לוגו
פתח דלת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לְאַט הִתְרַגַּלְתִּי לַחֶדֶר1 וּלְמַה

שֶׁהָיָה בְּתוֹכוֹ מְמֻלָּא וְגָדוּשׁ;

תָּפַסְתִּי מָקוֹם בַּסַּפְסָל בָּרָמָה

וְהִתְחַלְתִּי עַצְמִי כְּבֶן־בַּיִת לָחוּשׁ.


הִכַּרְתִּי כָּל יֶלֶד בְּשֵׁם וְכִנּוּי

וְהִכַּרְתִּי כָּל קְרִי וְכָל בְּכִי בְּקוֹלוֹ;

הִתְחַלְתִּי מַבְחִין בֵּין אָהוּב וְשָׂנאוּי,

בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, בֵּין יוֹדֵעַ וָלֹא.


לָמַדְתִּי לִדְחוֹף דּוֹחֲפִי בַּמַּרְפֵּק

וְלִשְׂרוֹט אֶת שׂוֹרְטִי שְׂרִיטוֹת בַּפָּנִים,

לָמַדְתִּי כִּי עֵת לְחַבֵּק, לֵאָבֵק,

עֵת לִכְנוֹס וְגַם עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים.


נַעֲשֵׂיתִי תּוֹשָׁב בִּקְהִלַּת הַיְּהוּדִים

בִּזְכֻיּוֹת מְלֵאוֹת, בְּחוֹבוֹת מְלֵאוֹת;

לָמַדְתִּי כִּי מַעֲשִׂים וּדְרָכִים חֲסוּדִים

וְקָנִיתִי תּוֹרָה וְקָנִיתִי דֵעוֹת:


מָתַי לְנַשֵּׁק הַמְּזוּזָה וּמָתַי

לְנַשֵּׁק הַצִּיצִית בְּאַרְבַּע־הַכְּנָפוֹת,

וְאֵיךְ לְהַגִּיעַ עַד אֶל הַ“שַּׁדַּי”

שֶׁהָיָה שָׁם חָקוּק אוֹתִיּוֹת מַה־יָּפוֹת.


וּמָה הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין גּוֹי וִיהוּדִי –

הוֹ תּוֹרָה גְדוֹלָה, עֲמֻקָּה מִנִּי־תְהוֹם!

רַק מַה שֶּׁהִשַּׂגְתִּי בִּימֵי קַטְנוּתִי –

זֶה בִּלְבַד בָּהּ נוֹדַע לִי מֵאָז עַד הַיּוֹם!


הֲרֵינִי יוֹשֵׁב לִי שֵׁנִית שָׁם עַכְשָׁו

וּמַבִּיט וְרוֹאֶה שָׁם הֲמוֹן עִנְיָנִים:

הַחֶדֶר מָלֵא (בְּלִי־עֵין־הָרָע) טָף –

כִּשְׁלשָׁה וְאוּלַי אַרְבָּעָה מִנְיָנִים.


וְהֵם נִבְדָּלִים בַּיְדִיעָה, בַּגִּילִים:

מִיַּלְדֵי חֲצִי־טְרָף – לְיַלְדֵי טְרָף־שָׁלֵם,

אוֹתָם הַיּוֹדְעִים אֶת “סוֹפֵי־הַמִּלִּים”

וְ“רָצִים” בִּקְרִיאָה וְצָרִיךְ “לְכָלְאֵם”…


מֵהֶם שֶׁיּוּכְלוּ בִּמְהֵרָה בְּקָרוֹב

לְהַתְחִיל עוֹד לִפְנֵי חַג־הַפֶּסַח חֻמָּשׁ,

וְלִכְשֶׁיַּגִּיעַ הַ“זְּמַן” אֶל הַסּוֹף

יַעַבְרוּ לִמְלַמֵּד וּלְחֶדֶר חָדָשׁ.


אִתָּם כְּבָר רַבֵּנוּ כָּל יוֹם מְשַׁנֵּן

כָּל אוֹתוֹ הַדּוּשִׂיחַ לִפְנֵי “וַיִּקְרָא”;

אֶחָד – “הַשּׁוֹאֵל” – אֶת קוֹלוֹ מְחַנֵּן

וְעוֹנֶה לוֹ בְּנֶגֶן “בַּחוּר־הַמִּקְרָא”:


– מַה לּוֹמֵד אַתָּה, יֶלֶד?

