הַנָּוֶה / אלתר לוין

וְאָנֹכִי בַגֹּלָה. שָׁמָּה בַנָּוֶה,

בְּאַרְצִי, יוֹשֶׁבֶת אַיַּלְתִּי;

חוֹלֵם אָנֹכִי, גַּם הִיא חוֹלֶמֶת

בְּחֹרְשַׁת הַבְּרוֹשִׁים גִדַּלְתִּי.

ואָנֹכִי בַמַּעֲרָב. רוּחִי כַלַּהַב,

כִּי נַפְשִׁי נְשׂוּאָה לַגַּלִּים…

שַׁלָּמָּה בְקִרְבִּי מִתְחוֹלֵל הַסַּעַר

וְרוֹדְפִים דִּמְיוֹנַי הַקַּלִּים?

שָׁלַחְתִּי מַלְאָכִי: רֹב שָׁלוֹם בִּכְנָפָיו–

הֲיָשׁוּב גַּם הוּא יִקָּחֵנִי?

בּוֹ שְׁלֵמָה לִבָּתִי כִּי יָשׁוּב כַּדְּרוֹר,

לְאֹהֶל הַיָּפָה יַנְחֵנִי!

יַנְחֵנִי! וָּמַתי?.. וְרוּחִי מִזְרָחָה,

לְהָרַי וּלְגַנִּי הָרָוֶה!

אֶרְאֵךְ, תִּרְאִינִי: אַל דִמְעָה, אַיַּלְתִּי,

עוֹד אָשׁוּב לְבֵיתִי, לַנָּוֶה!