סופרי ארץ-ישראל החליטו, כי לא יפה עשה ועד חובבי-ציון, שהפסיק את תמיכתו ל“פועל הצעיר” בגלל מאמרו של י. ח. ברנר על האמונה והלאומיות.
צדקו המחליטים, או לא צדקו?
אין מוסד בעולם, שיהא רשאי לגזור על חופש-הדעות. מוסד, המשתמש בכח “זוזיו” להכריע בעניני-דעות, אל יהא לאדם מן הישוב חלק בו. אבל את ועד חובבי-ציון אי-אפשר, כמדומה להאשים שנטל שררה זו לעצמו להיות מכריע בעניני-דעות. “הפועל הצעיר” גופו יוכיח. לא אחת ולא שתים בקר העתון הזה את מעשיו ושיטתו של הועד – ויפה עשה שבקר ולא נשא פנים להועד – ושום תקלה לא אירעה לו: התמיכה הנתנת לו לא נפסקה.
אין דעה ואמונה בעולם, שאסור לחלוק עליהן ולהלחם בהן. הדעות והאמונות בני-אדם יצרו אותן ובני-אדם עשויים לבטל אותן. יחס היהדות אל שני העיקרים – הלאומיות והדת – ויחס שני העיקרים הללו בגבולות היהדות זה לזה גם הם תלויים בדעה ואמונה, וזכותו זו של כל אדם היא להלחם בדעה, המתנגדת לדעתו שלו, ולהשתדל, שדעתו שלו תעשה דעת-רבים. כבר נמצא מי שהעיר: “הרעיון העיקרי של ה' ברנר הוא אותו הרעיון הישן נושן של אחד-העם, שיהודי לאומי יכול לכפור אפילו בכל האמונות הדתיות שבתורה ואף-אל-פי-כן לא יחדל מהיות יהודי”.1) בשעה שכתב אחד-העם את מאמריו במקצוע זה חרדו המאמינים ולבם כאב, כי נמצא מתנגד תקיף ומסוכן כזה לדעותיהם. אבל איש מהם לא יכול לקבול עליו: – אין אפוטרופוס לדעות. לפני ימים אחדים מנשאל רב דתי ולאומי: “אם אפשר לו לאדם, שיהיה יהודי לאומי נאמן וגם נוצרי נאמן כאחד, או שיהיה יהודי לאומי נאמן וגם כופר בכל כאחד?” ועל זה השיב הנשאל: “הן, אפשר”.2) יכול אדם לחלוק על תשובה זו בכלל. יכול אדם לטעון על המשיב, שיש הבדל עיקרי – לא רק למעשה, אלא גם להלכה – בין האפשרות הראשונה (“יהודי לאומי ונוצרי”) ובין האחרונה (“יהודי לאומי וכופר בכל”): את התשובה גופה אפשר לשמוע “במנוחת-נפש גמורה”, כשם שנאמרה, לפי עדות המשיב, “במנוחת-נפש גמורה”. אין פוסקים הלכה: דעה זו מותרת ודעה זו אסורה.
אין הדבר נעים כלל לאשֵר ולקיֵם אמתיות אלפא-ביתיות כאלה. נראה אתה בעיניך כחוזר על מה שתינוקות למדו בבית-רבם. אבל חוזרים אנו על אמת זו למען הבדיל בין דברים, הנאמרים לשם הבעת דעה, ובין דברים, הנאמרים כדי להעליב.
רשות בידי מר ברנר לכפור בדת היהודית, להלחם בה, אם הוא רואה צורך לעצמו בכפירה זו ותועלת ליהדות במלחמה זו. אבל אין לו רשות להעליב את הדת היהודית. רשאי מר ברנר להורות, ש“אנחנו היהודים החפשים אין לנו וליהדות ולא כלום”, אבל אין הוא רשאי ללגלג על ה“התרפסות והבקשה לפני איזה אב שבשמים”.
אנו שואלים את הסופרים בעלי-ההחלטות וגם את מר ברנר עצמו: לוּ בא אדם להלעיב בציונות (לא לבקרה) וללגלג על “איזה הרצל”, – האם לא היו הם נעלבים? ואם היה המלעיב והמלגלג מפרסם את דבריו אלו בעתון ציוני, כלום לא היו הם מחיבים את ההנהגה הציונית לסלק את ידיה מן העתון הזה? ולא תהא הציונות גדולה וחשובה מן הדת היהודית, שהאומה היתה ניזונית ממנה אלפי שנים; ולא יהא הרצל גדול מ“אבינו שבשמים”, שרבבי-רבבות יהודים עדיין “מתרפסים” לפניו מתוך הכנעה קדושה ואין להם כלום בעולמם אם אין הוא בעולמם.
לפי דעת המחליטים לא היתה לועד חובבי-ציון רשות לסלק את ידיו מעתון, שיש בו עלבון לדת היהודית ולגלוג על אלהי האומה. כלום יש שלילת חפש-הדעות גדולה מזו?
העולם 1911