– חֻמָּשׁ!

– מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל חֻמָּשׁ?

– חֲמִשָּׁה!

– מַה חֲמִשָּׁה?

חֲמִשָּׁה כְּעָכִים בִּפְרוּטָה?

– לֹא!

חֲמִשָּׁה חֻמָּשִׁים יֵשׁ בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה!

– וּמַה שְּׁמוֹתֵיהֶם?

– “בְּרֵאשִׁית” – הֲרֵי אֶחָד,

“שְׁמוֹת” – הֲרֵי שְׁנַיִם,

“וַיִּקְרָא” – הֲרֵי שְׁלשָׁה,

“בַּמִּדְבָּר” – הֲרֵי אַרְבָּעָה,

“דְּבָרִים” – הֲרֵי חֲמִשָּׁה!

– אֵיזֶה חֻמָּשׁ אַתָּה לוֹמֵד?

– הַשְּׁלִישִׁי!

– מַה שְּׁמוֹ?

– “וַיִּקְרָא”!

– מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל “וַיִּקְרָא”?

– הוּא קָרָא.

– מִי קָרָא?

הַשַּׁמָּשׁ לִסְלִיחוֹת לְבֵית־הַכְּנֶסֶת?

– לֹא!

אֱלֹהִים קָרָא אֶל משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

לְלַמְּדוֹ אֶת תּוֹרַת־הַכֹּהֲנִים.

מִפְּנֵי שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִים

וְיַלְדֵי יִשְׂרָאֵל טְהוֹרִים,

יָבוֹאוּ טְהוֹרִים וְיַעַסְקוּ בְּטָהֳרוֹת!

– וְאֵיךְ נִקְרְאוּ יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל?

– צֹאן קָדָשִׁים!

וְאִמְרוּ כֻּלְּכֶם: מֶה! מֶה! מֶה!


מֵהֶם הַלּוֹמְדִים וְאֵינָם יְכוֹלִים

עוֹד לִקְרוֹא לְאַחַר אַרְבָּעָה “זְמַנִּים”;

בְּנֵי חָמֵשׁ־שֵׁשׁ, נְעָרִים גְּדוֹלִים –

וְעוֹדָם “זוֹחֲלִים” בַּקְּרִיאָה כִּקְטַנִּים.


לָהֶם לֹֹא נִגְלָה סוֹד צֵרוּף הָ“עִבְרִי”,

לֹֹא הֵאִיר אֶת הָרֹאשׁ, לֹא בִּקַּע כְּבָרָק;

עַל כֵּן עוֹד יַתְמִידוּ בְּלֶמֶד הַקְּרִי

בְּכִתַּת הַקְּטַנִּים שֶׁל “מַקְרִי הַדַּרְדָּק”.


גַּם הֵם, בְּקָרוֹב, הֵם יַתְחִילוּ חֻמָּשׁ

וּלְחֶדֶר אַחֵר יַעַבְרוּ אַחַר־כָּךְ.

"אוּלָם לְתוֹרָה, לְלִמּוּד שֶׁל מַמָּשׁ,

לְעוֹלָם לֹא יַגִּיעוּ" – רַבֵּנוּ נֶאֱנָח.


"כִּי יֵשׁ – כָּךְ מַסְבִּיר זֹאת רַבֵּנוּ בַּלָּאט –

שֶׁתִּינוֹק לֹא שָׁכַח אֶת תּוֹרַת הַמַּלְאָךְ,

תּוֹרָה שֶׁלָּמַד עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַד, –

וְיִהְיֶה זֶה הַיֶּלֶד עִלּוּי אַחַר־כָּךְ.


וְיֵשׁ שֶׁשָּׁכַח – וְלָזֶה יֵשׁ עֵצָה:

לְלַמֵּד, לְהַזְכִּיר, לְהַחֲזִיר הָאֲבֵדָה;

אַךְ יֵשׁ שֶׁבְּבֶטֶן אִמּוֹ לֹא רָצָה,

לֹא לָמַד, לֹא שָׁכַח – וּלְעוֹלָם לֹא יֵדַע!


