו מקיפאונם. אבל כשם שפרץ בחשיכה, כן נבלע בה, ורק מי שעמדו קרוב מאוד לנורית — זו סינדרלה שבהצגה — ראו איך היא נתקפת בכי, איך היא רצה אל תוך החושך, לעבר הקיבוץ.

עכשיו כבר היה הכול פשוט. חברים ניגשו והחלו מורידים את הארון לבור. החוג הגדול היה בתוך החושך, ועכשיו נרתע לאחור והתרחב. דבריו המשונים של צבי הגבירו את אי־הנוחוּת של היום המביך הזה, ונדמה היה שבתוך אפילת החורש קל יותר. פתאום ברור היה לכל חברינו שכבר רוצים הם להיות מעבר לשעה הזאת שבה חורג הכול מן התחומים הברורים והפשוטים. ואכן, מעתה התנהל הכול במהירות, כמעט בחיפזון. טיפות־המים הבודדות הוסיפו ליפול מן השמים, ונשמע קולם של האתים הננעצים בקרקע הצמיג, קולם של הרגבים הכבדים הנחבטים בדופן העץ הדקה. עד מהרה רפה גם הקול הזה, ולא נשמע כלל. עפר כיסה עפר. עלוות האיקליפטים קישקשה, כמו דרך רמקולים. בין שני העיגולים הצהובים עמד אליקום וקרא פרק תהילים. הכול נגמר.

הנערים חזרו ראשונים, בקצב מזורז. החברים הלכו לאטם, קמצים־קמצים. מי שהיו לו הורים הקפיד עכשיו ללוות את הוריו, עד שנכנסו למעגלי החשמל של המשק. טיפות הגשם כבדו ותכפו, והחברים מיהרו למצוא קורת־גג. רק סבא שטרן, אביה של חביבה, נשאר מאחור, ועשה מה שהוא עושה בכל הלוויה: הוא אמר קדיש יתום, בקול ובהטעמה, בניגון פולני. חביבה חיכתה לו מרחוק.


 

יב    🔗

הטיפות הגדולות לא היו אזעקת־שווא. עד שהגיעה חביבה עם אבא שטרן לחדר־האוכל של החֶברה הצעירה, כבר נפתח עַל הקיבוץ מטר סוחף. השמים היו דייסה שחורה אחת, הגשם ניגר עמודים־עמודים, ותוך עשר דקות ניקוו המים בכל המקומות הנמוכים, זרמו בנחלים עם שיפועי השבילים, עם מורדות הגבעה שכבר שכחנו מזמן, כי עליה יושב מרכז הקיבוץ. היה מזל גדול, אמרו קצת חברים, שהגשם לא נפל עלינו קצת קודם. אוי ואבוי יכול היה להיות. חברים אחרים רווח להם, רק מפני שמים אלה, שהיו תלויים ימים אחדים באוויר, ניגרו באמת — כמו תמיד — בעצם הפורים. הקיוסק שהוקם בדשא המרכזי משקי יוּטה, וקַרטון וסֶלוֹטֶקס, ספג לתוכו מים, נימוק והתמוטט מכובד עצמו ומצליפות הגשם והרוח. אין מה להצטער, אמרו חברים אלה, מפני שתארו לעצמכם נשף־פורים בליל־זוועות כזה.

אבל לא יצאה אפילו שעה והמטר הנורא — הלוא יש דברים כאלה — נפסק, ובאותה פתאומיות, כאילו לא היה כלל. הירח המלא מלך לו בכל זוהרו הקר על רקיע, שהתראה כאילו לא ידע ענן מעודו. רק גגות־הרעפים של בתי־חברינו ובדי־האילנות המקיפים אותם נטפו בקצב ניגוני. איזה ריח־אביב משגע יש לאחרי־גשם של אדר. החברים שנמלטו מבית־הקברות לסתר־חדריהם, יצאו עכשיו למרפסות והתבוננו באין־סוף הכוכבים, ששום דבר לא יזיז אותם ממקומם. יפה, אמרו חברינו בכל קצות המחנה. יפה, אמרו והירהרו בפורים.

לא, פשוט, בארוחת־הערב.

כאשר תוכנן הערב הזה, כללו בו סעודת־פורים משפחתית, שצריכה היתה גם להועיל לעניין מעשי — לפינוי חדר־האוכל. כבר בבוקר פונתה מחצית האולם מן השולחנות והוחל בבניית התפאורות. לאחר ארוחת־הצהריים עמדו להוציא את השולחנות הנותרים כדי שיהיה מקום נרחב הן להצגה והן למפגן המסיכות ולנשף עצמו, ששׂיאו בריקודים. כיוון שכך, דאג המטבח להכין מזון מיוחד לשולחן המשפחה, נוסף לכל מה שנאגר לליל־השימורים — הכיסנים, העוגות, רבעי־העוף, הכריכים, הממתקים, המשקאות. עכשיו הודו החברים על החלטה זאת, שפוטרת אותם מאכילה בחדר־האוכל, בין כל סימניו הנוגים של הפורים. עד שפרצה יפה אל תוך חדר־האוכל כבר הספיקו חנן וחבר־עוזריו לצמד לכתלים קריקטורות מצוירות בגיר צבעוני ובגואש. מן התקרה, מתחת לשפופרות הניאון, השתלשלו להם פרצופיהם העקומים של ליצנים ושעירים, שרשראות־נייר ולמפיונים סיניים.

לא בכל מקום. מלאכת הקישוט נפסקה פתאום, וחלקו של חדר־האוכל שטרם פּוּנה מן השולחנות, עמד עירום ומגולה, כרעיהם הכבדים של השולחנות חבוטים ומגורדים ולוחותיהם כצבע בוץ יבש, ובצדם מוערמות זו על זו התפאורות שטרם הוצבו. רק אחד משלושת טורי הניאון האיר עכשיו את כל החלל הזה, והאור המעט והריקנות המיותמת הפכו אפילו את צבעי הקרניבל שמסביב לחיזיון מבעית.

החברים לא רצו להיכנס לחדר־האוכל ומנעו רגליהם ממנו, אבל בכל־זאת מה יהא על הפרודוּקטים, על כל השפע שבמטבח ובמחסן, בתנורים ובמקררים? הלוא אי־אפשר סתם להשליך את כל המזון הזה, או להניח לו שיישחת. ועוד: הן צריך — פשוט בתכלית — לאכול ארוחת־ערב.

