לוגו
איק'לה
מיקום ביצירה:
0%
שולמית הראבן
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

את דברינו על חלקיה גוטקינד המכונה איק’לה,(שם בדוי), מן הראוי לפתוח בדבר של שבח: איק’לה נמנה עם אותם מתי־מעט, בארץ ובודאי בעולם, המייחסים חשיבות גדולה לרעיונות ומוכנים לממש אותם. בכך הוא נבדל מהפרגמאטיסט המצוי, שהוא רוב מניינו ובניינו של עולם. אבל אם יכולתו לתפוס רעיונות במלוא היקפם, גוף־היידע שלו, ויכולת הבקרה והחשיבה האוטונומית שלו פגומים, נמצא שהוא מסוכן לאין־ערוך מן הפרגמאטיסט המצוי, ויכולת ההיזק שבו גדולה מאוד.

בישיבה שבה למד לא ייחסו חשיבות להשכלתו הכללית של אדם. כך אין לו כל דרך לדעת, שעה שהוא קורא טקסטים ושומע דברים של כמה רבנים, כי אין כל חידוש בדברים, וכי הם מייצגים תורות שכבר נדונו ונדושו ונזנחו בעולם המחשבה, הקרויה אצלו “תרבות הגויים”, ועל חלק מהם כבר שילם העולם ובוודאי שילמה היהדות מחיר כבד מנשוא. אצלו “בגויים לא יתחשב” מתפרש שאין להתחשב בגויים, ו“עם לבדד ישכון” הוא המלצה. כך, למשל, אין לו כל דרך שבעולם לדעת; שעה שהוא קורא מאמרים שונים בדבר הסלקציה הגנֶטית (להבדיל אלף אלפי הבדלות מבחירה מוסרית ) – שהדארויניזם החברתי הזה נדון כבר, ובצורה מוצלחת הרבה יותר, אצל שפנגלר וניטשה והרבה מאוד הוגי־דעות גרמניים ואחרים בראשית המאה; וממילא הוא בור בוויכוח ובתוצאותיו. כיוון שמעולם לא עיין בתרבות השוואתית, לא כל שכן אנתרוֹפולוֹגיה מתוך גישה השוואתית, אלא גדל על עליונות החשיבה היהודית והמקורות היהודיים בכל מקרה ובכל מצב, הוא משוכנע שבעצם יש לגיטימציה לתרבות אחת בלבד: זו שלו. הוא קרוי אדם ואין השאר קרויים אדם. מה גם שיותר נוח לו בכך: את השאר, פשוט, אינו מכיר ואין לו מושג על קיומו. הוא חש שעולמו שלם גם כך. חבריו ורבותיו אישרוהו. אפשר לבלות חיים שלמים בלי לחוש במחסור. אפשר ללמוד מדעי המחשב, שאינם מציבים כל בעיה מצפונית, ולשמוח: הנה־הנה, אני חי בעולם המודרני.

גם בתחום ההלכתי הוא מעדיף אידיאולוגיה מצומצמת למדי, ולא יותר מדי משכילית. את העצה “עשה לך רב” קיבל בצורה סלקטיבית עד מאוד: הוא שומע לאותם רבנים הקרובים להשקפתו, ולא ישמע לאותם רבנים, מהם גדולים בתורה, המזהירים אותו שהוא עולה בחומה. הוא סבור שזה בסדר: אדם צריך להחליט על תחומיו. סקרנות אינטלקטואלית אין בו הרבה. הוא רואה את עצמו בעיקר כאיש־ביצוע: איש הביצוע של המחנה הדתי. מחנה זה, והוא לבדו, זהה במחשבתו עם “העם”.

