לוגו
בדידות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

גברת דוֹלי יעקבוּס, שבשנים האחרונות הגיעה לכלל אהבה עצמית שקטה ובטוחה, ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה, מהססת כיצד לסיים מכתב. המכתב היה מיועד לבעלה. למן הבוקר מצא חן בעיניה שהוא בכנס אדריכלים במַלטה, ושהיא יכולה לכתוב למלטה, לכתוב את התיבה ואלטה, שהיא תיבה אבירית וקלה ודומה לפרש צעיר בגלימתו, המזנק ארצה ומסיר את כפפות הרכיבה בתנועה נאה: ואלטה. רק בשעת כתיבת המכתב נעשתה לה המציאות קשה להיתפס: וכי מה היא יודעת באמת על כל המקומות הללו, מה החלל שמאיר יעקבוס תופס בתוכם, נכון או זר. מעולם לא יכלה לתאר לעצמה איך בעלה נראה שעה שאיננוּ לידה. אולי יש לו קיום אחר, פנים אחרות.

גברת דולי יעקבוס נטלה את העט והמשיכה בכתיבה:

“השעה עכשיו עשר, הרבה אור מגיע אל השולחן דרך ענפי הזית הגדול. אתה זוכר, לא הייתי בטוחה שאתה מתכנן נכון את החלון הזה, כל־כך גבוה, ועכשיו אני שמחה בו: האור בדיוק במידה הנכונה ובשעות הנכונות. הבית נעים, מאיר. כשאני יוצאת העירה, וחוזרת – לא לעתים קרובות, כי הגשם רב עדיין ובין גשם לגשם כל העיר מנסה לסדר את עניניה – נדמה לי לפעמים כאילו היה מישהו בבית, היה ונעלם עוד לפני שעליתי במדרגות. אני מביטה בראי ומחפשת מי היה. אולי זה סימן שאתה חושב עלי ועל הבית. אם יש בדעתך להביא לי צעיף תחרה ממלטה, אנא הבא לי צעיף בצבע לבן או זהוב או שנהב, ועל־כל־פנים לא שחור. וכיוָן שאינני יודעת איך מתחלקים עיסוקיך שם, אזכיר לך רק מה שלימדת אותי בעצמך: Surtout, pas trop de zèle1, ידידי. להתראות”.

עברה על המכתב במהירות: מכתב שיעבור את ביקרתו הדקיקה של בעלה. אין בו ממין השאלות הטרחניות, איך אתה מבלה, מתי אתה חוזר. אין בו הטלת עול מסוג אני מתגעגעת, קשה לי בלעדיך. מאיר יעקבוס לימד אותה כבר מזמן שהתכליתיוּת היא תכונה פלבאית מובהקת. שנה, שנתים אחרי נישואיהם למדה כבר לא לשאול מה יהיה. יהיה, היה מאיר משיב במנוחה. לפעמים היה חס על חרדותיה ומוסיף: במעמדך, דולי, כבר אינך צריכה להיות תכליתית.

גברת דולי יעקבוס נטלה מעטפה ארוכה, סגרה בה את המכתב, ורשמה את כתובת המלון בואלטה, ביד נטויה במקצת. כתב־ידה נתיחד מאוד: אות ארוכה, גבוהה, אישית, מרובעת בקצותיה, כאילו ישבה וטרחה והמציאה לעצמה גרפיקה פרטית. רק חתימתה היתה קטנה ומקופלת מאוד, מחסה בתוך מחסה בתוך מחסה. גרפולוג אחד אמר לה פעם שהיא מציירת בחתימתה עובר ברחם, ונחרדה מאוד. ארבע הפלות רצופות שסיבתן לא נתבררה מעולם הותירו אותה בלי ילדים, וברוגזה מתמדת של אדם קצר־רוח, המבקש שלמות ואינו מבין מדוע איננה, הלא מזמן היתה צריכה להיות פה. רוגזה זו החלה לפוג רק בשנים האחרונות. כעת טיפלה בביתה ובבעלה, ובעציצים הרבים, במידה של אופטימיות. הביטה בעצמה בראי בשביעת־רצון ובביקורת קלה. שמעה הרצאות בון־ליר ובאוניברסיטה, היו לה מרצים שאינה מחמיצה, היכרויות לשעה אקדמית קלה, נענועי ראש מטור כסאות למשנהו, פקחות בהפסקות. האהבה העצמית ירדה עליה לאט, בהדרגה, צומחת לה בטח בתוך אהבה גדולה יותר, מקיפה יותר, לדירה היפה, לספרים ולתמונות, לנעלים הטובות, שלא מן האימום הישראלי הגס, למסעדות ולכרטיסי האשראי, כן גברת יעקבוס, כמובן, גברת יעקבוס – ולנוף העיר העתיקה שחלונות ביתה משקיפים עליה מלמעלה למטה. הנוף הזה היה בעיניה כעין הצגה פרטית מן היציע שלה, שונה משעת־אור לשעת־אור. חברה אחת מן האוניברסיטה, שנזדמנה לשם פעם, ישבה מול החלון הרחב, טובלת באמבט האור ההרודיאני, ודממה שעה ארוכה, עד אמרה לבסוף:

"ואת יכולה לראות את המראה הזה יום־יום ושעה־שעה בלי חרדה? "

דולי יעקבוס הנידה כתף.

"וככה את מסתכלת כל הזמן מלמעלה? " – המשיכה האורחת בפליאה. "פשוט מסתכלת מלמעלה? "

“כנראה שאני פרפר,” אמרה דולי יעקבוס. אחר־כך נתעקמו פניה באותו חיוך עקלני שאיהב אותה על הרבים, ואמרה: "אבל דעי לך שאני עובדת קשה מאוד כדי להיות פרפר. "

עשירה היתה מכדי שתעורר חמלה אמיתית בלב אנשים, אבל הבריות היו אומרים לעתים קרובות: מסכנה דולי. איש לא ידע בעצם מדוע. בשנה שעברה ציירה באטיק, וחילקה מתנות רבות, אלא שהלכלוך הכרוך בצביעת הבד נמאס עליה בסופו של דבר. תחת זאת ניסתה ידה באמנות ההאיקו. בעצם מבקשת היתה לשלוח לבעלה, במקום מכתב, כמה מכתמי האיקו, אלא שלא היתה בטוחה שהללו יעמדו היטב בטיסה, במרחק, בים הרובץ ברגע זה בינה לבין בעלה ונראה לה מוגזם מאוד. וכי מה אדם צריך יותר משלושה־ארבעה רחובות סביבו, חשבה לא־פעם. רק מי שלא היה מימיו פליט, יש לו יומרות של ים, של מרחבים, של חלל. ודולי יעקבוס היתה פליטה אך לפני עשרים וחמש שנה. עד היום הזה מדהים אותה שמציתים הסקה בבית, והיא בוערת, בוערת ומחממת, והגשם נשאר בחוץ. באמת נשאר בחוץ. בלי אחיזת־עינים.