מפה לאוזן עברה משאלתה של האקונומית מן החברים, שיילכו למטבח וייקחו להם את מנותיהם, להם ולבני־ביתם. ואף־על־פי שברגע הראשון עברה צמרמורת את חברינו, הנה קצת מאוחר יותר הבינו, שאפשר לגשת בשקט למטבח, לקחת את הפרודוקטים ולהסתלק איש לחדרו. היו ששימשו שליחים לעצמם, היו שייצגו את משפחותיהם, ואילו אחרים ייצגו קבוצות של חברים, אולי כדי שלא תהיה התנועה ניכרת מדי.

ואולם, אף שהכול היה כל־כך פשוט והגיוני, אירע כאן הדבר שהיה צפוי למן הרגע הראשון. בשעות הבוקר היה כבר כל הקיבוץ ערוך לפורים, וכשנפלה הברת־מותו של אלפרד היו החברים כמנוֹערים־מטרנס. כוחה של מסורת טקסית ומסתרי שעת־הערבית בצלם הזוחל של האיקליפטים הדבירו כל רגש אחר — אולי אפילו גירשוהו בחימה שפוכה. עכשיו, כשיצאו לקחת את מנות־הפורים, סר כוחו של הכישוף ואי־אפשר היה להחזירו עוד.

אחד־אחד הלכו למטבח, פסעו במדרכות הצרות, מתחת לצל האילנות, נזהרים שלא להירטב בטיפות הגדולות המוסיפות לדלוף מענפיהם, אף־על־פי שהעבים כבר נקרעו, הרוח שככה, והיתה דממה זוהרת כזו, שיודע רק קיבוץ בלילה. מאות בני־אדם מכונסים כאן בבתים הנמוכים בני ארבעת־החדרים, ואין קול. בקצה המדרכה הצרה נמצא חדר־האוכל מואר לחצאין, ואילו במטבח עלה עכשיו אור גדול, וכל אחד מן ההולכים — ביחידות — רואה את חמיקתם האילמת של האחרים.

מוקי עלה מן הצריף שבשכונת־ההשלמה, וממולו בא יפתח, בנו של מולה. על כתפו טען תיבת־עץ ומתחת לעמוד־החשמל אפשר היה לראות שהיא גדושה כל טוב.

“אתה נראה לי רעב,” הפטיר מוקי בלי לחייך.

“זה לא רק בשבילי,” אמר יפתח, שהתבייש מאוד, אבל כדרכו התנדב ללכת.

“לא יכול להיות,” אמר מוקי. מצב־רוחו היום מרומם, מפני שהחליט־החלטה והפעם יעמוד בה. הוא לא דיבר עם שרה׳לה מטוב ועד רע, אבל הוא יודע שהתחילה חושדת, והוא יודע שהיום סלחה לו. זה בטוח. הוא אמר ליפתח: “בוא, ניקח עוד משהו. הזקנים בטח יצומו הערב.” “לא, דחילק,” אמר יפתח. העמידה הזאת מתחת לפנס לא נעמה לו, והוא רוצה להסתלק אל צריפו מהר ככל האפשר. אלא שמוקי מחזיק בחגורתו.

“שמע לי, יפתח, היום צריך לקחת הרבה אוכל, מפני שלשיר לא תוכלו. רק לאכול ולשתוק.” עכשיו הסמיק יפתח, וכדי להסתיר את מבוכתו פרץ בצחוק, בלע אותו, ואמר: “לא, זה בשביל כל החברה. אי־אפשר לשכב לבד מתחת לשמיכה ולכרסם תרנגולות,” האריך רגליו ונבלע בין האילנות.

מוקי הגיע לחדר־האוכל ופתאום ראה את דוב. מאחורי מגדל־המים עמד, בצל, מתבונן כפי הנראה בחדר־האוכל השומם. כשראה דוב, שמאוחר להסתלק בלי שירגיש בו מוקי, העמיד פנים שלא עמד שם כלל, אלא הוא נחפז להגיע ממקום למקום. אפילו לשלום לא בירך את מוקי, ומוקי התגבר על יצרו ולא התגרה בו, אבל רוח־השובבוּת גברה עליו. איזה יום משוגע. וכמה טוב, ששרה׳לה סלחה לו. כמה היא חכמה, כמה לא יפה להערים עליה, אבל עדנה — הכלבה הזאת — היא חתיכה משגעת. טוב שאני בשמירה הערב, ולא נצטרך ארבעתנו לשבת כל הערב יחד. אני אסתלק מהר ככל האפשר, ורק שלא תחליט לבקר אצלי פתאום. גם אם תבוא, אגיד לה שדי. ככה אי־אפשר.

במטבח פגש את שולה, הצחקנית הגדולה, שסידרה מגש־דיאטה והעמיסה עליו מכל שראו עיניה.

“היום אנחנו אוכלים דיאטה, סעודת־הבראה, יַעְנִי,” קרץ לה בעיניו והתחיל מערֵם ערימה משלו. “תתבייש לך,” אמרה שולה מה שביקשה להשמיע דרך־סלידה, אלא עד שיצא מפיה כבר היה צווחת־צחוק חנוקה. “מוקי, אל תצחיק אותי הערב. זה לא בסדר.”

“אם מקרה כזה מצחיק אותך…” התחיל, אבל שולה לא הניחה לו לכלות. “אתה פשוט איום. איך אתה יכול ככה…”

“זה רק בשביל להתגבר על הכאב,” נענה, ופתאום עלה רעיון במוחו. לא היה רוצה, שרק ארבעתם יישבו הערב בצוותא. זה לא בסדר. “אולי אתם מצטרפים אלינו?”

“באמת, חשבתי,” אמרה שולה בהיסוס, מפני שלא ידעה עד כמה הוא רוצה באמת להרחיב את הרביעייה.

“בואו, בואו, בחייכם. הלוא לא נשב כל הערב ונאכל, מאחורי תריסים מוגפים.”

“יופי,” אמרה שולה. “אנחנו נביא גם קפה.”