בשעתו, בישיבה, לא יכול היה לשאת את עצם העובדה שכאן הולכת ונבנית מדינה, נעשים מעשים, חבריו החילונים משרתים בצבא ועושים גדולות, ואילו הוא וחבריו שקועים בביצה שנולדה בשבת ובשור שנגח את הפרה. קוצר־רוח זה, רתיעה זו מפני הפנמה של לימוד נרחב, לעומת קביעת עובדות בשטח, קיימים אצלו עד היום הזה. בעלי השכלה ואינטלקט גדולים משלו מצויים היום ב“נתיבות שלום” וב“עוז ושלום”. המדקדקים יותר בהלכה מצויים בעדה החרדית. הוא בחר במין קיצור־דרך השכלתי והלכתי, הנותן לדעתו לגיטימציה למעשיו; ולא איכפת לו כלל, שרבותיו היום הם רבנים שלא פסקו מימיהם הלכה בקורקבן של עוף, כמאמרו של מחנך דגול אחד, כלומר – אותם רבנים הנותנים לו לגיטימציה פוליטית. בעזרתם של אלה, אין הוא מבדיל כראוי בין יוצרו לבין יצרו. הוא נמצא במצב כללי של עבירה מתמדת על “לא תחמוד”. ודווקא בכך הוא רואה את “השעה הגדולה”, ויותר מכך: את המשך הציונות המעשית, ההיסטורית. ההשוואה מפוקפקת. לא לחינם, כאשר יצא להתנחלות בסערת־נפש, ברצון להגשמה אישית, חשבו בישיבה שלו שהדברים רחוקים מלהיות בשלים. בעצם, יצא מתוך התפרצות של קוצר־רוח. מעולם לא הגדיר לעצמו כל־צורכו מה הן משימות הדור הזה כולו, דתיים וחילוניים כאחד, בפועל, ולא בתגובה הרגשית המיידית של מחנה אחד בלבד. מעולם לא היה מוכן להתייחס באמת למה שחושבים החילוניים, בוני המדינה הזאת. את מעשיהם הוא מכבד. את דעתם אינו מחשיב.

בדיכוטומיה הקיימת בין שני דגמי החברה, הדגם של חברת־אחים לעומת חברת־בנים, יגדיר איק’לה את עצמו תמיד כאיש חברת־הבנים. הוא, בראש ובראשונה, בן: בן יקיר, בן יורש, מציית, ממלא אחרי מצוות האב, לפעמים קצת סורר. אבל תמיד בן. חבריו של איק’לה, כמוהו עצמו, תמיד קרויים “בנים”. גם כאשר הם גברים מבוגרים ומזוקנים ואבות־לבנים בעצמם: בנים יקרים, בנים שחטאו, בנים המגשימים את תקוות האבות. גם מנחם לבני, למשמע גזר־הדין, דיבר על “מדינה שמפקירה את בניה” – ולא את אזרחיה. נאמנותו של איק’לה, כל האיכפתיות והאחריות שלו, לעולם היא אנָכית, כלפי מעלה, ולאבינו שבשמים ולכל האבות שנאספו אליו, ואינה אופקית, כלפי העולם והאזור שבו הוא חי, וכל באי עולם, כאן ועתה. איק’לה מעולם אל עבר את השלב של מרד־הבן בעצם העיקרון האבהי הכל־יכול, שבלעדיו אין חשיבה אוטונומית. הוא גם מאמין ששכרו יהיה הרבה מאוד: תבוא הגאולה, יבוא המשיח, ובכך יתברר שריצה את אביו יותר מכל קודמיו. לפיכך הוא נדהם באמת כאשר באה רשות אחרת, המייצגת את דגם “חברת האחים”, קרי הדמוקרטיה, ואומרת לו חד־וחלק שבעניין פלוני עבר עבירה, ובאחר הוא פלילי, ובשלישי הוא מסכן את עצם קיום העם. התדהמה גדולה באמת, שכן לפי הרגשתו הוא ממלא כל העת אחרי רצון האב, כראוי לבן טוב, לפיכך מי רשאי להאשימו?… מערכת־משפט דמוקרטית, שאינה בנויה על סמכות אבהית כלשהי, לא על סמכות אלוהית ולא על סמכות שלטונית (=מלך), אינה מובנת לו, או נתפסת בעיניו כבת־חלוף בלבד. איק’לה גוטקינד, ככל חבריו, לעולם הוא בן, ועל כן “מגיע לו” הרבה מאוד. מי שטוען להיפך, מן־הסתם הוא טועה או רשע. איך אפשר שלא לאהוב אותו.