נתברר שהבולים אזלו, וכיון שממילא ביקשה להיכנס לחנות מעדנים בלב העיר, החליטה לנסוע. בשבתה במכוניתה הקטנה הושיטה יד למגירה ושלפה ממנה זוג נעלי־בית רקומות, שבהן העדיפה לנהוג, נעלים רכות שהפכו גם את המכונית למין חדר פרטי. הראי הראה לה פנים מחודדות, נאות, רמיזה של חתימת שפם על השפה העליונה. ולא שהיתה לה חתימת שפם, אלא שהעור היה כהה מעט יותר. בכל תצלומיה נאלצה להבהיר את השפה העליונה. חזרה דולי ותיקנה את זוית הראי, ונעצה את המפתח. למרות הקור ששרר עדיין, ניצת המנוע מיד, ושמחה בו.

העיר רצה לקראתה, מבולבלת עד מאוד. אנשים התקשו להחליט אם לפתוח את המטריות או לקפלן, אלה שפותחים הרוח הסועה סוחפת את מטריתם והופכת אותה מפנים־החוצה, כמין משפך; אלה שמקפלים, בא מטח של גשם ומרטיב אותם. אלה ואלה קצרי־רוח, צעדם פעם גדול, להימנע משלולית, ופעם קטן, לצמצם עצמם מול הרוח. שער הנשים היה סתור; כמה נערות רצו בצחקוק לתפוס את מטפחותיהן שעפו. על הבתים נראו כתמי גשם שלא נתאדו עדיין, ובשמים שבין גגות הבתים רצו כתמי ענן, שהשמש נאבקת להופיע בעדם בפסקי־זמן בלתי־קצובים. ילדים השיטו סירות־נייר בשלולית מלוכלכת, עד שמשאית אפורה שנהגה טרוד במחשבות חלפה בשלולית ופיזרה לכל עבר מים מזוהמים, קרעי־נייר וצעקות. האבן העירונית כהה ועייפה. נדמה היה לה שכל הרחוב מדיף ריח קשה של פרוות־כלבים רטובה, ולרגע ביקשה לחזור בה ולהסתגר שוב בנקיותו ובחומו של הבית, שההסקה בוערת בו, בוערת ומחממת, אבל כיון שיצאה, יצאה.

חנתה במגרש־חניה לא־הרחק מנחלת־שבעה. משרדו של מאיר יעקבוס היה סמוך לכאן, בקומת־הגג של אחד מגורדי־השחקים הללו החותכים את העיר כאילו הם שונאים אותה ומבקשים להתרחק ממנה לגובה. אדם פרטי אינו בונה דברים כאלה לעצמו; רק חבורות של אנשים בונות אותם, כדי להתעשר מן העיר. אותה חברה קבלנית עצמה שבנתה את הבית היא שהעסיקה את השומרים ואת עובדי הנקיון של בית־הקומות כולו, ואפילו את עובדי מגרש־החניה הסמוך, ופעם גונב לאזניה של גברת יעקבוס שלא הכול כשורה בעבודות הללו, שאין משלמים לאנשים את המגיע להם. משהו נלחש, משהו סופר לה תוך כדי רחיצת המכונית. היה זמן שביקשה לערב עצמה בעניניהם, חשבה שראוי שיהיה להם ועד הולם שיבוא וידרוש, לא שהיא בקיאה חלילה, אבל הרי יש לאנשים ועדים, לפעמים שובתים אפילו, הרי כתוב בעתון. כיון שראתה בסבלם של אנשים והנושא הציק לה, העלתה אותו יום אחד במשרדו של מאיר. היתה שעת אחרי־הצהרים, והיא באה לאספו הביתה. במשרד היו אותה שעה מאיר ואחותו בלהה העובדת עמו, אדריכלית אף היא, אשה גרושה שלוש פעמים, רזה מאוד ואוהבת תכשיטים. בשפה רפה אמרה דולי יעקבוס ניצול, אמרה שעות נוספות, אמרה ועד. בלהה הרימה ראשה מעל לנייר המשורטט, כל תכשיטיה דמומים כאדישים, ואמרה:

“קצת קשה לי להבין, דולי, למה את מתעקשת להיות אוטובוס.”

לא רצתה להיות אוטובוס. חדלה. אבל משהו מרצונה הטוב כלפי האנשים הללו כאילו נשמר, ממין הדברים שהכול יודעים אותם ואינם יודעים מדוע, והיו מחייכים אליה במיוחד ושואלים לשלומה. פה־ושם היתה אף היא שואלת, ונענית. ידעה אפילו שהעובד אותו יום במגרש־החניה התגרש לא־מכבר מאשתו, אחרי יסורים מרובים ומשפטים אין־קץ. עכשיו, משחנתה לפי הוראותיו שדמו יותר לבקשה מיוחדת, הביטה בו בעיון מבעד לחלון מכוניתה, ואחר־כך שלפה פנקס קטן מתיקה ורשמה:

הגבר הגרוש – חולצתו מגוהצת יותר מהרגיל (מכבסה), וכתפיו שמוטות יותר מהרגיל (מסעדות).

הפנקס וההתבוננות השרו עליה רוח טובה. סבורה היתה שהיא יודעת להתבונן. לדולי עין חדה, אמרה לעצמה. סגרה את התיק, ובאותו רגע קרב העובד אל החלון, בוקר טוב, הגברת, מה שלומה, אולי לרחוץ את המכונית. חייכה אליו מלוא הפה, אותו חיוך השמור עמה תמיד לנאמני הבית: כמה יפה מצדך, אבל לא, תודה, לא היום, החניה תהיה קצרה הפעם, אבל בהחלט תזכיר לי בפעם הבאה, הלא אתה יודע כמה אני שכחנית, באמת אינני יודעת מה הייתי עושה בלעדיך. בדברה חשה שהיא מפריזה בדיבור, מפריזה בחיוך. מאיר היה אומר אותו דבר עצמו בשתי מלים ובתנועת־יד קצרה. גם העובד בא במבוכה ולא ידע מתי נאה לו לפרוש, אולי יש ברצונה להמשיך לדבר, אלא שאותו רגע נכנסה מכונית נוספת למגרש והצילה אותו מעמידתו.

נעלה את הדלת וציינה בלבה שבחג הקרוב ביותר כדאי להביא לאדם הזה מתנה על אדיבותו, פורים בשבוע הבא, אולי איזה דיאודורנט תוצרת חוץ. באמת חבל עד כמה אנשים בארץ המיוזעת הזאת אינם מבינים את חשיבותו של דיאודורנט. מתנה שיהיה בה גם מן היעיל, גם מן המשמח. וכיון שדולי יעקבוס לא היתה מן השוטות, נתבקשה לה השאלה מה יהיה כאשר ייגמר אותו בקבוק של דיאודורנט יקר, שהרי איש העובד במגרש־החניה ומשלם מזונות רבים לאשתו, לא יוכל להרשות לעצמו להתרגל לדברים כאלה; והיא, דולי יעקבוס, ובעלה, הרי לא יוכלו לקיים את רמת הדיאודורנט של האיש במגרש־החניה כל ימי חייו, כל חג, כל שבת אולי, אבסורד. אבל בינתים השמש יצאה וגם ענניה של דולי נתפזרו: מילא, תהיה מחוה חד־פעמית. מה הרע בשמחה חד־פעמית של אדם? יום כך, יום כך, גם הפרח נובל.