“לא צריך את הקפה שלכם. תביאי רק את הנקניק והתרנגולות, ואל תצחקי בדרך.” “מוקי!” צחקה שולה, ונמלטה מן המטבח, מפני ששניים מוותיקי חברינו נראו מעבר לדלת המרושתת.

וכך התארגן הערב, כמו מעצמו, בכל שכבות־הקיבוץ, מפני שפחד לשבת ביחידות בחדר, לבד עם מנות־הפורים. כך היה בחדרם של מוקי ושרה׳לה. כך בצריפי החטיבה הצעירה, בחברת־הנוער, בתחומו של הנח״ל, כך בחדרי המוסד, בין אותם הנערים, שלא הלכו לחדרי־ההורים. כך גם רבים מן הוותיקים, שנתקבצו גם הם חוגים־חוגים, לפי קשרי־הריעוּת הקבועים, נמלטים מבעתת הערב הזה אל הצוותא.

הנה כי כן, הנשף שנתבטל לא הסתלק מחצר הקיבוץ. ככל שהתפרץ לצאת כן חנקוהו, וככל שחנקוהו — התפרץ לצאת. הדלתות היו סגורות וּוילאות הסתירו את החלונות, אבל מי שהיתה לו אוזן לשמוע ידע, שהשיגעון עובר את כל החדרים. מי שהציץ לחדרים המאוכלסים ראה איך יושבים חברים על הספה הכפולה, על כיסאות, על שרפרפים, ובתווך, על השולחן הנמוך, או על הרצפה, הכול לפי החדר ויושביו, גלי המזון שניצול מן הפורים. תחילה היו אוכלים בשתיקה, בהתכוונות עמוקה שלא להציץ זה בעיני זה, אבל פתאום, עם העוויית־שגגה אחת, עם פליטת־פה שלא נתכוונה לכלום, היה החדר כולו נשטף צחוק משונה, שלא עמד בשום יחס למה שעוררו. הצחוק היה פורץ כדרך שנפלט מזון שאין הגוף סובלו, בעווית, כתגובת־מגן של האורגניזם. ברגע שנשבר הצחוק אל הכתלים, והדיו החלו חוזרים — היתה דממה מכסה אותו כמו שמכסים להבה בשׂקים רטובים. ואולם כושר־ההדחקה של החברים רפה, ושום פעולת־כיבוי לא הועילה לעצור את התפרצויות־הצחוק התוכפות והמתעצמות. מי שהיה לו אוזן לשמוע, שמע את הצחוק עובר בחצר, כמין דיבוק שכמותו לא ידענו לא לפני אותו פורים ולא לאחריו.

כל הקיבוץ? כלל וכלל לא.

צבי ישב בחדרו, הוא וגוּטה, ואכל בשתיקה, בחטיפה, כדי יציאת ידי הסדר הטוב. צבי אינו מבית שמאי, ולא בכל ניע וזיע ראה חתירה תחת יסודות. אבל יש דברים שהם מיתוס, או שצריכים להיעשות מיתוס. לא חלילה במובן זה שנשתרש בלשון דורנו, כלומר: לא היה ולא נברא. בדיוק להיפך, משהו היונק מיסוד־עולם, או משהו שצריך ליהפך ליסוד־עולם. חברינו ידעו, כי בכל שיחה יגיע לאמירות כגון: “החיים הם מיתוס”, “השוויון הוא מיתוס”. הסעודה המשותפת היא מיתוס. עניין זה נכבד מאוד בעיני צבי, וברי לו, כי לא מקרה ריק הוא, שכל חברה ניכרת גם לפי יחסה לאוכל. שולחן הוא מזבח, היה צבי מצטט בחיוך את אביו, שהיה שומר מצוות. שלא לומר — הנוצרים הראשונים והסעודה המשותפת. או שולחנו של הצדיק וחטיפת השיריים. חדר־האוכל המשותף, הקדירה האחת, הם סמל גדול של חברה חדשה זאת שלנו.

צבי אינו מבית־שמאי ומעולם לא יצא וחרבו שלופה נגד ארוחות־ארבע־בחדרים ונגד קוּמזיצי־חצות. מסתפק היה בכך, שהלך יום־יום לחדר־האוכל, לתה ולחם־בריבה, שלא נתן יד למושבי־זלילה. עכשיו קרה מה שקרה, וגוטה הביאה מגש עם אוכל. צבי לא אמר כלום, רק ישב עם רעייתו ואכל, מהר, בלי להפוך את האכילה לסעודה. כשכילה אכילתו, מיהר למשוך את עיתון השבת ולהסתיר עצמו מאחוריו. הוא החל קורא מחדש, מן הכותרות הגדולות שבעמוד הראשון. גוטה אמרה, שצריך להיכנס אל מיטשה.

“אני אלך מאוחר יותר,” אמר ולא הגביה עיניו.

גוטה אינה משיגה על מנהגיו של צבי, אפילו כשנחרדת היא ברגע הראשון מזרותם, כשנדמים הם כחורגים מן המקובל בין בני־אדם. גוטה מכבדת מאוד את צבי, ושנותיה הרבות בכפיפה אחת עמו לימדוה, כי מעשיו נובעים תמיד ממעמקיה של נפש. בצבי יש לנהוג לא על־פי המקובל בין בני־אדם. התעטפה במעילה הישן והלכה לבדה לחדרה של מיטשה.