וכאן נוצר מצב ברור: מי שמקור הסמכות שלו חיצוני תמיד, גם האחריות שלו מוגבלת, בבחינת אני עושה מעשה – ומישהו אחר, גדול ממני, אחראי לתוצאה. ברוח זו התנחל בגדה, בקביעה של אתחלתא דגאולה, כדי לזרז את בוא המשיח, ובלי שמץ אחריות לתוצאות הפוליטיות והחינוכיות; וברוח זו התכוונו כמה מחבריו להניח מטענים בהר־הבית. באחריות לתוצאות ישא אבא. אל תירא עבדי יעקב. ואם לא? אז טעינו. אבל לא אנחנו הקובעים אלא האב הגדול. אכן, יש באיק’לה שמץ של בר־מצווה נצחי: נוטל עליו עול מצוות, אבל האחריות הבוגרת ממנו והלאה. כמו ילד, לעולם אין הוא מביט על עצמו בראי, ותמיד יכעס על מי שניצב מולו בראי לאמור: “כך אתה נראה.”

אותה ראייה עצמית כבן־לאבות יש לה השלכים רבים מאוד, ובעצם אי־אפשר להבין את איק’לה בלי להבין עובדה בסיסית זו. כבן, הוא גם יורש של הרבה מאוד מיתוסים, שלא עלה בדעתו לבדקם כלל. כך, למשל, קיים סיכוי גבוה שאיק’לה הוא בן להורים תומכי־אצ“ל, או אוהדי־לח”י, וינק עם חלב־האם את הסיפור על גירוש הכובש הזר מאדמת הארץ, הגאולה שבאה בידי קומץ נבחרים, פורשים המוכנים להקרבה, ולא הושלמה בגלל הססנותם של אנשים בישוב הממוסד. איש לא סיפר לו, למשל, שהבריטים לא “גורשו” מעולם, וגם לא היו כובשים הבריטים יצאו. הם חיסלו את המנדט ויצאו, קודם־כל מפני שאנגליה ההרוסה במלחמת־העולם השניה נזקקה לכל אדם שישוב הביתה וישקם את המשק, ועל כן נאלצה לחסל בהדרגה את האימפריה. הבריטים יצאו מהודו כמעט בלי אלימות, וכל פעולות־הטרור של האירגונים הפורשים נגד הצבא הבריטי בארץ עזרו אולי להרגשה הטובה של מבצעיהן, אבל בסיכום היסטורי אז והיום היו בבחינת עקיצת זבוב בעורו של פיל. הבריטים עזבו מוקדם מהמתוכנן, גם מפני שהופר הסטאטוס־קוו ויהודים המשיכו להגיע; והם יכלו לעזוב מוקדם יותר, מפני שהיה למי למסור את השלטון בארץ: היתה תשתית חברתית, צבאית, משקית, ואירגונית־פוליטית שאיפשרה את ההעברה. כל מעשי הפורשים “גירשו” את הבריטים בדיוק כמו הפיגועים החבלניים, הרבים לאין ערוך יותר והנמשכים הרבה יותר זמן, יש בכוחם להזיז את תושבי ירושלים מעירם. בחינוכו של איק’לה, קיבל המיטרד ממדים של גאולה לאומית.