בִּזְמַן שֶׁשָּׁמוּר2 עוֹד בַּבֶּטֶן הַיֶּלֶד,

סָגוּר עוֹד בְּרֶחֶם אִמּוֹ,

יוֹרֵד אֵלָיו חֶרֶשׁ מַלְאָךְ מִשָּׁמַיִם

וְהוּא מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִמּוֹ.


וְנֵר הוּא מַדְלִיק לוֹ מִמַּעַל לַמֵּצַח –

מָה עָז וְחָזָק זֶה הָאוֹר!

מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ הוּא זוֹרֵחַ,

מֵאִיר, מְגַלֶּה כָּל מִסְתּוֹר.


וְכָל הַמִּקְרָא הַמַּלְאָךְ אָז מַקְרִיא לוֹ,

מַשְׁנֶה לוֹ מִשְׁנָה וּגְמָרָא;

וְכָל סְתוּמָה לְפָנָיו מִתְפָּרֶשֶׁת,

נִגְלִים לוֹ רָזֵי הַתּוֹרָה.


אוּלָם מִכֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הָרֶגַע

וּבָא לָעוֹלָם הַתִּינוֹק,

סוֹטְרוֹ הַמַּלְאָךְ אֶל מִתַּחַת לַחֹטֶם,

עַל פִּיו הַסָּגוּר, הֶעָנֹג.


וְהוּא מְכַבֶּה אֶת הַנֵּר שֶׁמִּמַּעַל

לַמֵּצַח הַקָּט, הַקָּמוּט,

וְכָל שֶׁלָמַּד שָׁם בַּבֶּטֶן – שָׁכוּחַ,

מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד.


וְכָל שֶׁרָאָה אָז בָּאוֹר מִתְעַרְפֵּל לוֹ,

וְכָל מְפֹרָשׁ לוֹ נִסְתָּם,

וְרָז בְּתוֹךְ רָז הַתּוֹרָה שׁוּב מַסְתֶּרֶת,

עָמֹק הַתַּלְמוּד מִנִּי יָם.


צָרִיךְ לְהַתְחִיל וְלִקְרוֹת שׁוּב מֵאָלֶף,

לִשְׁנוֹת שׁוּב מֵ“אֲבֵדָתֹו”,

עַד נֵר הַתּוֹרָה עַל רֹאשׁוֹ שׁוּב יָהֵל לוֹ

וְשׁוּב הוּא יִזְכֶּה לִרְאוֹתוֹ.


וְיֵשׁ רְאָיָה בְּרוּרָה וּמְפֹרֶשֶׁת

שֶׁכָּךְ הַדָּבָר וְרַק כָּךְ:

הִנֵּה הַגּוּמָה שֶׁמִּתַּחַת לַחֹטֶם –

סִמָּן לִסְטִירַת הַמַּלְאָךְ!


יֵשׁ בֵּין הַיְלָדִים3 יְלָדוֹת קְטַנּוֹת

הַלּוֹמְדוֹת אָלֶף־בֵּית בַּסִּדּוּר שֶׁל הָרַב,

וְכָל הַיְלָדִים בִּשְׁמוֹת־גְּנַאי מְכַנּוֹת,

וְיוֹדְעוֹת בִּשְׁעַת־כַּעַס לִסְרוֹט אֶת הָאַף.


הַלָּלוּ דִינָן דִּין בָּנִים בְּדִיּוּק

וְתִהְיֶה כָּל אַחַת מִפְּנִינִים יְקָרָה,

תִּלְמַדְנָה חֻמָּשׁ עִם רַשִּׁ“י וּ”פָסוּק",

וְאוּלַי גַּם תַּגַּעְנָה לִלְמוֹד גְּמָרָא.


תִּהְיֶה כָּל אַחַת אֵשֶׁת חַיִל וָחֵן,

בְּקִיאָה בְּסִדּוּר וּמַחֲזוֹר כִּבְתוֹךְ

בֵּיתָהּ, וּבְעֶזְרַת הַנָּשִׁים הִיא לָכֵן

תַּעֲזֹר לַשְּׁכֵנוֹת הַדַּפִּים לַהֲפוֹךְ.