משסיים צבי עמוד אל״ף, עד למברקי־הרגע־האחרון ומודעות האבל, הפך את הדף ופתח בקריאת המאמר הגדול המתרווח לו לכל רוחבו של עמוד בי״ת. כאילו לא היו דברים מעולם. בהתכוונוּת גדולה התאמץ לסלק דעתו מן הנעשה בשעה זו בחדרים. אבל מי שליט על דמיונו, ובוודאי לא צבי שדמיונו צייר לו בדקדקנות אכזרית את התנערותם של החיים מן המוות־בלא־אבל. הוא קרא את המאמר על עמדת המפלגה כלפי ענייניה הבוערים של השעה, דמיונו צייר לו את שטח־המחנה, חדר אחרי חדר, ומחשבותיו נעו במסילה שלישית. הלוא רציתי, אמרו מחשבותיו, הלוא רציתי לכתוב את הקיבוץ הזה, לחיותו ולכותבו, הלוא אמרתי בלבי, כי מיום אל יום, משנה אל שנה, מעמיקה הבנתי, מתעשרת ראייתי. הריני, כך אמרתי בלבי, כאותו גיאולוג המצרף בסבלנות את מפתו, את כל השכבות, את כל השברים, את המשאבים, את עורקי המים והנפט, עד לעומק של מיליארד שנה, עד לגרעין הראשון של סלע־היסוד. לא כך, אמרו מחשבותיו, אני הוא גם שכבת־הגיר, אני הוא גם השבלול המאובן, אני השחם, אני הים הקדמוני, אני שחק־האבק. אני כבר לא אכתוב את הקיבוץ, אני לא רוצה לצייר את המפה הגיאולוגית, איני רוצה לדעת לא מה שיש בה ולא מה שאין, אני רוצה לנוח, לנוח ולשתוק. אני רוצה להיות כמו אליקום, אמרו מחשבותיו, ודמיונו צייר לו את אליקום, היושב בוודאי עכשיו בחדרו וממשיך לקרוא בספר התנ״ך, אולי מן המקום שקרא היום, על תלולית־העפר, קורא ומשווה ומעיין בדברי פרשנים וחוקרים, וסוגר את ספריו ושב לעבודתו, בשתיקה כלואה, שהיא סופה של איזו החלטה נחרצת, שלעולם לא תיוודע לנו. אני כבר לא אכתוב מה שצירפתי ואספתי כמה שנים, אמרו מחשבותיו, והדמעות, אותן הדמעות שפרצו לראשונה פתח בית־התרבות, עמדו בינו לבין טוריו השחורים של העיתון, והפריעו לו בקריאת המאמר. הוא הגביה את גבותיו, וחזר לקרוא. רק כשהגיע לשורה האחרונה הציץ בשעונו. אחרי עשׂר־וחצי. קיפל את העיתון בארבע, הניחוֹ על השולחן ויצא. חדרו הוא בבית הרחוק ביותר מבית־הביטחון. המדרכה הצרה נמשכת בפתחי שורת חדרי־החברים. הירח כבר עבר את חצי השמים, וצבי פסע בצל האילנות הרחוצים, ואוזניו שמעו את משבריו החנוקים של הצחוק. מוזר, אמר לעצמו בשלווה, כמה יפה עכשיו הקיבוץ, כמה כך בעצם צריכים הדברים להיות, שלמים ואכזריים. שש־מאות־וחמישים נפשות חיות. רוצות פורים.

דלת־חדרה של מיטשה היתה פתוחה, ועל המרפסת, לפני הנוּרה החשופה, המרגיזה, עמדו חברים אחדים, בהם גם גוּטה, גם אליקום. הם היו בדרך חזרה לחדריהם — ומיטשה יצאה ללוותם. צבי עמד על מדרגת האבן שלפני המרפסת ולא אמר אפילו שלום. מיטשה היא גם עכשיו כפי שציירהּ לעצמו — זקופה ופניה הצחות כאילו לא ניתק היום גורל שמונה־עשרה שנותיה האחרונות. על כתפיה היה תלוי הסוודר האדום, ובשתי כפות־ידיים מאוגרפות ומשולבות הידקה אותו לחיקה. האור הקר חזר משׂערה הבהיר, שאינך יודע אם זורקה בו שיבה אם כזה היה מעולם. גם כעת מתהלכת היא כפי שצייר לעצמו, כלומר כמו תמיד, אבל מה מתחולל בתוכה. במה הוגה באמת מיטשה בשעות אלה. האם רוצה היא שמישהו יישב עמה — או שנניח אותה כולנו לנפשה?

הם עמדו כך, כולם, וצבי עמם, ושתיקתם היתה כאילו יצאו רגע החוצה להטות אוזן לקול מאיים. כך היו יוצאים פתאום אל החוץ הזר בשנים הראשונות לשבתנו על הגבעה, בהיות המחנה קטן ומבודד, נזעקים לשמע ירייה. אבל עכשיו פשוט עמדו, ולא אמרו דבר זה אל זה. עברה אולי דקה אחת — או שתיים — ומישהו אמר: “נלך.”

צבי רצה בעצם להשתהות עוד קצת, אבל גם הוא הלך. בדרך לחדרם רצה לשאול את גוטה אם גם אברי נכנס אל מיטשה, אבל ברגע שנתנסחה השאלה ידע, שיש בה טעם לפגם, אפילו כשגוטה היא הנשאלת.


 

יג    🔗

בשעת־ההלוויה הלך אברי עם קהל הוותיקים, אבל בין אחרוניהם. כשהפצירו במולה, בפתח בית־התרבות, שישמיע דברי־הספד, מיהר להיסוג לאחור, שלא לשמוע. הו, מולה וגירת־המספידים. הו, עכשיו יתחילו לזרום המליצות המוסכמות, הדיבורים הריקים. אלפרד, אתה היית, אנחנו, אתה, תהיה צרוּר בצרור, לכל השדים, אלפרד חי — ודי. כל הכבוד, כל הזכויות — ויותר. אבל שישתקו. שלא כדרכו, אך כמין מסקנה ממה שהתנסה בו מאז ליל רביעי, ניתק מתוך הקהל המצופף ובצעד מהיר, כאילו בשליחות הכלל הוא מסתלק, פרש אל מחוץ לטווח־דבריו של מולה. צריך להימלט מץ החיזיון הזה, שהוא ביזיון כולנו. מי היה אלפרד, לכל השדים, טעות של כולנו. שגגת נעורינו הרומנטיים. במקום לקשקש, מוטב שיישא מישהו הספד על מיטשה, ששיעבדה את כל החיים, עד הסוף, בעד מה, בעד מה.

אברי הלך בצעד מהיר, גופו הכבד נע עם רגליו, לימין ולשמאל, וראשו עב־העורף מוטה לפנים, כמתכוון לנגח. אלא שחזותו של אברי מטעה יותר ויותר. משהו נסדק בכוחו להכריע, ביכולת הזאת להקדים מעשה לכל השאר. עד שהגיע למגדל־המים היתה בריחתו זאת תמוהה בעיני עצמו, ומולה נראה לו כמי שאינו שייך כלל לחמת־הפתאום. נכנס לחדר־המזכירות, בשביל שייראה נכנס אם יראה אותו מישהו, ויצא מיד, השתהה רגע על המדרגות וחזר כלעומת שבא. משמאל, מן השביל המושך מבתי־הילדים, צצה שרה׳לה, זערורית, שׂערה מפוזר לה על גב הבטלדרס הכחול, ירכיה הצרות חבוקות במכנסיים צרים מהן. כבר היה מאוחר להיסוג, והוא לא שינה את צעדו. היא עמדה וחיכתה עד שידביק אותה.