אבל איק’לה קנה את המיתוס הזה של קומץ־הגואלים, בלי אפשרות של בדיקה היסטורית – שהרי אין לו ענין בהיסטוריה – יחד עם מיתוס אחר, מחלחל לא פחות: מיתוס ההישרדות, הישרדות המעטים בקרב הרבים. אי־השקט הזה, שירש מאבותיו, אי־השקט שאינו מבוסס על עובדות קיימות ומעודכנות כי אם על טראומות, מצוי גם בו, וביתר שאת: העולם כולו נגדנו, ישראל היא שה בין זאבים, אנו חיים בהתגוננות מתמדת מפני השמדה. ראייה זו אינה לוקחת בחשבון שקיימת מדינת ישראל, ולמדינה אין היום בעיה חמורה של הישרדות, אלא במיקרה של ג’יהאד כללי – כמו, למשל, אם ייפגעו חלילה מסגדי הר הבית, או אם יגורשו הערבים. הראייה הזאת עיוורת לחלוטין ביחס לנעשה באיזור, ולתהליכים המתרחשים בו, ואין בה שום דיפרנציאציה, שום הבדלה בין קבוצות ועמים שונים. המציאות שבה יש לישראל היום שלום חוזי עם מדינה אחת, הסכמים בלתי־רשמיים עם כמה וכמה מדינות אחרות, והידברות אמצעית ובלתי־אמצעית עם כל היתר כמעט, שלא לדבר על ערבים אזרחי ישראל נאמנים, אינה אומרת לו כלום, כשם שאינו מבין מהו באמת כוחה של מדינת ישראל, כולל הפוטנציאל הגרעיני שלה, וכיצד ניתן וצריך להשתמש בו בתבונה. איק’לה חי, בעצם, בתגובה רגשית ראדיקאלית לעבר, ובה כמות עצומה של חרדה וזעם. אין הוא תופס ואינו רוצה לתפוס שאת העבר אי־אפשר לשנות, וכי ששה מיליון אכן נרצחו בצורה שאין לה כפרה. באיזושהי צורה הוא רוצה – עדיין – לשנות את התיפקוד, כדי שהפעם יהיה טוב, יהיה נכון, – קצת כמו מר בגין, שערק מחבריו בעת השואה, ומאז ביקש כביכול לראות בכל עניין שואה, כדי שהפעם יתפקד כהלכה. ולכן, כאשר אין עוד בישראל בעיה חריפה של הישרדות, ובוודאי אין בה מקום למעטים המביאים כביכול את הגאולה, הוא הלך לגדה על־מנת ליצור בה, באורח מלאכותי למדי, תנאים של הישרדות, ושל עליונות המעטים. ישיבתו בגדה, בנוסף על שאר הנימוקים, יש בה יסוד חזק של המשך המיתוסים של “במלונה במקשה, כעיר נצורה”, אותם ינק בבית – גם כאשר מבחינה כלל־לאומית אין הם תופסים עוד. הוא לא השתתף בבניית הכוח הישראלי, ועד היום אין לו מושג ברור על יכולתו. מבחינה רגשית ומושגית, הוא חי לפני ארבעים שנה: בדור הוריו. משום כך הוא מחמיץ את המשימה העיקרית של דור זה: בניית חברה מתוקנת. כל העולם הקונצפטואלי המודרני האנושי זר לו. אף אחת ממערכות־החינוך שלו לא פיתחה אצלו את הרפלקס הדמוקרטי. המדינה המממנת במיטב כספה את חינוכו בישיבה, מעולם לא פיקחה על מה בדיוק הוא לומד שם.

