התבונן בורא-העולם ברקיעים הנהדרים והמוצפים בגלי זוהר ואור, ועלה על דעתו ליצור את המלאכים אשר ימלאו את חלל השמים התכולים, ויכניסו בהם חיים, רנה, עליצות, וישמשו לפניו.
התכופף הבורא על מעין-בשמים שקלח מתוך מערה חצובה בצלע הר קרח ירוק, ובכף ידו שאב ממנו והתיז רסיסים לרום. כשחזרו הרסיסים וצנחו, פשטו צורתם, גדלו ולבשו דמויות מלאכים אשר התיצבו שורות-שורות לפני יוצרם, אך חסרי כנפיים היו.
ויפן אלוהים לאחד מהם:
“לך והוצאת מגנזי כנפיים והדבקת זוג לכל-אחד מחבריך”.
הזדרז המלאך, הוציא מאוצרות השמים חבילות כנפים לרוב, וידבק זוג לכל מלאך: גף מימין וגף משמאל. כאשר סיים את-מלאכתו. פרצו לפתע חבריו בצחוק אדיר, שצילצל והכה הדים במרחבי הרקיעים, כאלפי זמירים שפצחו ברינה מתוך עבי היער:
זוג כנפיים בשביל המלאך המדביק – חסרו:
ואחד מן המלאכים, גוץ ורע-לב, אשר שמח לאיד חברו, הזדקף על ראשי אצבעותיו מתוך השורה, ויפרוץ בצחוק צרוד שצרם את האוזנים:
"חי-חה-חה-חה! לא משלנו אתה!…
אז נזף הבורא בצוחקים, על אשר שמחו למשבתו של חברם, ולמלאך הנבוך והנעלב, פנה ויאמר:
“לכן אורידך על האדמה ו”אדם" יהיה שמך; מהיום והלאה בחיר-היצירה תהיה ותמשול על פני האדמה! בכוח דמיונך ויצר היצירה שיפעם בך תצמיח כנפיים לרוחך ולמעשה ידיך".
ויהי-כן.
אך יש אשר יזכור האדם את חבריו המלאכים – בגבור בו געגועיו לבלי הכיל – ופרש אז מן האדמה והתעלה השמימה…