אִם יֵשׁ בִּי עוֹד מְעַט טוֹב, אֲדֹנָי,
אֲבַקֶּשְׁךָ, וּבְלִי כָל דְּוָי,
הַצֵּל נָא אוֹתוֹ מִקִּרְבִּי.
בְּכָל־כָּךְ הַרְבֵּה טוֹב בָּאתִי הֲלוֹם,
אוּלָם הִנֵּה, אֶת חֲגוֹרַת־הַתֹּם
קָרַע מִמֶּנִּי עוֹלָמְךָ.
הָיִיתִי פַעַם חֶדְוָתְךָ לְךָ,
אַל תַּזְנִיחֵנִי בֵין קַצְווֹת סוּחָה
בְּחֶרְפָּתִי הַגְּדוֹלָה.
כָּעֵת שֶׁגָּזוּ זְמָן וַעֲווֹנוֹת,
אֵלֶךְ לִי כְמִי שֶׁנוֹתַר בּוֹ עוֹד
גַּם מְעַט מִזְעָר טוֹב.