כיון שהצליחה גם הפעם לא להיתפס לתכליתיות יתירה, שתמיד יש עמה דאגה, נעשתה דולי יעקבוס שמחה יותר. אשה מסודרת היתה מטבעה, ולא אהבה להשאיר ענין שאינו פתור, גם לא בדל מחשבה. ישרה שמלתה והלכה לעבר הבנין. מעלית מהירה ושקטה הביאה אותה עד לקומה העליונה, מקום משרדו של בעלה.

הדלת היתה פתוחה. בלהה ישבה שם בגפה, גחונה על מחוגה ונייר שקוף. תמיד היא גחונה שם. מנורה נמוכה, חריפה, מיקדה אור עז על השולחן, וטבעותיה של בלהה נצצו בזוטו־של־אור, כעין רתיחה שולית.

“זו את,” אמרה בלהה יעקבוס בלי חמדה. הטבעות דממו לרגע וחזרו לבעבע.

“את לבד? איפה אסתר?”

נתכוונה דולי למזכירתם, בחורה גבוהית, כעורה, בלתי־נעימה, לעסנית, חובשת פאה של שיער לא־לה, שמעולם לא למדה לדבר בטלפון כדרך הנימוס. בעצם לא היו מאיר ובלהה זקוקים למזכירה, ואותה אסתר לא היתה זקוקה למשרת המזכירות, אלא שהוריה של אסתר, שהיו מן הותיקים והמכובדים שבעיר, קרובים ומחותנים כפול־שלושה למשפחת יעקבוס, ביקשו על נפשה. בלהה היתה סרקסטית:

“אסתר עבדה כל־כך קשה כל השנה. שלקחה חופש. עכשיו שמאיר נסע, היא בטוחה שמגיע לה.”

“אולי באמת מגיע לה.”

בלהה הביטה בה במבט מלעיג, שכלל הכול והזכיר הכול, את כהותה וקהותה של אותה אסתר, את המסטיק שהיא לועסת, את כל השידור המשתדר ממנה, אומלל־בכוונה וצייקן. דולי יעקבוס המעיטה את עצמה בפני כל־כך הרבה מציאות. נדמה היה לה שיש איזו צביעות ביסורי אסתר שמאיר ובלהה נטלו עליהם, מין חוסר־ברירה חסוד שנתקשתה להבינו.

“מה את עושה עכשיו, בלהה?”

בלהה נתקפדה. שנוא היה עליה לדבר על עבודתה עד שנסתיימה.

“מה שהתחלנו לפני כל הנסיעה הזאת.”

“מה זה?”

“עיצוב כניסות בקטע ג' ברובע. מאיר לא סיפר לך?”

ידעה בלהה היטב שמאיר אינו מספר.

“תראי.”

אבל בלהה כיסתה על הנייר:

“עוד אין מה לראות. את גם לא תביני.”

שוב ושוב חשה דולי שאין לה מה לעשות במשרד הזה, בעולמו היומיומי של מאיר. בכל פעם שהיתה מטלפנת, ואותה אסתר משיבה בקול של בול־עץ, היתה נתקפת דכאון ושוכחת לשם מה טילפנה. לא־פעם שכחה ענין דחוף שהיה לה לומר, ולא העזה לטלפן בפעם נוספת, כאילו היא נשענת בוהה על מעקה מול הים, ודברים נופלים מידיה לתוך המים וצוללים ואין להם תקנה.

“בלהה, אני הולכת עכשיו לדואר. יש משהו דחוף למאיר?”

“תסתכלי על השולחן שלו.” נתאדשה בלהה וחזרה למדידות שלה. שני צמידים כבדים צילצלו על ארכובות ידיה.

דולי יעקבוס קרבה אל החלון, שבעצם לא היה חלון אמיתי, אלא זגוגית קבועה לנצח, אין אפשרות לפתחה כלל. לא חשה בנוח למראה אור יום יחד עם חשמל דולק עירום, בלא אהיל, בחדר. משהו ראתה בכך ממראות החירום, מראות שאינם מן החיים הרגילים, איזו תחושה של כלאים, כמעט חטא שאנשים חוטאים לדברים הטבעיים, הזורמים להם בנחת במהלכם הנכון. קומה זו שהיא יותר מדי גבוהה, מסחררת, החדר הסגור מאוד, ממוזג־האויר־לנצח, שחלונותיו אינם נפתחים לנצח, אור עז זה שעל השולחן בשעה אחת־עשרה בצהרים, בעוד שבחוץ מסתוללת רוח סועה של אביב מוקדם מדי – היה בכל אלה משהו המדריך את המנוחה, כמעט מדכא. ביקשה דולי לצאת החוצה, אל האויר, אל הרוח הזאת, ואפילו תהיה רוגמת אותה בקרעי־נייר ועלים. לעתים היה במערבולת האויר הדוהר משב של רוח דרומית, שאין לטעות בה, מרחיבת־נחירים ומעוררת תשוקה מדברית חריפה, רוח שרק בירושלים אדם חש אותה בראשית אביב ובסתיו, לנסוע, לנסוע, לדהור, להתמכר.

בתוך החדר לא הוחש מאום מכל זה. בלהה יעקבוס היתה סגורה בחוג־האור הלבן, ומתוך האור שלה אמרה:

“יש שם משהו מסבתא חיה שמאיר עוד לא ראה, מצווה עלינו שנאטום לה את החלונות בחדר־האוכל, הפונים לעבר השיכונים החדשים. אומרת שאיננה יכולה להביט עליהם, בכל פעם שהיא רואה איך כיערו לה את ההר שלה, עולה לה לחץ הדם.”

תמיד אפשר לדבר על סבתא חיה, בחיבה ובחוסר ישע. סבתא חיה היא אנדרטה, ולאנדרטאות מותר הכל. בת שמונים ותשע, אינה מודה אלא בשמונים ושבע, ועודנה עושה מטעמים של חג לכלות שלה: מסכנות, אין להן כוח. פעם אחת ערכה ביקור־מלכות בביתם של מאיר ודולי, ישבה שעה ארוכה מול החלון הרחב, המשקיף על העיר העתיקה מלמעלה למטה, ואמרה כן, כן. כל זה היה בעצם שלה. יכלה להביט כך. מעולם לא היתה פליטה צעירה ורעבה, בעלת שם־משפחה מגוחך שצריך להחליפו בארץ חדשה. אחר־כך הביטה סבתא חיה בדולי במבט בוחן מאוד, ושאלה אם יש לה מקקים במטבח. דולי הסתירה חיוך ואמרה לא, סבתא חיה, אין. וסבתא חיה אמרה בהדגשה:

“אני משבחת אותך.”

