אין בדברים הבאים בילקוט זה משום תולדות מלחמת הקוממיות של ישראל. ההיסטוריה של מלחמת ישראל בימינו טרם הגיעה שעתה להיכתב. בשעה זו אפשר רק לאסוף חומר, אפשר גם לתאר מאורעות בודדים או שלבים מסוימים במפעל־אדירים זה. פרקים חשובים בתולדות המלחמה – כגון הפרק המכריע של הצטיידותנו והזדיינותנו ביבשה, בים ובאוויר – לא הגיעה שעת פרסומם מטעמים רבים. גם פרשת מערך־הכוחות שלנו לפני הפלישה ולאחריה עדיין יפה לה השתיקה. כמו כן מוקדם לספר פרקי המלחמה היזומים על־ידינו לכל השתלשלותם. אין לראות לצערנו פרשת המלחמה כולה כאילו נגמרה ונחתמה. אף אחד מאויבינו לא חתם אתנו על ברית שלום, ולמעשה אנו עומדים עדיין בשלב הפוגה, נקווה הפוגה ממושכת שדינה כדין שביתת־נשק, אך אין לנו יסוד מספיק לראות המלחמה כנחלת העבר בלבד.

אין אלו הסיבות היחידות שמונעות כתיבת דברי ימי מלחמת השחרור. אין לנו עדיין תולדות ההגנה. ובלי תולדות ההגנה – אין לכתוב תולדות המלחמה.

אין אמנם מלחמת השחרור פרק אחרון בתולדות ההגנה – אלא פרק ראשון בתקופה החדשה של תולדות המולדת והאומה. נתחדשה התקופה שבה ההיסטוריה של האומה העברית וההיסטוריה של המולדת העברית מתמזגת זו בזו, אם כי אנו רחוקים עדיין מהתמזגות שלמה. מלחמת הקוממיות היא נקודת מפנה בתולדות ישראל לא פחות ממלחמת יהושע בן־נון או מלחמת החשמונאים. אולם אין זה מפנה פתאומי שנתרחש תוך כדי עשייתו, כשם שמדינת ישראל לא קמה בארבעה־עשר למאי 1948 תוך כדי הכרזתה. מפעל התישבותי של שלושה דורות חלוצים, ממייסדי פתח־תקוה ועד מניחי צינור המים בנגב הצפוני, השתית מסד המדינה, והכרזת 14 למאי לא היתה אלא סיכומה ההיסטורי של יצירה אורגנית שצמחה והלכה במשך שבעים שנה ועיצבה מחדש ראשית קוממיותנו הלאומית, קוממיות משקית, תרבותית ומנהלתית. גם עמידת ישראל נגד שש מדינות ערב אינה פרי התלקחות־כוח פתאומית בחינת יש מאין או התפרצות מקורות סמויים ונעלמים. ההגנה בפעולתה, בחינוכה, בתכנונה ובארגונה, הכשירה במשך עשרות שנים הנוער והישוב למלחמת השחרור. בלי ידיעת פרשת ההגנה היהודית בארץ מראשית ימיה, וביחוד מימי תל־חי ואילך – אי אפשר לדעת ולהבין סוד גבורתה המופלאה של מדינת ישראל המחודשת בעמידתה בפני שש מדינות שכנות.