כן, זו הפעם השלישית נצטלבו דרכיהם מאז הבוקר, או נאמר, מאז הרגעים הבלתי־שפויים של אמש. כבר בבוקר רשם לעצמו בתימהון, שבעצם אין שרה׳לה רוגזת על מה שהיה ומה שאמר בסוף שיחתם. עכשיו הוא משוכנע, שכך הוא. פניה לא הביעו מה שבטוח היה, כי יש מאחוריהם. היא עמדה וחיכתה, בלי חיוך, בלי הבהוב, וכשהדביקה, המשיכה פשוט ללכת, לשמאלו, כאילו מובן לשניהם, שצריכים הם ללכת יחד. אלוהים, מה קורה כאן, התחיל אברי שואל שאלות שלא רצה להגיע לפתרונן. מול פניו ראה את ראשית מסע ההלוויה, והוא הצטרף אליו, בשולי קבוצת הוותיקים. הוא לא החזיר ראשו, אבל ידע כי שרה׳לה משתהה עוד קצת ומצטרפת אל חבריה. הלך בקהל, ולפניו ראה את מיטשה, זקופה, סגורה במעיל הבּז׳ שהלבישוה, בשׂערה השׂב, שהיה עכשיו כענני־השקיעה המתאבכים במערב. בעד מה, בעד מה? שתי המלים הללו תופפו להן בלי־הרף ולעצמן, כאילו אין כלום ביניהן ולבין האנשים המסוימים, למשל מיטשה, כאילו באמת מכוּונות הן לאימת המוות. אברי התאמץ לרכז את מחשבתו במיטשה, במה שהיה כל השנים, במה שיהיה להלן, אבל הכול סביבו היה נתון לעניין אחד, לטקס קבורתו של אלפרד, האיש שלא ידע להחזיר למיטשה אפילו את המעט הזה — את ההכרה השלמה, כי אך מתוך בחירה חופשית ונטולת־פשר משעבדת היא עצמה לגורלו של אדם שאינה אוהבת, שהיא בוחלת באפסותו נטולת־האונים. כשהגיע לכךְ, האט אברי את צעדיו, כדי שבהיווצר המעגל בתוך החורשה, בחשיכה הסוגרת, יעמוד מאחור, שיהיה מרוכז במיטשה, שעכשיו הגיעה שעת המפנה לאהבתו אליה. לא היתה לו עוד שליטה על מחשבותיו.

הימים המעטים ההם, לפני חמש־עשרה שנים, אינם זיכרון. לא מה שאנו מתכוונים לו בשעה שעולה אדם לדוכן העדים, לחקירת שתי־וערב. הם קיימים בתוכו כמו שמקיים סליל של פילם את הרגע־מול־האור, כמו זמן שנהפך לשינוי כימי ואף־על־פי שהוא עצמו חלף ואבד בטיק־טק אחד, הנה־הנו. החשיכה מתחילה למטה, ליד שורשי האיקליפטים, ובין העננים הקרועים אורג הירח אמרות לבנות. אבל בתוך הקולות החנוקים של האתים הננעצים באדמה הבוצית, עלה הערב האחר, זה של אוגוסט. מתחת לירח ההוא מתוח דוק מהביל, חלבי, שנאפה בשני ימי שרב, והטבעת הרחבה שמסביב לו מבטיחה, כמו שאומרים, יום שלישי של בעירה. יבושת הקיץ, אופני העגלות, להבי המחרשות ופרסות הבהמות כתשו את האבק לקמח, שעכשיו הוא כחול־סהרורי. אין הוא מביט במיטשה, אבל הוא רואה אותה. הם יורדים לעבר השדות, וקול נעליהם נבלע באבק ושתיקתם אחת עם החום המחבר את אתמול למחר. ריחות של טבּוּנים מגיעים מעבר לוודי, וכלב ערבי נובח. הארץ הזאת זרה מחדש, כמו ביום העלייה. עכשיו מתערבב קולן הקצוב של הממטרות בקמח הדרך, ובפעם הראשונה רק מיטשה והוא, ועדיין אינו יודע איך קרה הדבר, שהציע לה להילוות אליו, לבאר גימ״ל, איך זה פתאום פשוט נעתרה ובאה. הוא מוליך ומיטשה אחריו, והוא יודע בדיוק, כי לא לסגור את השיברים הוא הולך, אלא עם מיטשה, אל באר אל״ף. שיהיה האבטיח הקר הטמון בבאר, שיהיה השד־יודע־מה. הוא רוצה את מיטשה, והיא רוצה אותו. הם יושבים שניהם ליד קיר־הבאר, הוא בוצע את האבטיח ומושיט לה נתחים על חוד־אולרו, והיא חוטפת ובולעת. פיה מלא, ומי־האבטיח ניגרים מזוויותיו. הם משחקים, כילדים, הוא מושיט לה נתחי אבטיח על חוד־הסכין, עוד ועוד, והיא צוחקת, נחנקת בפיה המלא, רוצה לומר משהו. אבל בכל פעם ששפתיה נפרדות מגיע הוא אליהן את האבטיח שעל חוד־הסכין. היא צוחקת ומנסה להיחלץ, אבל כבר היא לכודה בין קיר־הבטון לבין שמאלו. ואז, אלוהים יודע איך, בא הרגע. בתנועה בהולה ניגב על מכנסיו את הנוזל הסוכרי שדבק בכפו, וחבק את עורפה. עכשיו חייך, אבל מיטשה לא נענתה. היא חילצה את ימינה הכבולה באצבעות שמאלו והושיטה אצבעותיה אל פניו, משה אותן בראשיהן, עד לסנטרו, עד לחזהו, עד לחולצתו, ואז היטתה, מעצמה, את כל גופה אליו, ושיקעה פניה בבית־חזהו.

