הַלַּיְלָה הוּא רַךְ מֵרֹךְ רוּחַ הַוְרָדִים;

בּוֹאָה, וְיָדֶיךָ הַשְׁתַיִם הַגֵּש לִי,

מְאֻחָר מְפָעֵם לְבָבִי,

וְדֶרֶךְ דָּמִי

נוֹדֵד ופוֹנֶה אַחֲרוֹן הַלֵילוֹת

וְהוּא קָרֵב כֹּה רָחוֹק וְנִצְחִי הוּא כַּיָם.

וְאִם אָהוֹב אָהַבְתָּ אוֹתִי מְאֹד –

נָא קַח הַצּוֹהֵל בְּיוֹתֵר מִיוֹמְךָ

וְהַב הַזָּהָב לִי לֹא עֲמָמָהוּ כֹּל עָב.

מִכְּנָף-אֶרֶץ-לַיְלָה עוֹלוֹת מַנְגִינוֹת,

אֲנִי הוֹלֶכֶת, אֲנִי בָּאָה,

אֲנִי נַעֲשֵית חַיִים,

וְחַיִים עַל חֲיִים יִתְרַפְּקוּ

עֵת הַכּוֹכָבִים בְּגַּן-אֵל מִמַּעַל

יְעַרְסְלוּ אֶת בְּנֵי הָאָדָם הָרִאשוֹנִים.