לצבא הגנה לישראל היה ציוד וזיון שלא היה ולא יכול היה להיות להגנה במחתרת, תחת שלטון זר. ואיש לא יפחית חשיבותו המכרעת של הציוד שניתן בידי צבא הגנה לישראל במאבק ההיסטורי: חשיבות התותחים, מכונות היריה הכבדות, מטוסי הקרב, המפציצים, המשוריינים והטאַנקים, כלי המשחית הימיים, הנשק האנטי־אווירי ואנטי־טאַנקי וכו' – שלא היו בידי ההגנה. בלי כלים אלה לא היינו יכולים לעמוד – אבל לא באלה ניצחנו. ציודו של האויב בכל מיני נשק עלה על זה שבידינו, ולא אלה הכריעו הכף במלחמה. קבע האדם שניתן בידו התותח והמטוס והטאַנק והמשחית הימי. ואדם לוחם זה הורישה לנו ההגנה. והגנה כוללת היחידות הצבאיות העבריות בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה כשם שהיא כוללת יחידות חי“ש, פו”ש ופלמ"ח ושאר הפורמַציות של ההגנה. בלי כוחות אלה שנתחנכו ונתאמנו במשך שנים בהגנת תל־חי, חולדה, ירושלים, וכל שאר הנקודות הישוביות שהותקפו בימי “המאורעות” של 1920, 1921, 1929, 1936 – 1939, ובימי המאבק נגד משטר הספר־הלבן, ובלי הנסיון הקרבי וההכשרה הצבאית שקיבלו גדודינו בצבא הכיבוש של אלנבי בשנת 1917־18 ובצבאות בעלות־הברית במלחמה נגד היטלר בשנות 1941 – 1945 – לא היה קם צבא הגנה לישראל ולא היינו מגיעים ל־14 במאי 1948.

הפלישה הרשמית של צבאות ערב החלה בליל חמישה־עשר במאי, בחצות, כשנסתיים רשמית שלטון ממשלת המנדט. כותב השורות האלה שידר באותו לילה לאמריקה מתחנת שידור של ההגנה בתל־אביב, שיצאה באותו לילה מ“מחתרת” והפכה להיות תחנת השידור של כוחות הבטחון לישראל – (צבא הגנה לישראל עוד לא היה קיים, רק ב־31 למאי נתפרסמה פקודת־יום להקמת צה"ל). בשידור עמדתי בקיצור על המאבק מאז החלטת או“מ ב־29 לנובמבר, על הכרזת המלחמה מצד מדינות ערב חברות או”מ נגד ישראל ונגד סמכותו של או“מ, על הסכנות הצפויות לנו ועל נכונותנו לעמוד, גם אם ילחמו בנו ביבשה, בים ובאוויר. תוך כדי דיבור נפלו הפצצות האוויריות הראשונות ממטוסי־קרב מצריים, לא רחוק מתחנת השידור. הרעש היה חרדת־אלוהים, אבל הורגלתי לרעש זה מימי ה”בליץ" הנאצי בלונדון בקיץ 1940 וסיימתי נאומי בשקט, לאחר שסיפרתי שברגע זה הופצצה תל־אביב על־ידי מטוסי אויב. לאחר גמר דברי מיהרתי למקום ההפצצה: שדה התעופה בתל־אביב ותחנת החשמל של רדינג היו המטרה להרעשת־אוויר ראשונה של האויב. משדה התעופה חזרתי הביתה, ובדרך ראיתי פני אנשי תל־אביב המציצים מתוך כל החלונות. זה היה לפנות בוקר, עם הנץ החמה. ראיתי דאגה בפני המסתכלים – אבל לא מצאתי כל סימן של בהלה ופחד. וידעתי בלבי: אלה יעמדו. כוח פנימי זה היה הבטחון שנטעה ההגנה בלב הישוב במשך חמשת החדשים וחצי שקדמו לפלישה מ־30 בנובמבר 1947 ועד 14 במאי 1948; זה היה הבטחון שנטעה ההגנה בלב הישוב בשנים שקדמו ל־1947. אם כי היתה חרדה בלב הישוב ולא ידעו אם יש לנו הנשק הדרוש – מטוסים, תותחים וטאַנקים – היה אֵמון בכוחה וביכלתה של ההגנה לעמוד. אֵמון זה היה פרי מסירותה של ההגנה, התנדבותה, נאמנותה וגבורתה במשך שנים, שנים רבות, ובכל קצות הישוב, בעיר ובכפר, בעמק ובגליל, בשומרון וביהודה, בדרום ובנגב, בהר ובשפלה, במרכזי הכוח של הישוב ובנקודות מרוחקות ובודדות.

אֵמונו זה של הישוב בהגנה היה משען־מבטחים בימי המבחן המרים והאיומים שבאו לפני הכרזת המדינה ולאחריה. מעט מאד אנשים ידעו מהו כוחה האמיתי של ההגנה בשטח הציוד והטכניקה. אולם ביסוד האֵמון הונחה ידיעה אחת אינסטינקטיבית ועמוקה, אם כי אולי רק ידיעה מתחת לסף ההכרה: שאיש ההגנה הוא נאמן עד הסוף – והוא יאָבק, ישׂרה ויוכל! וידיעה זו היתה נכונה ולא הכזיבה.