אוּלָם גַּם יֶשְׁנָן נְעָרוֹת גְּדוֹלוֹת,

בַּחוּרוֹת־שֶׁל־כַּלָּה הַלּוֹמְדוֹת עוֹד קְרִיאָה

מֵהָרַבָּנִית – בַּחֲשַׁאי הֵן עוֹלוֹת,

בַּחֲשַׁאי הֵן יוֹרְדוֹת וְחוֹמְקוֹת לַיְצִיאָה.


לְמַעְלָה בְּסֵתֶר קִיטוֹן הָאָפֵל

הֵן קוֹרְאוֹת בַּסִּדּוּר לְאִטָּן־לְאִטָּן,

בְּקוֹל חֲלוּשָׁה מְרֻסָּק וְכוֹשֵׁל –

הָהּ! לָהֶן הָ“עִבְרִי” בְּקַלּוּת לֹא נִתָּן!


עַל כֵּן מִלְמַעְלָה יוֹרְדוֹת הֵן מִיָּד

לַמַּרְתֵּף שֶׁל “קָרְבַּן הַמִּנְחָה” הֶעָבֶה,

וְשָׁם הֵן קוֹרְאוֹת בַּתְּחִנָּה בִּלְשׁוֹן־טַיְטְשׁ –

וְגַם שָׁם מִתְנַהֵל בִּכְבֵדוּת הַמַּחֲוֶה:


רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דוּ הַאר פוּן דֶר ווֶעלְט,

דוּ בִּיסְט אַין אַלמַאכטִִיגֶר גָאט אוּנ דוּ ווֵיסְט

דָאךְ ווֹאיל אַז מִיר זַיינֶען בְּלוּט אוּנ פְלֵיישׁ

אוּנ מִיר הָאבִּין קַיין כֹּחַ מְצָרֵף צוּ זַיין


דִי הֵיילִיגֶע שֵׁמוֹת אוּנ אַלֶע כַּוָּנוֹת

פוּן אַלֶע תְּפִלּוֹת אוּנ אַלֶע בְּרָכוֹת,

דְרוּם זָאל טוּן זַיין דֶר ווִילִין פַר דִיר,

עֶס זָאל זַיין גִירֶכִינְט פַר דִיר מַיין גִיבֶּעט…


לָהֶן הָ“עִבְרִי” בְּקַלּוּת לֹא עָלָה…

הֵן בִּ“צְאֶינָה וּרְאֶינָה” תִּקְרֶאנָה מְעַט,

תִּהְיֶה כָּל אַחַת בְּקָרוֹב לְכַלָּה

וְאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ כַּמִּצְוָה וְכַדָּת;


תִּהְיֶה אֵם טוֹבָה, בְּבָנִים תְּבֹרַךְ,

וְהוֹאִיל וְתוֹרָה הִיא מֵיטַב הַסְּחוֹרָה –

הָאֵם אֶת בָּנֶיהָ לַחֶדֶר תִּשְׁלַח

וְהָהֵם יִלְמְדוּ וְיֵדְעוּ כְּבָר תּוֹרָה!


לָהֶם הִיא תִהְיֶה בְּקַלּוּת נְתוּנָה,

כִּי סוֹף־סוֹף לַבָּנִים רַק נִתְּנוּ לִמּוּדִים;

וְהֵם יַחַרְזוּ בְּלָשׁוֹן שְׁנוּנָה

וְיַחְזִירוּ לַכֹּל חֲרוּזֵי־חִדּוּדִים!


אֵלֶּה הֵם שִׁירֵי הַהֶדֶר4

שֶׁשַּׁרְנוּם כָּל יוֹם וָיוֹם,

עֵת יָצָא רַק מִן הַחֶדֶר

מֹטִי קוֹטְשׁ, זִכְרוֹ שָׁלוֹם:


אַבְרָהָם הָיָה בֶּן תֶּרַַח

וְאָחִיהוּ שֶל נָחוֹר,

הִתְכּוֹפֵף נָא וּבְפֶה רַךְ

תִּשָּׁקֵנִי בָּ – –!


בִּנְיָמִין יֵשׁ לוֹ אַמְתַּחַת,

וְרַבֵּנוּ מְנַחֵשׁ,

וְעַל כֵּן תָּמִיד הַ – –

מְאָדָּם אֶצְלוֹ כָּאֵשׁ!


גָּד גְּדוּד הוּא יְגוּדֶנּוּ,

לוֹ זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד,

הֲתָעִיף עֵינְךָ אֵינֶנּוּ,

וַיַּחֲנוּ בְּחוֹר־גֻּדְגֹּד!