אם־אמם של מאיר ובלהה גרה בבית עתיק, רב־קמרונים, עם בית־שימוש שהוא מחוץ לבנין, יוצאת לשם קיץ וחורף, יום ולילה, ואינה מסכימה שיתקינו לה מקום מודרני בתוך הבית, כדרך שנכדיה מאיר ובלהה מפצירים בה זה שנים. בחדרים נקיון מנקר־עינים, צח יותר מצח, וילאות לבנים ומפה לבנה מאוד־מאוד ועליה פמוטים כבדים של כסף, ממורטים כל־כך כאילו מרוב צחצוח הם כבר מאירים בעצמם, גם בלילה. מאיר סיפר פעם שבילדותו פחד לישון בחדר שבו הפמוטים, מחמת אורם. היה מתעורר וחושב שהוא רואה פנס של גנבים. בחדר־השינה של סבתא חיה מפת־עולם גדולה, מכסה קיר שלם, ובמפה נעוצים דגלונים קטנים. רבים נכדיה וניניה של סבתא חיה, דור ששי בירושלים, והיא רוצה לדעת בכל עת היכן כל אחד מהם נמצא. דגל כתום שעליו כתוב נורית נעוץ בלונדון. דגל כחול־בהיר שעליו כתוב אלישע וטלי נעוץ בצהלה. דגלו האדמדם של יואב נעוץ אי־שם בסיני, אף־על־פי שיואב אינו משרת כלל בסיני, אבל סבתא חיה סבורה שאם צבא, אז סיני. היתה שם פעם, עם בעלה המנוח, הרופא, ועם איזו משלחת של בריטים, רוכבת כדרך הגברות לצדו האחד של האוכף, ונשאר לה זכר פראי של צוקים, עורבים וסכנות. ציור יותר מזכרון. אולי גם נשארו לה געגועים חתומים, שבגללם היא מדברת עכשיו על יואב־שבסיני, וכלל איננו בסיני, בהערכה עצומה, גם אם אינה זוכרת את פניו כל־צרכם.

סבתא חיה אינה מרוצה שכל כך מעט דגלונים בירושלים, ובארצות־הברית שלושה. בין הדגלונים של ארצות־הברית גם דגלונה של עדי, שנישאה שם בכנסיה קתולית, וסבתא חיה ביקשה לעקור את הדגלון הזה כליל מן המפה שלה, אלא שנמלכה והשאירה אותו, נעוץ כלאחר־יד, עקמומי. זכרה דולי יעקבוס היטב את הרגע, לפני כמעט עשרים שנה, שבו קמה סבתא חיה ממושבה, ונעצה בלב ירושלים דגלון צהוב־לימון שעליו כתוב מאיר ודולי. כבר היו נשואים שבועים, אבל דומה היה לכולם שזאת החתונה האמיתית. תמו נדודיה של דולי. ההר שמעבר לחלונות היה חשוף ועזי, מועד לפורענות שאיש זולת דולי לא חשש מפניה. עכשיו, משנעוץ דגלה במפתה של סבתא חיה. חשה שמותר גם לה לא לחשוש.

עמדה דולי במשרדו של בעלה, לוחצת מצחה אל החלון המסוער, החתום לצמיתות, וישבה במשרד בלהה בחוג האור העז, מקללת חרש חישוב שלא נסתייע, וכל תכשיטיה רותחים רתיחה עמומה, ובמעלה ההר ישבה סבתא חיה בביתה, זועמת על השיכונים החדשים שפלשו וביישו את זקנתה, ואין לה כוח לעומתם.

במשרד הדואר היה תור־אנשים גדול. המאוורר לא פעל. בראש התור עמד נער־שליח של משרד כלשהו, ועמו כמה עשרות של מכתבים רשומים למשלוח. כלה ענינו של זה, הגיעו לתור שני חיילים ודרשו את זכותם להתקבל בלי להמתין. הדוחק נעשה רב, כאילו מחצית העיר החליטה להזדקק למשרד הדואר בשעה זו ממש, ולכולם משלוחים רבים. הפקיד היה אטי ואובד־עצות, וכמה אנשים מן העומדים בתור החלו רוטנים בקול רם. דולי יעקבוס ביקשה לצאת, אלא שכבר היתה קרובה יותר לאשנב מאשר ליציאה, ולצאת לתוך הדוחק והדוחַס היה כנראה קשה יותר מאשר לעמוד בסבלנות. מצחה נתכסה זיעה.

בתור לפני גברת דולי יעקבוס עמדה נערה צעירה, קטנה מאוד, רזה אותו רזון כהה של ילדים שלא התפתחו יפה, קופי במקצת. רק חזה ועכוזה בולטים, מחודדים, כמין גבשושיות תותבות שאינן שייכות לגופה. צמוקה היתה וחריפה, עלובה, כאילו נעצר גידולה מחמת המצוקה עוד ברחם, דגם־אדם יותר מאשר אדם שיש עמו אור, נר עשש. הדיפה ריח חריף של בושם סיגליות, זול שבזול, ועמו ריח סיגריות וריח זיעה. אל־נכון שימש לה הבושם תחת רחצה יומית, אל־נכון ישנה היא בבגדיה, בלחץ העומדים בתור ונדחפים אלה על אלה, היה שערה המקורזל נתון ממש מתחת לחטמה של גברת דולי יעקבוס. לבושה היתה מכנסי־ג’ינס קטנטנים, כשל בובה, פתוחים כלשהו, וחולצה סגולה נוצצת מדוכן השוק. בין החולצה לבין המכנסים נוצרה רצועה של בשר עירום, דל עד־רחם, ועליו פלומת שיער כהה כשל בעל־חיים. נראתה מרוכזת, מעושנת ורעה. צווארה לא היה נקי.

ראתה גברת יעקבוס שבידיה שני מכתבים רשומים למשלוח ממשרדו של עורך־הדין יצחקי, מרחוב בן־יהודה. את עורך־הדין יצחקי הכירו גברת יעקבוס ובעלה היטב, נמנו עם באי ביתו הגדול במושבה הגרמנית, והיה הדבר כאילו אין הנערה זרה לגמרי. באותה שקידה ששקדה דולי יעקבוס תמיד להיות חביבה אל הנחותים ממנה, ואולי גם מחמת הבדידות, המורגלת כל־כך שכבר כמעט לא חשה בה בעצמה, חייכה אל הנערה חיוך מעודד. דוחק העומדים והרוטנים גדל, אף כי נדמה היה שכבר לא יוכל לגדול, ודולי יעקבוס ניסתה להשתחרר במקצת מן הלחץ, אלא שברגע של תדהמה תפסה פתאום שהנערה הכהה, המדולדלת, לא זו בלבד שאיננה זזה, אלא שהיא אף נדחקת אליה, דוחקת פיה הכהה בבירור אל שדה הימני של גברת דולי יעקבוס, הנתון בתוך שמלת־משי רכה, כמו גור־חתולים מגשש. להבה של אש בלתי־מצויה עברה בגופה של גברת יעקבוס, ועמה פחד עמום. ביקשה שוב להרחיק, ענין קשה בלחץ העומדים ונעים כמו גל וכבר אינם שומרים אפילו על מראה־עינים של תור – אלא שכאן לא היה עוד מקום לספק: הנערה אכן נדחקה אל שיפולי בטנה של דולי יעקבוס, בהזמנה גלויה ומפורשת. הבחינה שחום גופה של הנערה לוהט, קופיפי, כבקדחת מתמדת. הנערה הרימה פניה לפתע והביטה בגברת דולי יעקבוס בחוצפה חדה של ידענית.

דולי יעקבוס הוצפה גל חום כבד, טרופי ולח. במהירות הסיטה ידיה לאחור, שלא לגעת במתני הנערה, וקפצה פיה בקפידה נעלבת, אלא שידעה, במין שקיעה, ברפיון, שלא תוכל להתגבר עוד על גל החשק שגאה בה, חרפה שאינה יודעת גבול. הבחינה היטב גם ביסוד הסדיסטי של גל־התשוקה החדש הזה, לדרוס, לפרוע. אך כמדומה שהנערה לא זו בלבד שלא חששה, אלא נראתה כיודעת היטב את כל המתרחש, ידענות ותיקה כימות עולם. טירונית אני לעומתה, חשבה דולי יעקבוס, טירונית מאוד. עצמה עיניה וידעה שבעוד רגע תקרב עצמה אל זו העומדת לפניה וממתינה לה בידענות כזאת. אלא שאותו רגע שלח מנהל סניף הדואר פקיד שני לאשנב, התור נתרופף מהר, והנערה נפנתה ושלחה את מכתביה הרשומים כאילו לא אירע דבר. יצאה מבית־הדואר בלי להביט בגברת יעקבוס.

