הֶגְיוֹנֵי לִבִּי / מנחם מנדל דוליצקי

ביום החלי לבכות ענותנו בשפת בבל.

לבקשת המוציא לאור את ספורי הגדול בשפת זשארגאן, לכתוב לו שיר תחת תמונת עלמה יפה ועצובת רוח התפשת כנור בידה.

בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה וְהַנּוּגָה,

שֹׁמֵמָה פֹּה תֵשֵׁב וּבְיָדָהּ הַנֵּבֶל;

עֵינֶיהָ יוֹנִים דֹלְפוֹת מִתּוּגָה

וְנִבְלָהּ כְּלִבָּהּ יְנַגֵּן שִׁיר אֵבֶל.

הַסּוּ הָרֵי אֵשׁ, הֵאָלְמוּ דוּמִיָּה,

דֹּמּוּ גַּלֵּי יָם, הַחֲרִישִׁי סוּפָתָה:

רוּחַ אֻמָּתִי מִנִּבְלָהּ הֹמִיָּה –

מַה קּוֹל רַעַשְׁכֶם מוּל הֶמְיַת לִבָּתָהּ?

צִלְצַל דַּק מִן הַדַּק מִמֵּיתְרֵי כִנּוֹרָהּ

כְּקוֹל אֶל בְּרָגְזוֹ – רַעַם אָים וְנוֹרָא,

מַרְגִּיז הָאָרֶץ מֵרַעַשׁ לְהֶמְיָתוֹ.

קוֹל דְּמֵי חֲלָלִים אַלְפֵי אֲלָפִים,

זֶה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים בְּלֹא מִשְׁפָּט נֶאֱסָפִים,

זֶה הוּא קוֹל נִבְלָהּ – מִי יִשָּׂא אַנְחָתוֹ?!

***

שְׁבִיָּה בַת צִיּוֹן, אַיֶּלֶת אֲהָבִים!

אִם כִּנּוֹר מִזְמֹרֵךְ תָּלִית עַל עֲרָבִים,

אִם חָרְבוּ מֵיתָרָיו מֵאָז חָרַב נָוֵךְ,

אִם רַבּוּ, הָהּ, שְׁבָרָיו כְּפִצְעֵי לְבָבֵךְ;

אִם כְּבָר כִּנּוֹר זֶה כִּסָּה אֲבַק כִּלָּיוֹן

מֵאָז כִּסּוּ זֵדִים שִׁמְשֵׁךְ בְּמַשָּׁאוֹן

וְלֹא תוּכְלִי, שֹׁמֵמָה, לָשִׁיר שִׁיר צְהָלָה;

הִנֵּה כִּנּוֹר אַחֵר בְּיָדְךָ, אֻמְלָלָה,–

כִּנּוֹר הַלֵּוִי לִבְכּוֹת מַכְאוֹבַיִךְ

בִּלְשׁוֹן דָּוִד מַלְכֵּךָ, בִּשְׂפַת נְבִיאַיִךְ,

בָּהּ מִלָּה הַר גָּעַשׁ, מִבְטָא יָם דְּמָעוֹת

וּלְקוֹלוֹ יֶחֶרְדוּ הָרִים וּגְבָעוֹת…

אַךְ הוֹי כִּי הֶחְלַפְתְּ, בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה,

לְשׁוֹן נְבִיאַיִךְ בִּשְׂפַת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה!

וּמֵאֵלֶּה הָעֲרָבִים כִּנוֹרֵךְ שָׁם תָּלִית,

לִבְכּוֹת עֱנּוּתֵךְ לָךְ נֵבֶל עָשִׂית…

אַךְ דַּיָּה, אֻמְלָלָה, דַּיָּה צָרָתֵךְ,

דַּי קְלוֹנֵךְ בַּגּוֹיִם, עָנְיֵךְ, הַוָּתֵךְ,

לַרְגִיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בִּבְכִיתֵךְ עֲלֵי נָבֶל,

לוּ גַם עֲשִׂיתוֹ מֵעַרְבֵי נַהֲרוֹת בָּבֶל…