וֶרֶד וֶרֶד, בַּת תִּפְאֶרֶת,

רֵיזֶל, רוֹיזֶה, רוֹזָה, רוֹט,

הִיא לוֹמֶדֶת וְחוֹזֶרֶת,

לֹא יוֹדַעַת סִימַן־אוֹת!


זְבוּלוּן, שְׂמַח בְּצֵאתֶךָ,

אַךְ זְכֹר שֶׁיֵּשׁ לִגְמוֹר –

כִּי מִיָּד יֵצֵא אֵלֶיךָ

מֹטִי קוֹטְשׁ עִם הַחֲגוֹר!


חָנָא, חָנָא בַּר־בַּר־חָנָא,

עַל הַגַּג בַּרְבּוּר פָּרַח, –

לֹא יוֹדֵעַ מַה נִּשְׁתַּנָּה,

מֹטִי קוֹטְשׁ נוֹתֵן לוֹ… טְרָךְ!


יוֹסֵי, יוֹסֵי, בֶּן־הַחֶמֶד,

הוּא יוֹסֵף הַבֵּן־פּוֹרָת! –

חַבּוּרוֹת בַּמֵּצַח צֶמֶד

וְכֻלּוֹ הוּא מְמֹרָט!


נַפְתָּלִי, תֵּן אִמְרֵי שֶׁפֶר,

הַשְׁמִיעֵנִי אֶת קוֹלֵךְ,

מִן הַסֶּדֶק שֶׁבַּתֶּפֶר

קוֹל שׁוֹפָר גָּדוֹל הוֹלֵךְ!


אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי הַזֶּמֶר,

שִׁיר־קִנְתּוּר וְשֵׁם־גִּנּוּי,

לִי – שִׁמְחָה, לְךָ – הַמֶּמֶר,

צַעַר, כַּעַס וְעִנּוּי!


וְשׁוּב יוֹרֵד גֶּשֶׁם5 דַּקִּיק וְקַלִּיל,

רֹאשׁ־דּוּכָן עַל גַּבּוֹ נוֹשְׂאֵנִי רָכוּב, –

הַפַּעַם הַזֹּאת לֹא בִּבְכִי, רַק בְּגִיל,

כִּי הַדֶּרֶךְ עַכְשָׁו לִי יָקָר וְאָהוּב.


וְאֵין הוּא נוֹשְׂאֵנִי עַכְשָׁו עַל גַּבּוֹ

כְּכִבְשָׂה עֲקֻדָּה לַשּׁוֹחֵט, לַחַלָּף –

הֲרֵינִי הוֹלֵךְ כְּתַלְמִיד אֶל רַבּוֹ,

כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ “וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו”…


הֲרֵינִי בָּחוּר שֶׁיּוֹדֵע קְרִיאָה

וְעוֹמֵד לְהַתְחִיל גַּם חֻמָּשׁ בְּקָרוֹב,

וְאֵין לִי הַחֶדֶר בְּגֶדֶר פְּלִיאָה –

וּמְעַט גַּם הִתְחַלְתִּי אוֹתוֹ לֶאֱהוֹב.


הַבֹּץ עַל הַכְּבִישׁ כַּשְּׁלוּלִית הַדַּקָּה,

רֹאשׁ־דּוּכָנִי מְהַלֵּךְ וּנְתָזִים הוּא מַתִּיז;

הַדֶּרֶךְ מִתַּחַת לַבֹּץ חֲלָקָה

וְעַל־כֵּן הוּא פּוֹסֵעַ זָהִיר וְזָרִיז.


הַשֶּׁלֶג נָמֵס מִסָּבִיב וּמַפְשִׁיר,

בָּאֲוִיר מִתְנַפְנֶפֶת כְּנַף הָאָבִיב;

זַרְזִיף אֶל זַרְזִיף נֶחְפָּזִים בְּקוֹל שִׁיר

וְיוֹרְדִים בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים אֶל הַבִּיב.


בִּיבֵי הַגְּשָׁמִים בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים

מוֹבִילִים אֶת הַמַּיִם אֶל תּוֹךְ הַנָּהָר;

עַל־כֵּן בַּנָּהָר כָּךְ מֵימָיו נִשְׁפָּכִים

אֶל מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר בְּזֶרֶם נִסְעָר.