דולי יעקבוס ביילה את המכתב לואלטה, שם שכבר לא היה פרש ולא היה גיאוגרפיה אלא צליל של סתם, קנתה כמה בולים נוספים, ושילשלה את המכתב לתיבה כששה להיפטר ממנו. תרה אחרי הנערה, אך זו כבר נעלמה בין העוברים־והשבים, הרחוב בלעה. עלתה דולי יעקבוס במעלה הרחוב, ישבה בבית־קפה אפלולי, גמעה משהו במהירות, וחשבה שהסערה שככה במקצת; רק בצאתה שוב לרחוב בן־יהודה חלשה עליה דעתה, ומדרונו של הרחוב נראה לה פתאום כמדרון חלול כל־כך, שלא תוכל לעלות ולרדת אלא בזחילה על ארבע. תמהה על כל האנשים ההולכים בו ואינם חשים בזוית המצוק. אני לא אוכל לרדת את זה, אמרה לעצמה כמעט בקול. בכל־זאת החלה פוסעת לעבר מכוניתה, כמהססת. אלא שאז נזדמן לה מכר, בחור גבוה וצחקן אחד מן האוניברסיטה, מכורבל כולו כנגד הרוח הסועה, והלך עמה כברת־דרך מושיעה, עד שנעלם בפסיעות־ענק, מותיר אחריו רוח טובה, וצער על חפזונו ועל לכתו.

תמיד היתה דולי יעקבוס תוהה מה פירושו של בית. כל־כך הרבה בתים כל־כך הרבה דירות לאנשים, חשבה, וכל אדם יש לו מקום אחד, דירה אחת, שבה הוא יודע היכן כל חפץ וחפץ מונח. רק בבית אחד מכל עשרות אלפי הבתים שאליהם אין לי מפתח, חשבה דולי, אני יודעת שבחדר־השינה משמאל, במגירה העליונה של השידה, מונחת אפודה ארוכת־שיער חומה; רק בבית אחד מכל הבתים האטומים, האלמוניים, אני יודעת למצוא, בלי שמץ היסוס, מערכת צלחות שהביא מאיר מספרד. את מצית הגז. את המטאטא. את המצעים בלא־גיהוץ. הפעם, בשבתה בתוך המכונית בלי נוע, לא היתה בטוחה עוד בקשר־הידיעה הזה שבינה לבין ביתה. נדמה היה לה שאם תשוב עכשיו, המפתח לא יתאים לדלת כלל, והיא תישאר לכודה בחלל החוץ. ואם המפתח יתאים, זכרון הדברים לא יתאים: האפודה לא תהיה במגירה העליונה של השידה, שמא אין שם בכלל שידה; שמא עומד שם שולחן שאינו מוכר; שמא כל הבית שהיא יודעת אינו אלא חלום, ובבואה תמצא דירה זרה ורהיטים זרים, לא היא שמה אותם במקום זה. במקום הורדיה שלה יהיה משטח־בטון, ועליו גנרטור של העיריה, אולי, רועם ורועש ומגרש אותה. אולי פועלים. אולי יש צו־הריסה לבית, והיא לא שמעה.

העבירה יד על מצחה, להיפטר מן הסיוט. לא בפעם ראשונה בא לה סיוט כזה בשבועים־שלושה האחרונים. חולמת היתה שמישהו זר, שצריך להיות בעצם מוכר לה היטב, פלש לתוך ביתה, ואין היא יודעת מי, אינה יכולה לפענח; נלחמת בסוד הכעור, המלעיג, מתעוררת היתה לא־פעם בצעקה חנוקה. כשהיה מאיר בבית, היה מקיץ אותה; כעת היא לבדה, והיקיצה באישון־לילה קשה. לא־פעם השאירה את מנורת־הלילה דולקת לידה. אבל תשתית הבהלה נשארה.

לא טוב, אמרה לעצמה דולי יעקבוס, בתמיהה כלשהי, לא טוב. כמבקשת להתעשת, נעצה את המפתח, והחליטה לנסוע אל סבתא חיה.

אם היה עדיין מזג־אויר מוזר בחוץ, הוא לא הורגש בביתה של סבתא חיה, שתמיד היה בו מזג־אויר משלו. מאיר אמר פעם שסבתא חיה היא האדם האקולוגי האחרון של המשפחה: את הפטרוזיליה שלה אינה קונה בחנות, חלילה, אלא מגדלת אותה, בצד הרבה תבלינים אחרים, בצד תאנה ולימון בחצר: הלא בושה ללכת לחנות בשביל לימון, אמרה. את הבושם למסדר־המצעים שלה בארון היא מלקטת בהר, או מבקשת מאחת נכדותיה שתלקט לה כאשר גבה כואב; ביצה היא לידידה ארוחה, ואין היא יכולה להבין את הריצה שאנשים רצים בימינו וגורמים לעצמם מחלות של קרבים ושל לב, חס ושלום. אנשים אינם חיים עוד כמידת אדם, היא אומרת, איבדו את הצניעות, בונים גבוה וחיים גבוה ומדברים גבוהה־גבוהה, מעליבים את הבריאה. משרדים יש להם, כולם יש להם משרדים. למזלם של מאיר ובלהה, מעולם לא היתה במשרדם, שכן, מי יודע, אולי היתה מניפה מקלה ומלקה אותם על שום החלונות הללו שאינם מיועדים לפתיחה כלל, רמאות של חלונות, שחצנות של בית. פעם אחת יצאה העירה לקנות בד לשמלה, ראתה את המחירים, וזרקה את הבד חזרה על הדלפק: חצופים, אמרה למוכרת, אתם חצופים. גמרה בלבה שלא תקנה עוד דבר עד שתפחת החוצפה מן העולם: לא ממנה ייבנו הספסרים. לפני כמה שנים היתה בתל־אביב, וחזרה זועמת. מאז מלה של גנאי בפיה: זה מהשפלה. מביאים לה בחג קופסת־שוקולד מגונדרת, מעונבת ומפורכסת, והיא מעווה פיה בבוז: זה מהשפלה?.. דולי הביאה לה פעם ספר של מחבר צעיר, קראה ופסקה: זה מהשפלה. והכול יודעים שאין מביאים לסבתא חיה פרחים שאדם לא גידל בעצמו, בגינתו. לחנויות הפרחים בעיר היא קוראת אטליז של פרחים. בעיצומה של מלחמת יום־הכיפורים, משקצה באפיית העוגות לחיילים, יצאה להתרוצץ בעיר. מצאוה בתחנת אוטובוס הנוסע להדסה: נתחשק לה לראות את חלונות שאגאל. האוטובוסים באותם ימים או שבאו, או שלא כל־כך באו; דולי ראתה אותה יושבת לה על אדן של אבן בתחנה, חצי שעה ויותר. הציעה לה לנסוע במונית, וסבתא חיה נזפה בה: מה זה עלה בדעתך. וחוץ מזה המונית נמוכה, אי־אפשר לראות כלום והאוטובוס גבוה, לפחות רואים משהו.