־־־־

מבחינה זו – מבחינת האדם הלוחם – ההיסטוריה של מלחמת ישראל, הנאמנה ביותר והמעמיקה ביותר, היא זו שנרשמת בזיכרונותיהם של אנשי השורה על מעשיהם וחוויותיהם האישיים במערכות ובקרבות – כפי שנתפרשו בילקוטים וקבצים המוקדשים להגנת נקודה אחת או למערכה מסוימת, כגון “יומה של גזר”, “עין גב במערכה”, “כנרת בימי מבחן”, “בשער” – דגניה ב' בקרבות, “בפרוץ הסער” – נגבה, “על אם הדרך” – קרית ענבים, “מעוז עציון”, “פרקים בתולדות ההגנה על תל־אביב”, “בסער ביום סופה” – דגניה א', “מגילת העיר העתיקה”, “ניצנים במצב ובמערכה”, “פרקים במלחמת ישראל”, “חטיבת הנגב במערכה”, “בשדות פלשת”. – אני מציין רק אלה שהספקתי לקרוא עד עכשיו. ואולי יותר מהזכרונות שנכתבו לאחר המעשה יש ללמוד מעזבון הלוחמים שנפלו – מהגיגים, מכתבים, רשימות, דברי ספרות ועיון שנכתבו בתקופת הילדות והנערות להורים, חברים, חברות ולעצמם, בעודם יושבים על ספסל הלימודים או בהשתתפם כבר בעבודת המשק או במלאכת ההגנה – דברי הלל לביא, האחים אפרים וצבי גובר, טוביה קושניר, שמואל קופמן, רפי מלץ, זוהר דיין, בת־שבע אלטשולר, איתמר גולני, יצחק לבנה, מודי און, חיים בן דוד, נועם גרוסמן, יצחק זמיר, דוד פראדקין, יהושע גלוברמן, בילו אילון (וורחובסקי), נחום זרחי, בן־עמי, משה כהן – (ושוּב, אני מונה רק אלה שהגיעו לידי וקראתי בעצמי), וכן הקבצים הקולקטיביים על הל"ה, “אשר שיכלנו” – לזכר בני נהלל; “לדמותם” – לבני תל־יוסף; “בנים” – לזכר בני עין־חרוד; “השבעה” – נוטרי חולון – ועליהם יש להוסיף דברי רבים שנאספו ולא נאספו, מבני הכפר והעיר, מכל השכבות והעדות, מבני הארץ והגולה. סוד נצחוננו לפני הפלישה ולאחר הפלישה יש למצוא רק בדברי הלוחמים: כי ניצח הרוח הצרור בדבריהם.

רק מעט מזעיר מירושה טראַגית ומפוארת זו נתפרסם עד היום הזה, אבל גם במעט זה הוקמה מצבת־זכרון לא של אבן ושיש, אלא של רוח־אלמוות לתפארת־הגבורה של דור חדש בישראל, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. בארכיון צה"ל וברשות ההורים עוד שמור חומר רב ועשיר, שרק עם פרסומו המלא נדע מה אבד לנו במלחמה זו שאנו קוראים לה מלחמת השחרור, וגם נדע מאין שאבו נערים אלה עוז רוחם, עדנת נפשם, וגבורת זרועם, ונדע ברכת ההורים – האמהות והאבות – שנתנו לעמם לוחמי־השחרור. מי גדול ממי: הבנים הגבורים האלה שנתנו חייהם על קוממיות ישראל – או הורים יקרים אלה שחינכו דור כזה!