וְרֹב נְעָרִים מֵחֶדְרֵי כָּל הָעִיר

שָׁם עוֹמְדִים מֵעֶבְרֵי הַנָּהָר לְהַבִּיט,

אֵיךְ גַּל רוֹדֵף גַּל וְנוֹשֵׂא עָלָיו סִיר,

עֲרֵבָה שְׁבוּרָה וְלִמּוּד־שֶׁל־חָבִית.


וְשָׁם הַ“שְּׁקָצִים” מַשְׁלִיכִים חֲבָלִים

וּמוֹטוֹת אֲרֻכִּים שֶׁקִּצָּם מְסֻמָּר,

לִתְפּוֹס מִן הַבָּא וְנִשָּׂא בַּגַּלִּים

וְלִזְכּוֹת בַּהֶפְקֵר מִשִּׁטְפּוֹ שֶׁל נָהָר.


הַגֶּשֶׁר הַיּוֹם עוֹד אֵיתָן הוּא נִצָּב

וְהַזֶּרֶם רַגְלֵי עַמּוּדָיו הוּא שׁוֹטֵף;

אוּלָם לְמָחָר הוּא יִלְפֹּת עַמּוּדָיו

בְּרֹאשָׁם וִינִיעֵם מוֹסְדוֹתָם לְרוֹפֵף.


הַמַּיִם יִגְאוּ, יִנָּשְׂאוּ אֱלֵי־רוֹם,

יַעֲלוּ בַּחוֹמָה, יַעַבְרוּ הָאָפִיק,

הַזֶּרֶם יַגְבִּיהַּ הַגֶּשֶׁר פִּתְאֹם

וִיפָרְקֶנּוּ לְפֶתַע פָּרוֹק וּפָרִיק!


הַגֶּשֶׁר, הַגֶּשֶׁר… הַגֶּשֶׁר הַזֶּה –

הַאֵין זֶה אוֹתוֹ גֶשֶׁר־בַּרְזֶל שֶׁעָלָיו

סִפֵּר הָרַבִּי? מַה־נִּפְלָא הַמַּחֲזֶה!

הַיְּהוּדִים… הַגּוֹיִים… אַךְ הוֹלְכִים לֹא יַחְדָּו…


כָּל גּוֹי – כְּמִין טֶמְקוֹ זַבְּלוֹטְנִי, צוֹעֵד

גַּס־כָּבֵד וְשָׁמֵן עַל־גַּב גֶּשֶׁר־בַּרְזֶל…

וְכָל יְהוּדִי – כְּרַבֵּנוּ רוֹעֵד

בְּדָרְכוֹ בִּזְהִירוּת, אַךְ אֵינֶנּוּ נוֹפֵל…


אִם כִּי, כַּיָּדוּעַ, הַגֶּשֶׁר עָשׂוּי

מִשֵּׁמוֹת־שֶׁל סִדּוּר, מִקּוּרֵי עַכָּבִישׁ…

וְטֶמְקוֹ זַבְּלוֹטְנִי – גִּשְׁרוֹ לוֹ בָּנוּי

מִבַּרְזֶל, הוּא צוֹעֵד לוֹ יָשָׁר, כְּבַכְּבִישׁ…


כָּל צַעַד וָצַעַד – טַלַּפְּ וְטַלּוֹפְּ!

וּפִתְאֹם וְהַגֶּשֶׁר יִנּוֹעַ תַּחְתָּיו…

פִּתְאֹם וְהַכֹּל מִתְנוֹעֵעַ… וְהוֹפְּ! –

כָּךְ הוּרַדְתִּי בַּבַּיִת יָשָׁר עַל הַסָּף.


כְּשֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּּ הַגּוֹאֵל, וְנָהֲרוּ אֵלֵיהוּ כָּל עַמְמֵי תֵבֵל.


וְנָהֲרוּ אֵלֵיהוּ בָּעֵמֶק וּבָהָר,

וּבַשָּׂדֶה, בַּיַּעַר, וְעַל־פְּנֵי נָהָר.


וְהַנָּהָר עָמֹק הוּא, וְהַנָּהָר רָחָב,

וּשְׁנַיִם מַעְבְּרֵי־גֶּשֶׁר מְגֻשָּׁרִים עָלָיו.