עכשיו כבר איננה יוצאת. התעייפה, אותה עייפות שקטה שאין עמה צמאון נוסף, לא לתאוה ולא למחצית תאוה. לא פוחדת למות, אמרה פעם לאחד מבני המשפחה. מעולם לא רבתי עם הגוף שלי, ולא אתחיל לריב אתו עכשיו. פתחה את הדלת לדולי בחיוך בהיר: בואי, תעזרי לי לחתוך שעועית במטבח. סבתא חיה מעולם אינה חותכת שעועית כדרך העצלנים, לרוחב. תמיד־תמיד באורך, הסכין עוברת דרך הקטניות שבתרמיל, חוצה אותן, והטעם אחר לגמרי.

ישובות היו במטבח, מול שעון־המטוטלת השחור, האור חודר ואינו חודר בעד לוילונות־מלמלה מעוּמלנים, קצרים. בעצם, לא ידעה דולי לשם מה באה הנה. אם ביקשה להשיח את אשר עם לבה – בעצמה לא ידעה את אשר עם לבה. בתוכה היה איזה חושך שלא הבינה פשרו, אבל בגללו לא רצתה לחזור עדיין הביתה. היתה באותו מצב של ציפיה עיורת שבו אדם יודע במעורפל שדברים יצטרכו לבוא על פתרונם, אבל אינו יודע איזה דברים ואיזה פתרון. וסבתא חיה חותכת שעועית ומספרת:

“פעם, כשהיה מנחם זכרונו לברכה חי, באו שני אברכים בשבת בבוקר: דוקטור, קומט. לאן? שואל מנחם. לרבי שלנו התקף־לב. כבר קם מנחם זכרונו לברכה ללכת אתם, לקח את התיק שלו, ואז התערבתי אני: איך אתם רוצים שיבוא אתכם, אמרתי, הלא שבת היום, במכונית לא יוכל לנסוע לשכונה שלכם. אמרו האברכים: שיבוא ברגל. אמרתי: זה – לא. בעלי כבר עבר את השבעים, אמרתי להם, ולא ילך ברגל. אמרו האברכים: רגע אחד, גברת, אנחנו נלך להתיעץ. יצאו החוצה להתלחש, פששש פששש, פששש, וחזרו: דוקטור, קומט. איך? אני שואלת. והם משיבים: במכונית שלו. אבל הרי יזרקו אצלכם אבנים, אמרתי. דוקטור, קומט, הם אומרים, הכול יהיה בסדר, רק שיסע לאט־לאט אחרינו. יושב לו זכרונו לברכה במכונית שלו, שממילא כבר מזמן לא יכולה לנסוע מהר, לא הוא ולא היא, נוסע לאט־לאט, ושני האברכים הולכים לפני המכונית וצועקים פעם לימין, פעם לשמאל: שא! שא!.. מגיע מנחם עד מחסום השבת של המשטרה, והשוטרים חולמים, לא עלה בדעתם בכלל שמישהו ייכנס למאה שערים באוטו בשבת – עד שהם חולמים, שני האברכים מזיזים את המחסום, ומנחם נכנס. רץ השוטר אחריהם נדהם לגמרי וצועק: היי, שאבס! מסתובבים אליו האברכים ואומרים: שא!.. וככה מנחם נוסע באמצע השבת בתוך מאה שערים, וכל מי שצועק שאבס, אלה אומרים לו שא! שא!.. בדק את הרבי, נתן לו מה שנתן, זכרונו לברכה, וחזר. צחקנו הרבה.”

“איך חזר? עם האברכים?”

“לא, בלי.”

“ואיך היה?”

“זרקו אבנים, כמובן. אלא מה?.. דולי, את צעירה. פני את כל הפסולת הזאת ושימי מים בקומקום. איפה מאיר?”

“מאיר במלטה. בכנס אדריכלים.”

סבתא חיה עיקמה פיה:

“מה פתאום מלטה? מה יש לבחור לחפש במלטה?.. מתי הוא חוזר?”

“אינני יודעת,” הודתה דולי. “הוא לא אמר בדיוק. אולי בשבוע הבא.”

סבתא חיה לא היתה מרוצה.

“איזה מין דבר זה, שבעל נוסע למלטה־שמלטה ואשתו אפילו לא יודעת מתי הוא חוזר. אתם דור טיפש. את בטח אפילו לא יודעת מה שכתוב בכתובה שלך. בכתובה שלך כתוב שלא יסע למדינות הים אלא ברשותך. ביקש ממך רשות?”

“נתתי לו רשות, סבתא חיה,” חייכה דולי, ובלבה אפלולית נושנה, מורגלת. – “ואת יודעת שהוא היה נוסע גם בלי רשות. ככה הם הגברים.” – פתאום העזה ואמרה: “אולי היה יותר טוב לולא היינו מתחתנות עם גברים? אולי אשה צריכה בעצם אשה?”

אבל סבתא חיה נאטמה לגמרי, נופפה ידיה כמבוהלת:

“איזה מין שטויות אלה, באמת, מה שאתם מדברים. אשה צריכה אשה, נו באמת. פוי. מה זה, תל־אביב?”

דולי הניעה כפותיה בתנועה ארוכה. רכה מאוד, כאוספת אל חזה את הראש המקורזל ממשרד הדואר, ברוך עצום. כמי שאוסף פרח. קמה ממקומה:

“סבתא חיה, אמזוג לך את התה, רק שאני כבר מוכרחה ללכת. אל תקומי.”

אבל סבתא חיה קמה. רק בקבר, אמרה, אני לא אוכל ללוות את האורחים שלי בלכתם. נשקה על לחיה בדלת, נשיקה קרירה של אדם שכבר אין חיות רבה בשפתיו: ותגידי למאיר שאני לא מרוצה ממנו שהוא נוסע ככה. וחוץ מזה, אני צריכה שהוא ובלהה יסדרו לי את סתימת החלונות איפה שאמרתי לו. יש מספיק לעשות בירושלים. שיפסיק להתרוצץ.

הבית, בשובה, היה חם ונקי מאוד, ריחו אותו ריח שאין לטעות בו של בית אמיד. פשטה מעילה וישבה ליד השולחן. עייפה מראש, כאילו נתלתה מעליה פורענות חמורה ומחייבת, ועדיין אין לה כוח להתחיל אותה. אחר־כך, לא ברור מנין, נמצא לה מרץ חד וקצר: עכשיו, מיד, הערב, עליה למצוא את עצמה על כל פירושיה. הלא היא חייבת לדעת. פישפשה דולי יעקבוס בארון, הוציאה את כל האלבומים, מחפשת, מחפשת בלהיטות אחרי תצלומיה־שלה, מעטים ונדירים, מימי הפליטות שלה. בשום אופן לא יכלה לפגוש את עצמה בצילומים אלה. שום זיק לא ניצת. אולי, חשבה, אולי, לו נשאר לי איזה־שהוא צילום ילדות, מגיל ארבע, או חמש, אולי אז. אבל צילומים כאלה לא היו עוד בשום מקום שבעולם. היה זה כאילו נולדה דולי פעמים, וחייה הראשונים, האמיתיים אולי, נקטעו בגיל ארבע־עשרה. אחר־כך התחילו חיים חדשים, התחפשות לימימה וקציעה וקרן־הפוך.

