תגל ותשמח כנסת-ישראל. אבירי-עולם קמים מכסאותיהם לכבודה, מקדימים איש את רעהו להעתיר עליה אהבה וחבה וכלם יחד דורשים טובתה כל היום.
ובשל מי כל הכבוד והגדולה האלה? – בשל מאה ועשרת אלפים היהודים אשר במארוקו, שעדיין אין להם רשות לרכוב על סוסים וחיבים הם לתפור להם מטליות-של-גנאי במצנפותיהם.
שלש ממלכות, המנגחות זו עם זו באהבה ליהודי-מארוקו ועל-ידם – באהבה לכנסת-ישראל כלה.
צרפת יש לה “חזקה” ישנה על יהודי-מארוקו. אם רחמניה ופטרונית היא להם “מקדמת דנא”. לא לחנם נוטע ה“אליאנס” את הלשון ואת התרבות הצרפתיות בקרב יהודי-מארוקו. ספרד, שהאהבה ליהודים קבלה היא בידה עוד משנת רנ"ב, שוקדת גם היא על תקנתם של יהודי-מארוקו. לפני שבועים נתן אלפונס מלך ספרד ליהודי מֶלִילָה את הזכות להשתתף בשלטון העיר. עכשיו הגיעה גם תורה של גרמניה.
בבוקר בהיר אחד הקיץ משנתו פוֹן קִידֶרלֶן-וֶכטֶר, המיניסטר לעניני-חוץ בגרמניה, ורוחו נפעמת בקרבו: מן השמים הראו לו, שגרמניה, שלבה מלא כל הימים אהבה וחבה ליהודים, חיבת לפרוש את אהבתה גם על יהודי-מארוקו. מכאן ואילך התחילה גרמניה מספרת מעל עמודי ה“קאלנישע צייטונג”, הוא העתון היודע את כל הנעשה במשרדו של קידרלן-וכטר, על הטובות והחסדים, שהיא ובאי-כחה עשו ועושים ליהודי-מארוקו. וקובלת תמימה צנועה זו על עלבונה, כי עד עתה לא הושם לב באירופה למעשיה הטובים האלה, אף-על-פי שמקבלי-הטובה עצמם מעידים ומודים, שרק היא, גרמניה, מצילה אותם בכל עת ובכל שעה מכף כל העומדים עליהם. אגב אורחא מגלה ה“קלאנ. צייטונג” סודות, שקונסולי צרפת ואנגליה במארוקו נוהגים זלזול ביהודים ואין הם דואגים לגורלם כלל. יכול היה עתון זה לגלות סודות כאלה גם בנוגע לקונסולי-ספרד, אלא שכידוע אין זה עכשיו מענינה של גרמניה לראות עון בספרד. ומי יודע, אם בעוד ימים מעטים לא נשמע מפיהם של עתוני צרפת ואנגליה סודות ממין זה בנוגע לגרמניה. בין כך וכך אבירי-עולם “מחוים קידה” כלפי כנסת-ישראל ומדברים ראמות על האמת והצדק, הטוב והחסד.
וקצת תמיה יש בדבר. אצילי-הרוח ונדיבי-הלב הללו למה הם נושאים את כוס-אהבתם הגדושה דרך רחוקה כזו, מאירופה לאפריקה, כדי לשפוך אותה דוקא על ראש יהודי-מארוקו? למה הם נזהרים, שלא תזרקנה לכל-הפחות טפות אחדות מכוסם זו על היהודים הסמוכים להם, באחת המדינות שבאירופה, שבאחת מעריה יש יהודים פי שנים ופי שלשה מבמארוקו כלה? מה ראתה, למשל, גרמניה לטרוח ולשאת את כום-אהבתה עד לאַגַדִיר, הרי יהודי-רומניה לפניה, קרובים וסמוכים לה, והיא, גרמניה עצמה, נעשתה ערבה לזכיותיהם בחתמה על ברית-ברלין? ופרוסיה גופה, כלום לא גזרו בה לפני ימים מועטים על ילדים יהודים, שאבותיהם לא זכו להולד על אדמת הטֵיטוׂנים, כי יגורשו מן הארץ במלאת להם תשע שנים?
אמנם אנו שמחים על החבה, שהתחילו פתאם להראות ליהודי-מארוקו. מכאן משמע, שאחינו העלובים במדינת המַברִים מתרוממים לאט-לאט משפל-מצבם וכל המבקש לקנות לו חניה במארוקו זקוק לחבה גם מצדם. אבל אירופה, הבדאית הזקנה, עד מתי לא תחדל להעמיד, כשיש לה צורך בכך, פנים של תום וצניעות? עד מתי לא יחדלו בני הגזע “העליון” לעשות את מושגי האמת והצדק משחק להם?
תמיהנו, אם יש תשובה.
העולם 1911