אֶחָד מִשֶּׁל בַּרְזֶל הוּא, אֶחָד מִשֶּׁל נְיָר,

וְהַנָּהָר עָמֹק הוּא, רָחָב־רָחָב יִנְהַר…


רָבִים כָּל עַמְמַיָּא, רָבִים בְּיִשְׂרָאֵל:

מִשֶּׁל נְיָר לָכֶם הוּא, וְלָנוּ שֶׁל בַּרְזֶל!


וְדוֹחֲקִים בְּתֹקֶף, דּוֹחֵק כָּל עָם וָעָם:

לְשֶׁל נְיָר אַתֵּמָה, אַתֶּם לְכוּ לְשָׁם!


וּבוֹעֲטִים בְּרֶגֶל: לְגֶשֶׁר הַנְּיָר! –

וְהַנָּהָר עָמֹק הוּא, רָחָב־רָחָב יִנְהַר…


וְהֵם הוֹלְכִים לָבֶטַח עַל גֶּשֶׁר הַבַּרְזֶל,

וּמַבִּיטִים בְּלַעַג לְעֵבֶר יִשְׂרָאֵל.


וְצוֹחֲקִים בְּקֶלֶס עַל יִשְׂרָאֵל הַקָּט,

שֶׁדִּחֲקוּם בְּכֹחַ, בְּעֹז, בְּחֹזֶק־יָד,


וְהִכְרִיחוּם לָלֶכֶת בְּגֶשֶׁר הַנְּיָר –

וְהַנָּהָר עָמֹק הוּא, רָחָב־רָחָב יִנְהַר…


פִּתְאוֹם נִקְרָע הַגֶּשֶׁר, הַגֶּשֶׁר שֶׁל בַּרְזֶל,

וְעֵרֶב־רַב הָרֶשַׁע לְמַטָּה הוּא נוֹפֵל.


נוֹפֵל אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם, לִתְהוֹם רַבָּה יָשָׁר, –

וְהַנָּהָר עָמֹק הוּא, רָחָב־רָחָב יִנְהַר…


וְיִשְׂרָאֵל בְּרַעַד לְאַט לְאַט צוֹעֵד,

הַגֶּשֶׁר עִם כָּל צַעַד נָד־נָד וּמִתְנוֹֹדֵד.


וְהַנָּהָר עָמֹק הוּא, רָחָב־רָחָב נוֹהֵר…

עוֹד צַעַד וְעוֹד שַׁעַל – וְיִשְׂרָאֵל עוֹבֵר.


עוֹד צַעַד וְעוֹד שַׁעַל – וְיִשְׂרָאֵל עָבַר!

וּמֵעַכְשָׁו הַדֶּרֶךְ מוֹבִיל יָשָׁר־יָשָׁר,


וְהוּא הוֹלֵךְ לָבֶטַח לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל…

כְּשֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ הַגּוֹאֵל!


יוֹם עָנָן לִפְנֵי הַגֶּשֶׁם עֵת יַחְשִׁיכוּ הַשָּׁמַיִם,

וְיִרְדֹּף בְּכֹבֶד נֶשֶׁם רוּחַ עַז עָבֵי הַמַּיִם;

וְיַכֶּה קוֹל רָם הָרַעַם וּבָרָק יִבְקַע רָקִיעַ –

מִי מַרְעִים שָׁם פַּעַם פַּעַם וְשָׁמַיִם מִי מַבְקִיעַ? אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא,

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא!


רֶכֶב אֵשׁ לוֹ, סוּסֵי לַהַב, שׁוֹט אָרֹךְ לוֹ – אֵשׁ לוֹהֶטֶת;

הוּא מַצְלִיף סוּסָיו בְּזַעַף וּפַרְסָה בְּעֹז בּוֹעֶטֶת.

בַּעַט־לַהַט הֹלֶם פַּעַם, וְגַלְגַּל עַל הָרָקִיעַ –

הֵמָּה הֵם קוֹלוֹת הָרַעַם; שׁוֹט מַצְלִיף – בָּרָק מַבְקִיעַ!

כָּךְ נוֹסֵעַ הַַנָּבִיא,

כָּךְ נוֹסֵעַ הַַנָּבִיא!