אברי התנער מן התמונה החריפה, שהיא כאילו אמש. אמש — הוא נעצר — הלוא אמש, עם שרה׳לה, כמעט חזר על עצם הלילה ההוא, שלא היה לו המשך.

במקום זה נבהל כל־כך אברי מעצמו עד שחזר אל ההלוויה, אל הנעשה מסביב, אל דבריו של צבי שהרגיזוהו. הנוער וקצת חברים החלו חוזרים אל המחנה, ואברי זז גם הוא אחריהם, כאילו אפשר להשאיר את הזיכרון כאן, מאחור. הוא הלך ישר לחדר, ושמח שכבר מצא שם גם את עוזי וגם את רותי. ישבו ושוחחו, וכשאמרה פראנקה, כי היא הולכת למטבח להביא את מנות־הפורים, הפציר בהם גם אברי מאוד, שיישארו בחדר ויאכלו הערב יחד עם הוריהם. אבל עוזי אמר, שהחטיבה נדברה לאכול בצוותא, וגם רותי העדיפה להסתלק למוסד. נשאר לבדו עם פראנקה. חבל, אמר אברי, כשנשאר לבדו על חצי־הכורסה ועיתון־השבת מקופל לו על ברכיו, חבל שאינם יודעים, כי צריכים היו להישאר כאן הערב, בין אביהם לבין אמם. טוב היה אילו דווקא הערב היינו ארבעה בחדר, המשפחה הזאת, שפראנקה טרחה כל־כך להחזיקה.

משונה, אבל אינני יודע אפילו מדוע הסתלקו להם עוזי ורותי, כך חשב אברי בוודאי. בוודאי — מפני שאי־אפשר להעלות על הדעת איזו מחשבה אחרת, שהיתה עלולה להשתלט על אברי ברגע המכריע ההוא. ברגע כזה יושב חבר ואינו יודע אם שני ילדיו הסתלקו להם, זה לחטיבה וזו למוסד, מפני שאינם מבינים, או דווקא מפני שהם יודעים, כי החדר אינו חדר והסעודה אינה סעודת־משפחה. מה בכלל, חושב חבר, יודעים הם על אביהם ועל אמם אם מעולם לא ראום בשעת־קימה, ברגע־ריב, באלף התגלויותיו של המקרי, השגור, המורחק או המתפרץ.

אילו ידעו, חשב בוודאי אברי, היו יודעים, כי זו פעם ראשונה — האומנם? — פעם ראשונה, שפראנקה ואני יושבים לבדנו, בחדרנו, וסועדים סעודה משותפת.

ופראנקה, היא ערכה בקפידה את שולחנם הקטן, פרשה עליו מפה משובצת, העמידה צלחות וסכו״ם, הרתיחה קפה על הפלטה החשמלית, והכול בריכוז חמור של עקרת־בית. הם ישבו זה מול זה, ואברי לא הגביה עיניו מצלחתו, אבל דווקא משום כך נדחסה השתיקה בין כותלי־החדר, כאילו נשאבה לתוכו. הוא ידע, שמשפט פשוט אחד יבריח את כולה, אבל הוא לא יכול היה לשאת את גלגולי שני הימים האחרונים, והשתיקה הביאה עמה מן החוץ כל זיע, כל נקישת־נעל. פתאום נדמה היה לו, כי הוא שומע התפוצצות־צחוק, והוא לא הרים עיניו, אבל אכל לאט, ושתה לאט, בלי להיחפז. ממולו ישבה פראנקה, וגם היא אכלה לאט ושתתה לאט.

סוף־סוף סיימו את אוכלם, ואברי המשיך לשבת. פראנקה קמה ראשונה, והחלה מפנה את השולחן. כשהושיטה ידה לצלחתו אמר, כמעט בבלי־דעת: “תני לי.” פראנקה אספה ידה. לקח את שתי הצלחות, את שני הספלים, את הסכו״ם, והלך להדיחם בחדר־האמבטיה. מעשה בעל־בית, נשך את בשר־שיניו, מפני שמתי — אלא אם בתורנות־מטבח — הדיח כלים. שתי צלחות ושני ספלים. אחר־כך לקח את מעילו הקצר ויצא. לאן — לא היתה כל מטרה לפניו, וּודאי שלא לחדרה של מיטשה. לא, לא הערב, אף שבעצם אין תשובה למדוע־לא. כל תשוקתו אל מיטשה, שחמש־עשרה שנים התחפרה סביב האי־אפשר, שמה עליו מצור, ניזונה מעוצמתו — פתאום היא כל האפשר. אבל, לא.

סתם, נטייל, אמר לעצמו, ונזכר בפיליטון, שכתב עליו צבי באחד הימים הרחוקים ההם, כשהיה קיבוצנו קטן וצעיר. דיוגנס סובב־הולך בחצר ונר בידו. מה הוא מחפש? קצת סדר הוא מחפש. מה הוא מוצא? כלי־עבודה זרוקים, ברזים פתוחים, שטרות שלא נפרעו. כשרואים החברים את אברי בחצר — אמר אז צבי — הופכים החברים את פניהם לקיר וישנים בשקט. אברי מחפש ומחפש, ויימצא איזה מוצא.

דיוגנס, גיחך אברי אל החושך, מה אתה מחפש הערב?

סתם, נטייל. השעה היתה עשר, ובכל החצר לא נראתה נפש חיה. רק בפנים ביעבע הצחוק. כל חדר שעבר על פניו — אפשר היה לדעת מה מתחולל בתוכו. מרחוק, מעבר צריפי־הנוער, הגיעה צווחתן החנוקה של הבנות, הנסות מפני הבנים. פתאום נחרד לשמע אנחה עמוקה, ממש ליד אוזנו. אבל מיד הבין, וגם הוא התחיל צוחק, לעצמו, צחוק משהק. הלוא זו אנחתה של אמא קרייזמן, אמו של אליקום, זו האנחה המלווה את כל חיינו ויוצאת לה דווקא כשאינה צפויה — בשעת הרצאה, באמצע קונצרט, ואפילו עכשיו, בדממת הלילה, מצרפת היא את אנחתה השבורה.