בגל עצום של חמלה סדיסטית חזרה ועלתה בתוכה הנערה מבית הדואר, אולי אותו רגש עצמו שעל פיו ילדה משחקת בבובה באהבה גדולה, ורגע אחרי זה היא מענישה אותה ותולשת שערה. איזו חרפה, חשבה דולי בפה חרב, איזו חרפה נפלאה, הלא אני כמעט זקוקה לה. וכבר היא מתכננת איך יושבות שתיהן כאן, ליד השולחן הזה, לומדות אנגלית, דולי מלמדת בסבלנות ולפעמים גם בלא סבלנות, בקוצר־רוח שהופך להיות כעס ארוטי; וכיון שהיום חם והמיזוג אינו פועל, הן מורידות את החולצות. מקלחות זו את זו. צעד אחד – והנערה בידה, ציפור גגות ומרזבים, דלה ובקיאה.

אחרי חצות חלף הגל כלעומת שבא. נגמר, חשבה בעייפות, נגמר. כמעט עשיתי שטות נוראה, אבל נגמלתי ממנה בזמן, תודה לאל. איזה צרות אדם מסוגל להמציא לעצמו, באמת. השאירה את מנורת־הלילה דולקת, נטלה כדור שינה, ונרדמה תרדמה שקועה, אטומה ואוטמת.

בעשר בבוקר המחרת, מבלי שידעה רגע לפני־כן מה היא עתידה לעשות, כבשה דולי יעקבוס את מושב מכוניתה, טרקה את הדלת בפה קפוץ ובהכנסת הילוכים אלימה. חנתה שוב במגרש־החניה הקבוע, שאדם אחר, זר, עבד בו אותו היום, ופנתה בצעדים מהירים למשרדו של עורך־הדין יצחקי. עלתה במדרגות כמעט בריצה, בבולמוס שמא תשקול ותתחרט. משרדו של עורך־הדין יצחקי לא היה משרד מבודד, אלא שני חדרים בתוך המון רב של חדרים שכניסתם מתוך מסדרון נושן, קלוף, ושם כמה משרדים נוספים, חדרי־שירותים שנעילתם במפתח ישן, ענק, וחדר קטן שבו אדם זקן, אלמותי כמדומה, מכין תה וקפה ליושבי המסדרון. ככל שהוא מזקין, מגשי־הנחושת שלו מצוחצחים יותר, וכוסותיו, אומרים, מלוכלכות יותר.

בעוד דולי יעקבוס מביטה בשלטים, נפתחה דלת חדר־השירותים בקצה המסדרון, והנערה בחולצה הסגולה יצאה משם, נועלת את החדר פעם ופעמַים. נראתה עוד יותר קטנה מאשר במשרד הדואר. ברק של נצחון מרושע, נושן, ניצת בעיניה בראותה את גברת יעקבוס. קרבה אליה, כולה ריכוז של חוצפה, יותר ממידתה של נערה קטנה אחת.

“היית רוצה לעבוד אצלי?” שאלה גברת יעקבוס. חשה שקולה, הנעים בדרך כלל, איבד כל הצללה; מדברת היא בטון אחד, כבול־עץ.

“שמה אני אעשה אצלך,” אמרה הבחורה בשמץ בוז, “ספונג’ה אני לא עושה. אני עובדת אצל עורך־דין, אני.”

"אני יודעת, אמרה דולי יעקבוס, “את שליחה של עורך־דין יצחקי. את רוצה להתקדם? רוצה שאלמד אותך אנגלית?”

הבחורה הביטה בה, אטומה לגמרי.

“זה לא יעלה לך פרוטה,” אמרה דולי יעקבוס. “תבואי אלי כל יום ללמוד שעה, שעה וחצי.”

אבל הבחורה הניעה ראשה בספקנות.

“את תתחרטי,” אמרה. את כל העיצורים היתה מהגה בהדגשה, כמתיזה את האותיות. מתריסה.

“מוכנה לנסות?”

זו הביטה בה בשאלה. צריכה היתה לשם כך לזקור ראשה, שכן היתה גברת יעקבוס גבוהה ממנה בהרבה. ריח של עוגת־שומשמין שזה־עתה נלעסה פשט ממנה.

“מתי את גומרת לעבוד כאן?”

“אני? בשש.”

“בסדר. תהיי בשש על־יד בית אגרון. אני אחכה לך במכונית שלי.”

“אני? אני לא יכולה היום. אני החבר שלי מחכה לי.”

כבר, כבר מתחילה ההשפלה הזאת, חשה דולי יעקבוס בסכין הננעצת בה לאט, כמעט ברוֹך. כבר אני תלויה ברצונות שלה, בחבר שלה, שאולי קיים ואולי איננו קיים, נראה שאיננו. חמלה איומה הציפה את עיניה. הניחה יד ברוך על לחיה של הנערה:

“בסדר, ילדה קטנה, שיהיה מחר.”

דומה היה שאין הבחורה יודעת כלל איך לקבל לטיפה של סתם, שכן מיד עירסלה מתניה ערסול של יצאנית, כאילו ציפו ממנה לכך. דולי יעקבוס בלעה מחנק חם, הסתובבה על עקבה והחלה לרדת. אבל הבחורה נשענה על המעקה וקראה אחריה:

“הי, גברת!.. גברת!.. תשמעי, גברת. אני מסכימה. שיהיה היום.”

ודולי יעקבוס נחלשה מרוב אושר.

בבית המתין לה מכתב ממאיר, אכספרס כדרכו תמיד. לא מיד פתחה אותו. היו גם שני טלפונים. חברה ביקשה להזמין אותה ואת מאיר לארוחת־ערב ביום ששי, אבל משנודע לה שמאיר טרם חזר, נזדרזה לומר: טוב, אז נדחה את זה עד שיחזור, בּי, דולינקה, ד"ש לגבר. אחר־כך טילפנה סבתא חיה, הפעם זקנה, קנטרנית ומרוגזת: למה מאיר עוד לא חזר, למה עדיין לא מטפלים בחלונות שלה, האם הם חושבים שהיא תחיה לנצח. שכחה לגמרי את ביקורה של דולי מיום אתמול.

ופרט לאלה, לא היה מה לעשות. התשוקה היתה עתה לשורה של הכנות מעשיות: ארוחה במקרר, צלחות על השולחן, תקליט שהיססה הרבה בבחירתו, חולצה חדשה מתנה לנערה, מוטלת באריזתה בחדר־השינה. קנתה אותה בחנות לבגדי ילדים, שכן מידות קטנות כאלה אין בחנות רגילה. שלוש פעמים יצאה העירה לקנות, ושלוש פעמים חזרה. הכול נעשה חדש ואפל והכרחי. מהר, מהר.