־־־

אין אנו יודעים עדיין אם מלחמת השחרור נסתיימה. גם שנה וחצי לאחר תום הקרבות (הקרב האחרון נסתיים בשבעה ליאנואר 1949), גם לאחר חתימת הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות ערב שנלחמו בנו, השוכנות על גבולותינו: מצרים, עבר־הירדן, סוריה ולבנון; יותר משנתיים לקיום עצמאותנו, לאחר שרוב המדינות בעולם הכירו במדינת ישראל ונעשינו חברה שוות זכויות וחובות בארגון האומות המאוחדות – עוד סכנת המלחמה תלויה על ראשנו, כי מדינות ערב וכוחות עולמיים אחרים לא השלימו עם קיומנו, לא השלימו עם קיומה של אומה עברית עצמאית, שלטת במולדתה הקדומה.

ויותר משדברי הילקוט הזה באו ללמד על העבר – הם מכוּוָנים להזהיר על העתיד, כאשר עשו זאת בשעת נתינתם, בעל־פה או בכתב. כמעט כל הדברים שנקבצו בספר זה נאמרו או נכתבו בשעתם כלפי המחר. בינתיים נהפך המחר ליום אתמול והתכונות והבירורים והסידורים שכותב השורות האלה טיפל בהם בימי הגורל נעשו כאילו לנחלת העבר. אולם דאגת בטחון ישראל במקומה עומדת – במלוא חומרתה ודחיפותה. יש דברים שבוצעו – ובוצעו סופית. המעבר מהגנה במחתרת, של ישוב כפוף לשלטון זר, לצבא הגנה הכפוף לממשלת האומה העצמאית – מעבר שהיה כרוך במפגעים ובמכשולים פנימיים, הרבה יותר חמורים וקשים ממה שידוע לציבור וממה שילמד הקורא מדפי הספר הזה – הושלם וברובו המכריע הוא עכשיו שייך להיסטוריה. אולם כוננות דרוכה לקראת הסכנה החיצונית נדרשת היום ומחר לא פחות מאשר אתמול ושלשום. ואסור שנצחונותינו בעבר יעוורו עינינו¹ ותזוח דעתנו. האמצעים והתכונה ודרכי המלחמה והכוחות שהספיקו לנו במלחמת 1948 לא יספיקו עוד בשום אופן אם אויבינו יכריזו עלינו מלחמה שנית. מסורת־הגבורה של ההגנה ושל צה"ל היא עצמה בלי ספק מַעין חשוב של כוח וחוסן, אבל היא תעמוד לנו רק אם נדע לראות העתיד לא בעיני העבר, ונתכונן למחר לא באמצעי אתמול.

גם מפעל העליה וההתישבות אינו עוד מה שהיה לפני הקמת המדינה. ההבדל אינו כמותי בלבד, ולא הבדל בקצב, אלא הבדל מהותי; תנאי בטחוננו משתנים אף הם מיום ליום.

השינויים העצומים והמהירים במבנה הישוב ובמבנה הארץ, יכלתה וחולשותיה של עלית ההמונים והתישבות רבתי: השינויים והחליפות במצב המדיני והכלכלי של שכנינו, בארגון כוחות־הבטחון שלהם, בהתפתחותם התעשייתית והמקצועית ובסידור שירותי החינוך והבריאות בתוכם; המתיחות הבינלאומית הגדלה בעולם והזיקה והשאיפות של כוחות עולמיים לגבי ארצות המזרח התיכון ומדינת ישראל; החידושים הבלתי־פוסקים בפיתוח אמצעי הגנה והתקפה ובשליטת אדם באיתני הטבע, – כל אלה מחייבים ערות ורעננות מתמדת במחשבת הבטחון ובתכנונו ובדיקה חדשה לבקרים אם אנו מוכנים למחר החדש.

האויב המסוכן ביותר לבטחון ישראל – זוהי האינרציה המחשבתית של אלה האחראים לבטחון. רעיון פשוט ויסודי זה הנחה אותי מיום שקיבלתי על עצמי בקונגרס הכ"ב האחריות לבטחון הישוב. ומחשבה פשוטה ויסודית זו ניסיתי להנחיל לכל החברים שעסקו יחד אתי במלאכת הבטחון לפני המלחמה, בשעת המלחמה ולאחריה.

רוב דברי הילקוט הם פרי אמת פשוטה ויסודית זו.

בן־גוריון

ט' בתמוז תש"י – 24.6.1950