כשהגיע לחדר־האוכל ראה את טור־הניאון המאיר את החלל הריק. אינסטינקטיבית נטה מדרכו ופנה אל הפתח האחורי, נלחץ אליו במרפקו, ועמד על הסף, בתפנית. זווית־עינו קלטה את ערבוביית הקישוטים העלובים, אבל ידו כבר היתה פשוטה אל המתג ומגע־אצבעו הפך את הכול לחשיכה גמורה. עכשיו המשיך ללכת, באותו המסלול, במסלול הקבוע, למטה, דרך המחסנים, המסגרייה, מחסן־הקירור, המוסך, וימינה — לעבר בתי־הילדים וצריפי ההשלמה והנוער. עכשיו היה קול הצעירים רם ורעשני, ורגע אחד שמע אברי בבירור את רעם־צחוקו של עוזי. נעצר, ואוזניו נעשו קשובות יותר, כאילו רצה לצרף עצמו אל הנעשה שם, אל בנו, אל הצריף, אל הנעורים הקלים האלה. אולי לא עוזי. מישהו שכח היום דו־אופן על דרך־העפר, ואף־על־פי ששבת מחר אי־אפשר להשאירו סתם־כך באמצע הדרך. אברי החזיק בדופן המתכת הרטובה ודחפה אל העשב הגבוה, מאחורי המוסך, מצא שבר־לבינה והניחו מתחת לאופן, שלא יתגלגל חזרה, ניגב את ידיו הרטובות בכיסי־מעילו וחזר להאזין. לא, זה לא עוזי. מתון־מתון המשיך ללכת בדרך־העפר, עד שהגיע קרוב לחדרם של שרה׳לה ומוקי. שם שמחים וצוחקים, וקל מאוד להפריד בין הקולות. מוקי עוד לא יצא — כמובן — לשמירה, וגם עדנה שם, ושרה׳לה משיבה בצחוק רם לצחוקה המשולח של שולה.

ככה.

שרה׳לה. שוטה זקן, למה ציפית, ומה ראית בדמיונך. לא עוזבת, ולא נפרדת, ולא מרפה ממוקי, ואפילו עדנה לא מדאיגה אותה. אברי, אתה שוטה זקן.

והלוא זה הדבר שעקף, שהלך סביבו, סחור־סחור, בכל חצר המחנה. כאן מת אדם. לא יצאו חמש שעות מאז נטמן בעפר, וכאן, אלוהים שבשמים, כאילו שנים עברו, כאילו מעולם לא היה חי. נלך הביתה, ונשכב לישון, ונודה שהכול חלף ואיננו.

אבל כשכבר היה ממש מול פתח־חדרו פשט ידו אל אלומת האור שבמרפסת, והציץ בשעונו. עשרים לשתים־עשרה. עוד סיבוב קצר אחד. עד בית־הביטחון וחזרה. עד בית־הביטחון. עד חדרה של מיטשה?

אף שמשׂימים אנחנו את עצמנו כיודעים מה עבר בנפשו של חברנו אברי באותו ערב ארוך — מה אנחנו יודעים. הוא לא התוודה מעודו באוזני שום אדם, לא כל חמש־עשרה השנים המשונות שלפני אותו ערב, ולא לאחריו. פראנקה לא דיברה. מיטשה לא דיברה. אלפרד — והיה לו בוודאי מה לומר — לא דיבר. צבי בוודאי לא. רק משום שיושבים אנו במקום אחד, ונתנסינו בניסיונות שונים, וראינו, ושמענו, והיקשנו, מתירים אנחנו לעצמנו להציץ אל מאחורי הפרגוד ולספר את המעשה הזה.

רק משום כך מתירים אנחנו לעצמנו לשער מדוע זה סבב אברי בקיבוץ, מדוע לא נכנס לחדרו בסוף סיורו, אלא חזר על עקביו והלך בכיוון חדר־האוכל, כלומר לעבר מרפסתהּ של מיטשה.


 

יד    🔗

הערב נגמר. אליקום וגוטה וצבי הסתלקו לחדריהם, וכשבאה מנוחה והציעה למיטשה, שתלון אתה הלילה בחדרה, אזרה עוז ואמרה: “לא, מנוחה, אין צורך.” בכל לב רצתה להיות כבר לבדה, וקשה היה לשכנע את מנוחה, שזוהי האמת הפשוטה, שרשאית היא ללכת בשקט לחדרה. אבל עכשיו נסגרה הדלת בינה לבין כל האחרים, וזה הסוף. נגמר.

מיטשה השעינה גבה למזוזת־הדלת, ושני החדרים הריקים, זה בתוך זה, סגרו על מבטה. הארון המגיע עד לתקרה, שורות־שורות של תיקים ודפדפות ואלבומים. התצלומים הגדולים התלויים מוּל עיניה, מראה כללי של הקיבוץ, מים, הבנים הראשונים נכנסים לכיתה אל״ף. מזמן, מזמן. מימינה, מעל לשולחן־העבודה, תלויה התמונה שאלפרד התעקש להציגה לעיני כל הבאים, היא עצמה, בריביירה, התצלום הראשון שצילם הוא אותה.

זה הדבר הראשון שאסלק מכאן, אמרה מיטשה. היא היתה כל־כך עייפה, עד שלא מצאה די כוח לעקור עצמה ממזוזת־הדלת וללכת למיטתה. לא לזוז, לא לשבת, לא לשכב, לא לעשות כלום. רגע פשוט להישאר במקום שאני נמצאת בו, רק מפני שאין עוד שום צריכים ומוכרחים וחייבים, רגע היות אחת עם הדממה הזאת, שהיא כבר הסוף, שמעבר לה לא יקרה כלום, שהיא עצמה כבר הלא־כלום.

לא־כלום, לא־כלום, טיקטק סביבה שעון שאין לו קול. אילו אפשר היה במקום זה, וכבר עכשיו, שהשינה תיצנף סביבי, תסגור אותי בתוך כדור של משי, כמו את הגלמים ההם, שם, במגירות של אלפרד. מה לעשות עכשיו באוספיו, אולי למוסרם לבית־הספר, ואולי אני — אולי פשוט אעקור משני החדרים, ששוב אין שום הצדקה להחזיק בהם, אולי אשאיר אותם כך, כמו שהם, שיבוא מישהו, מי שלא יהיה, וישליט לו סדר. אני רוצה לישון. תנו לי לא לחשוב עכשיו, לא על מה שהיה ולא על מה שעוד יהיה, רק לרחף בשקט האחר הזה, שמעתה אינו תחום בזמן, שהוא כבר עצם הסוף. סוף־סוף.

