עדיין אנו עומדים מבחוץ: לא רק את הנפש, העלומה מן העין, כי-אם גם את הדם, הגלוי לעין, אין אנו יודעים. אין אנו יודעים, אבל מרגישים, כי הדם הוא הנפש, הוא המבדיל בין אדם לאדם.

יש דם טהור ויש דם טמא.

אוי לו לדם טהור, אם גלגלי ההיסטוריה ועלילותיה מעמידים אותו בגבולו של דם טמא.

שלשום נתבררה בקומיסיה של דומת-הממלכה השאלה, שהגישו בסֶסיָה הקודמת פורישקביץ וחבריו בדבר רציחת הנער יושצינסקי.

המרצה: בשעתו כבר השיב המיניסטר, כי נעשית חקירה ודרישה. על תשובת המיניסטר אין להוסיף.

ניסלוביץ: פסקי-הדין בוֶוליז וסַרַטוֹב, שעליהם סומכים מגישי-השאלה, נזדיפו בכונה. הנה שלשה פסקי-דין אחרים, המוכיחים, כי לחנם נאשמו יהודים ברציחות דתיות.

פורישקביץ: הז’ידים שחדו את הדיינים המושבעים.

ניסלוביץ: קבלתי על-ידי הפוסטה פרוקלמציה, אשר בה מזהירים את העם, כי לא יאמין בדבריהם של המכחישים את מציאותם של היהודים, השופכים דם ילדים נוצרים לצרכי הדת.

פורישקביץ: אנכי שלחתי לך את הפרוקלמציה.

ניסלוביץ: וגם אתה כתבת אותה!

פורישקביץ: אנכי כתבת אותה. אנכי הפיצותי אותה בעם… אנכי אביא פוגרום על היהודים, אנכי…

-- – – – – – – – – – – – – – – – – – – -

הַארטֶבֶלד בקר את כל בתי-האסורים בסיביריה. הוא מספר: פעם אחת נתודע לאסיר, מאַטוֹחין, שנדון לתליה. דם רב, דם זקנים ונערים, שפך. גם בשבתו כבר בבית האסורים הרג את הנפש. עבר עליו אדם, עמד ותקע את סכינו בלבו.

– למה עשית כך? – שאל אותו האטבלד.

– כך שאלו גם השופטים, – השיב הרוצח. – למה עבר עלי אותה שעה?… כל אותם הימים מנוחה לא ידעתי. לא אכלתי, לא ישנתי. מנגד עיני לא חדלו לשוט באויר עגולים ירוקים… הגיעה שעתי לדם… והנה עבר זה על פני והיה מה שהיה… צר לי עליו, אבל נפשי שככה… עכשו אני ישן, עכשו אני אוכל… אבן נפרקה מעל לבי…

זהו אֵדוֹ של הדם הטמא! –

העולם 1911