בוקר קר של יום-חורף מוקדם.
ערפל לבנבן-אפור מעוּבּה עוטף את הבתים ומתרומם לאט מעל לשלג, שעוד לא נגעה בו רגל. העולם עצוב וקר.
מתוך הערפל יורד עורב צעיר, שחור-מבריק, עג כמה עוגות נמוכות ומתייצב על-פני השלג הצחור, הפרושׂ בשפע.
הוא רעב, מנקר בשלג ומבקש אוכל. האם מותר?
נע ומתקרב כלב-רחוב עזוב; נטוּל-חלומות ונע-ונד, הוא משׂרך דרכו בכבדות; הראש מורד, העינים כבויות… אולם – הוא רואה את העורב.
הוא רואה את העורב, ובזה הרגע הוא מתעורר, העינים נדלקות.
– הוּר-ר! הוּר-ר! – נובח הוא וקופץ אל העורב.
אולם העורב מפחד אך מעט, בשלוה ובחן הוא מנתר הצדה; הכלב קופץ אחריו, מנתר הוא אחורנית, הכלב צעד אחד, העורב ארבעה…
– הוּר-ר! הוּר-ר! הוּר-ר!
הכלב כבר מתרתח בחמת-רצח; הנביחה נעשׂית יותר ויותר חזקה, הרדיפה אחרי העורב יותר ויותר מהירה.
– הוּר-ר! הוּר-ר! הוּר-ר!
לבסוף נמאסו על העורב הנביחה והנתּוּר לאחור. הוא מתרומם לאט ובגאוָה אל חלל-האויר ונעלם בערפל.
הוא ימצא שלג, שהכלב אין לו שליטה עליו…
אך אני?… אני?… היכן אמצא שלג פנוי? היכן כנפי שלי?