אני מוכרחה לישון, אמרה מיטשה, כמעט בקול, ועקרה עצמה מן המזוזה, והלכה לחדר השני, ישר אל המיטה הרחבה. אבל ממש בכניסתה בא לעומתה משהו שניערה מן התשוקה הפתאומית להימלט מן ההתייצבות נוכח המצב החדש. החדר הוא זר ומשונה, מרגיז בסדר האחר, שהשליטה כאן כנראה איזו חברה. לבית־החולים יצאו בבהילות, באמצע הלילה, ולא היתה שהות לסדר את החדר, ורק עכשיו נזכרה מיטשה בכך. אינסטינקטיבית החלה מחזירה כל דבר למקומו הקבוע, נטלה מטאטא וטיאטאה את הרצפה, חזרה אל החדר הקדמי וניקתה גם אותו, הכול בסדר שלה, זה שכפתה על עצמה שבע־עשרה שנים. היא חזרה לחיות בתוך הזמן שכבר לא היה, ורגע אחד שבה אליה מנוחת־הנפש. עד שעמדה, ומטלית־האבק בידה, מול תמונתה זאת התלויה מעל לשולחן־עבודתו של אלפרד. עכשיו ראתה אותה, ממש, ובתנועה חדה אחת, שריכזה בה את כל רגשותיה הכבושים, משכה והסירה אותה מן הקיר, יחד עם המסמר שהחליד מרוב שנים, עם נתז דמוי־פרפר של סיד וטיח.

התמונה היתה בידה, והיא לא ידעה מה לעשות בה. פנים של נערה צחקנית, מוקפת הילה מופזת של שיער וחשופת כתפיים שזופות, נשקפו מעבר לזכוכית, ומתוך אי־יכולת לעמוד מול התמונה הזאת, ששנים רבות היתה תלויה כאן, הפכה אותה וגבה כלפי מעלה. ריבוע של קרטון, אכול אבק ונשורת־סיד, החזיק את התצלום במסגרתו. מיטשה ישבה לשולחנו של אלפרד, פתחה את המגירה האמצעית, ובצבת הקטנה שלקחה עקרה את המסמרים מתוך המסגרת, אחד־אחד. עכשיו שלפה את התמונה שמתחת לקרטון. כוונתה היתה להשמידה, וחששה שמא יתגלגל אחד הקרעים לידי איזה חבר, ולכן אמרה לשורפה. אבל לפני שמצאה גפרור הלכה לארון־הבגדים והטמינה אותה בין בגדיה. כן, החליטה סופית, מחר תדבר עם ועדת החברים. היא תעבור לחדר אחר. מה שיותר מהר.

כיבתה את האור בחדר ובמרפסת, ויצאה החוצה. כדי להחזיר את המטאטא למקומו. כדי לעמוד רגע בחוץ, בצינת חצות. גופה הקרין מתוכו להט משונה, והיא עמדה כאילו רצתה, שהלילה ייקח אותו. מרחוק, מכיוון הכביש הראשי, נשמע קולה של מכונית ומאחור, מצריפי הנוער, המשיכו להגיע התפרצויות־הצחוק וצווחת־הבנות. כמה שקט וריק, כמה לא־כלום. אילו רק אפשר היה לישון.


 

טו    🔗

במעלה השביל ראה אברי את האור הכבה במרפסת ובחדר, והוא עמד. ברגע הראשון, כך משערים אנו, נצבט לבו מפני שזה — זה הרגע האחד שתמיד הוא בינו לבין מיטשה. אילו רק הקדים קצת, אילו פנה ישר לחדר של מיטשה, ולא חזר תחילה עד לפתח חדרו שלו. זה היה הרגע הראשון. אבל לאחריו, כך משערים אנו, רווח לו מאוד, כאילו כבה האור — בעצם — ממש ברגע הנכון. גם אם — אמר אברי בלבו — גם אם היה החשמל דולק, מה הייתי עושה? מצחיק, אמר אברי בלבו. אני לא הייתי נכנס עכשיו אל מיטשה.

אני חושב, שאינני יכול עוד. מצחיק מה שהעליתי בדעתי להיכנס פתאום אל מיטשה הערב. כאילו באמת זה כל־כך פשוט. הקיבוץ יחשוב, שהשתגעתי, ואפילו לא הקיבוץ, יש עוזי ורותי, יש כל־כך הרבה בעיות. אנחנו כבר לא ילדים, לגמרי לא, לא אני ולא מיטשה. אפילו אינני יודע מה חושבת מיטשה עלי, אם באמת, אי־פעם, ברצינות. אלוהים, מה אני עומד כך, בחצות־הלילה, מול דלתה החשוכה של מיטשה. הלוא אני פשוט מצחיק, אדם במעמדי, שעוד קצת הוא סבא, מוכה שיגיון ההזדקנות.

מכיוון חדר־האוכל צמחו פתאום והתקרבו קולות־צחוק. אברי הפך פניו, אבל הקול רדף אחריו, רם וברור, קולו של מוקי. הצחוק הנענה לקולו הוא צחוק־אשה, אבל מי היא. אברי רצה לשמוע, אבל נעליו המסומרות של מוקי קרבו, ואברי נשא רגליו אל חדרו. בעצם, מה זה משנה, אמר, הכול נגמר בין כה וכה. הוא משך וירד בהסתעפות, לשיכון הוותיקים, ומוקי המשיך ישר, הוא והאשה, ובצלם הארוך של האילנות אי־אפשר היה לראות מי היא, וצחוקה היה חנוק. אבל עכשיו ידע על מה היא צוחקת. מוקי חיקה את דוב, בקול רם, בלי לתת דעתו על חדרי החברים שמסביב, על חדרו של דוב עצמו, שהוא ממש כאן.

“אני לא אסלח לו, לעולם, לעולם אני לא אסלח לאגואיסט הזה!”

איזה מין בחור זה, מוקי, לא יכול גם אברי להתאפק, וצחק כנגד עצמו. פרא־אדם, אמר, ועל אבני־המרצפת הגדולות פסע וקרב למרפסת חדרו.