בית אגרון היה לבן מאוד בדמדומים. אובך אפור עלה מן האקציות, מתערב בעשן המפלטים של המכוניות הרבות, ועמודי הרחוב וגדרות־העצים הצהובות בלטו על רקע האובך כאילו יש להם הרבה מאוד כוח. לדולי יעקבוס היתה תחושה של מציאות מוגברת: כל הצורות נעשו משמעותיות, הכול צוֹפן, שצריך לדעת לקרוא אותו, גם לָבנה של אבן־הגויל המצפה את הבנין, גם פנס זה המבקש לומר משפט ברור. אור הדמדומים היה כהה מאוד באוֹבך ובעננים הנמוכים, ולא התפלאה: הרי מאמש כבר הולך האור וכהה עליה, הלא הרבה לפני אמש, אור אחרון של פורענות בטוחה לגמרי. לאהבתי אני מחכה, אמרה לעצמה, לאהבתי הדלה המכוערת, בזיעה ובריח הסיגליות הסינתטיות, ואני כסותה ועונתה לא אגרע. לא אגרע.

חיכתה וחיכתה. הבחורה לא באה. קומץ בחורים שפניהם למורשה עברו ליד המכונית, מביטים ביושבת בתוכה באדישות. אם צעירה צעקה על בנה, צעקות נואשות, למוּדוֹת, כמעט טקסיות. שני עתונאים זרים ממכיריה, פניהם לבית אגרון, הבחינו בה וניפנפו בידם לברכה עליזה. פתאום החלו האקציות מדברות זו עם זו, נוגעות זו בזו, במשב רוח ערבית. העיר עירבלה את מערבל־הערב שלה, מעגלים בתוך מעגלים: עוד מעט ארוחת־ערב, עוד מעט לילה, עוד מעט אורות רחוב ובתי קולנוע וחבורות צמודות וריחו של פופ־קורן חם. הערבולים נתעבו והלכו והיו לחושך מוצק. הבחורה לא באה.

בשעה שבע, שפופה ודואבת וקר לה, לחצה דולי יעקבוס על דוושת מכוניתה ופנתה הביתה. איזה מזל, חשבה, שהיא לא יודעת את שמי ואת כתבתי, עוד זה היה חסר לי, היתה באה ומנסה לסחוט, ואלי אפילו עם החבר שלה יחד, גברת אל תתחכמי, אנחנו יודעים עליך, מי יודע. אולי מחלות מין. מדוע מעסיק יצחקי בחורה נוראה כזאת. הלא צריך… הלא צריך…

נחפזה להיכנס הביתה, שנראה לה עתה ביתו של מאיר, בגדיו בארון, נעלי־הבית, איזו חרפה, באמת, מה שעלה בדעתה לעשות בבית זה, אפילו החולצה הקנויה בחנות לבגדי ילדים מונחת על צדו־שלו של המיטה. בסומק סילקה את החולצה והשליכה אותה לאשפה. אני לא עשיתי כלום, מאיר, אמרה בלבה, רק התכוונתי לעשות, אבל כוונה אינה מעשה, נכון, מאיר?.. הסיטה את הוילון הכבד, ומולה השתרע היפה בנופי תבל, הר הבית והר ציון, הכול ישנו, אישרה לעצמה, הכול קיים, כל המוני הבתים הטבולים עכשיו בתוך הלילה כאילו הם, ורק הם, הבתים האמיתיים לגמרי, רק להם מגיעה כל הברכה שבעולם. ובתוך הבית: התמונות במקומן, הספרים לא נעלמו, הרגל חלוצת־הנעל טובעת בשטיח המשהדי בהנאה חושנית. איך יכולתי, רבונו־של־עולם, איך יכולתי, בולמוס שכזה.

פתאום גמלה ההחלטה בלבה לטלפן אל מאיר. אמנם הוא אסר זאת עליה בכל תקפו של אדם רציונלי, אמנם חששה לרגע הכעס והתמיהה שלו – אבל מוכרחה היתה לשמוע את קולו, ואפילו לספר לו על החלונות של סבתא חיה. ואפילו לקבל את מספר הטיסה החוזרת, דברים של סתם. הסבירה למרכזנית הבינלאומית שאין היא יודעת את המספר, אך מדובר במלון פ’ניקס, בואלטה. כן, ואלטה בירת מלטה, נכון. שוב נראתה לה ואלטה פרשית ואבירית ואלגנטית מאוד. קשה היה רק לתאר לעצמה את מאיר מהלך שם ברחובות ומכוניתו אינה עמו: מזמן הפך מאיר להיות קנטאוּר, חציו אדם חציו רכב; אולי רק במיטה הוא כפשוט־קליפות ותורפתי מאוד. תמיד הוא במכונית. מי יודע מה כוחו של מאיר ברחובות ואלטה באין רכבו עמו.

עד שהשיחה הגיעה, הכינה לעצמה כריך, והחלה לאכול אותו ישובה על־גבי משען הכורסה, רגל על רגל יחפה. עוד מעט אדבר עם מאיר, חשבה, אשמע את הקול התמה כלשהו, לא רק עכשיו, תמיד, כאילו החיים עצמם מתמיהים אותו בעצם. מאיר יעקבוס, אדריכל, אדם שתמיד קל לו יותר לדבר על עיצוב הכניסות ברובע ג' מאשר על המתרחש בתוכו. היינו קצת מנוכרים לאחרונה, מאיר, חשבה דולי, אבל אנחנו נהיה בסדר, נכון?… עכשיו נדבר, ויהיה בסדר, נכון?..

הכריך נגמר. דולי הלכה למטבח לקחת תפוח, ואותה שעה צילצל הטלפון. הניחה את התפוח הבלתי־רחוץ על האדן, ורצה יחפה אל הטלפון.

מרכזנית שיחות־החוץ אמרה לה להמתין. אחר־כך היתה שיחה ערה עם מרכזנית בואלטה. אחר־כך – עם המודיעין במלון. קולות שונים, מדברים אלה עם אלה ממרחק עצום, ענין שדולי מעולם לא הבינה כל־צרכו. מרכזנית המלון אמרה בצרפתית: רגע אחד בבקשה. אחר־כך: מאדאם יעקבוס, שיחה בשבילך.

“הלו?” נשמע באזניה של דולי קול מוכר, בלתי־נעים, של אשה. לרגע לא הבינה: הלא זה קולה האטום של אסתר, זו הכעורה, לועסת המסטיק, בעלת הפיאה. אסתר המזכירה. אחר־כך הבינה. לאט־לאט הניחה את השפופרת.

מרכזנית שיחות־החוץ לא הרפתה. צילצלה שוב: השיחה שלך לואלטה, גברתי. אני מתחרטת, אמרה דולי, הואילי נא לבטל, אני מתחרטת.

אז זהו זה, אמרה דולי בקול רם, בדירה הריקה, זהו זה כל הזמן, הלא בעצם ידעתי.

אבל איזה שחקנים אנחנו.

כיבתה את האור וישבה על אדן החלון, צופה לעבר חופת־השמים הרחבה, אורות רבים. משהו כאילו התפצל ממנה ונשר. אולי הדרכים המתפרדות מכאן ואילך, במהירות קוסמית, וכבר אפילו אי־אפשר לזכור מתי היתה אחת, בלתי קרועה.

“הלא צריך,” אמרה דולי בקול רם, אל התמונות המואפלות, שזגוגיותיהן נצצו חרש באפלת החדר, “הלא צריך.”

מחר, חשבה, אדע מה צריך.


  1. “מעל לכול, לא יותר מדי להיטות” – מימרתו של טלייראן.  ↩