בִּמְעֻמָּד הוּא כָּךְ נוֹסֵע; הָאַדֶּרֶת מִתְבַּדֶּרֶת,

וְהָרוּחַ לוֹ פּוֹרֵעַ לֹבֶן שֵׂיבָתוֹ תִּפְאֶרֶת.

יָד אַחַת מוֹשְכוֹת אוֹחֶזֶת, יָד אַחַת בַּשּׁוֹט מַצְלֶפֶת –

כִּי הַדֶּרֶךְ לוֹ נֶחְפֶּזֶת וְנַפְשׁוֹ מְאֹד נִכְסֶפֶת

הַמָּשִׁיחַ לְהָבִיא,

הַמָּשִׁיחַ לְהָבִיא!



  1. לְאַט הִתְרַגַּלְתִּי: “עברי” – קריאה בעברית; “היודעים את סופי המלים” – לבטא את האותיות הבאות בסוף המלה בלא שוא או בשוא־נח.  ↩

  2. לַזֶּמֶר “בִּזְמַן שֶׁשָּׁמוּר”:ונר הוא מדליק לו” – מיוסד על אגדה תלמודית; מ“אבידתו” – “אבידתו ואבידת אביו, אבידתו ואבידת רבו”, משנה שהיו פותחין בה את לימוד הגמרא לילדים, לחבּב עליהם את הרבי, שהקדימו כבודו לכבוד האב.  ↩

  3. יֵשׁ בֵּין הַיְלָדִים:פסוק” – נביאים וכתובים; “תחינות” – תפילות ב“לשון טייטש”, היא הלשון המדוברת (יידיש) בצורתה העתיקה; “רבונו של עולם” – בזה תרגום שני הבתים ב“טייטש”: אתה הוא ריבון העולם ואתה אלוהים כל־יכול, והלא אתה יודע שאנו בשר־ודם ואין בנו כוח לצרף את השמות הקדושים ואת הכוונות שבכל התפילות ובכל הברכות. לכן יהי רצון שתהא תפילתי (גם ב“טייטש”) חשובה לפניךָ… “צאינה וראינה” – הוא ה“טייטש־חומש”, ובו סיפורי התורה ומקצת מדרשים, שהיו הנשים קוראות וחוזרות וקוראות בהם, כל שבת ושבת וה“סדרה” שלה.  ↩

  4. לַזֶּמֶר “אֵלֶּה הֵם שִׁירֵי הַהֶדֶר”: חרוזים אלה הם ענין של גנאי, ובשעת כעס ו“רוגז” היו שרים אוֹתם בניגון זה כנגד זה או רבים כנגד יחיד, להרגיז ולהקניט.  ↩

  5. וְשׁוּב יוֹרֵד גֶּשֶׁם:וילכו שניהם יחדיו” – בלב אחד; “טאֶמקו זאבּלוטני” – גוי בעל־גוף וכבד־בשר. וכשהיה עובר על הגשר הקל שעל הנהר הסמוךְ לביתו היה מתנועע מכובד משאו. וכשהשתכר היה שר שירים ביידיש, והתינוקות מתייראים מפניו, ואף על פי כי רצים אחריו בצעקות.

    לַזֶּמֶר “פֶּסַח פֶּסַח”:מרנן ורבנן” – מן הפתיחה לקידוש על היין בליל חג: סברי מרנן ורבנן ורבותי; “יקנה"ז” – ראשי־תיבות: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן, והוא סדר הברכות בקידוש של ליל החג שחל להיות במוצאי־שבת. והקטנים שבילדים או השוטים שבמבוגרים לא היו יודעים דבר זה מהו, והיו משטים בהם ושולחים אותם לקנות יקנה“ז במידה ובמשקל כדבר הצריךְ לחרוסת, והחנוונים שולחים אותם כל אחד לחברו הקרוב לו; ”במצה טעום טעמנו“ – אסור לטעום מן המצה לפני ליל הסדר, אלא שבקטנים לא היו מדקדקים; ”יחד עם הצימוקים" – כל משפחה היתה מכינה לה בעצמה יין־צימוקים, ביחוד בשביל הילדים, שלא ישתו יין חריף הבא מבית־היין. והכנת היין היתה נעשית ברוב כוונה והקפדה, בדומה להחמצת הסלקים המתוארת בפרק שלאחר זה.  ↩