ואכן, חלק מן הקיום המתמיד כבן, ולא כאזרח, הוא הקניית חשיבות מועטת בלבד להווה. כבר עגנון המנוח עמד על כך שאצל הגויים בונים כלים חזקים ועמידים לדורות, ואצל יהודים עושים כלים נשברים, כי ממילא יבוא המשיח. הבן אין לו הרבה חשיבות בארעיות הא־היסטורית הזאת. אין הוא חשוב במיוחד כשלעצמו. הבן חשוב רק כהחוליה בשרשרת הדורות: יש הרבה מאוד עבר, ומן־הסתם יהיה עתיד. העכשיו חשוב רק כמעבר בין השניים. בין הזיכרון (שאינו תמיד מדוייק) לבין התקווה, פיתח חוסר אחריות ביחס להווה; ולא רק חוסר אחריות: גם עיוורון, הגובל באוטיזם קהילתי. במודעה יפה מאוד אשר פירסמו הוא וחבריו, הקוראת לצעדה בכבישי הגדה, הם קוראים לעם לטייל בהר, לנשום את האוויר הצלול ולהריח את הריחות המשגעים, ולראות את החוגלה ואת הירגזי, את החורש ואת היער – הכל, בעצם, חוץ ממיליון ורבע הערבים היושבים בה וישבו זה דורות. באותה צורה עצמה כתבה נעמי שמר “ואין עולה בהר הבית, בדרך יריחו” – כאשר חוץ מכמאה אלף ערבים, באמת איש לא עלה שם. “אתם קרויים אדם”. איק’לה עצמו מדריך לפעמים טיול או יום־עיון של תנועות־נוער או חיילים. הוא מיטיב להסביר את הסביבה, לספר את ההיסטוריה, גם החשמונאית. הוא גם יודע לספר שרק בגלל מריבות בתוך העם לא ניצחו המכבים את היוונים ואת כל האימפריה הרומית: עוד שטות אחת שגידלוהו עליה. רק על הכפר הניצב מולו־ממש אין הוא מספר דבר. יוֹק. ועל המטעים הערביים שמולו הוא יודע לומר ש“יש כאן עצים ששתלו אבותינו”. באחד מספרי הלימוד של המתנחלים כתוב, אפילו, ש“הערבים מעולם לא נטעו עץ בארץ הזאת”.

קשה לו, לאיק’לה, לעמוד בראייה פלוראליסטית, ברב־משמעות. מטבעו הוא אוהב דברים בטוחים, נחרצים. אין לו גם חוש־הומור מפותח. בתרגיל מחשבתי מסובך, אצלו המשיח בטוח, וכל השאר – פחות. כאשר הישיבה בשטחים לעתים לא בטוחה, ונזרקים עליו אבנים (על לא עוול בכפו, כמובן) – התגובה אלימה: להרביץ, או יותר גרוע. זה נקרא תשובה ציונית הולמת – והיא באמת הולמת: בילדים, בזקנים, בעצי יער ובמטעים שלא הוא נטעם. שהבעיה לא תהיה. שתיעלם. בעולמו הבלתי־בוגר, האגרסיבי, בעיות הורגים ולא פותרים. הוא חי במציאות כוזבת שבה תמיד־תמיד הוא הצד הדפוק, המתגונן: “הוא התחיל”. למשמע דבריו, אדם מבקש לשפשף עיניים ולהקיץ מאיזו הזיה: הוא דפוק לעומת הערבים? הרי הוא עיוור לגמרי לאובדן הערבי הגדול, לתבוסה המתמדת. לערבים היו פי שלושה הרוגים מלישראל, בכל המלחמות כולן, כולל מלחמת־השחרור הקשה – עד מלחמת לבנון. בלבנון נהרגו להם למעלה משנים־עשר אלף איש, רובם הגדול אזרחים, כלומר פי עשרים מן האבידות שלנו. במלחמה נגד פח"ע השיעור היחסי הוא גבוה מאוד לרעת הערבים. אבדו להם חיים, אבדו להם אדמות בקנה־מידה ענק, אבדו זכויות אנוש ואזרח וכבוד ובטחון אישי. אבל לדידו של איק’לה, “מעולם לא היה להם טוב יותר”, והראיה – וילות וטלוויזיות. הקובע אצל איק’לה אינו המציאות, אלא הטקסט, ובטקסט כתוב: כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו. ולא משנה שהוא אכל את הפלשתינאי ואת נווהו השם. הטקסט מסתיר את הטרגדיה. מה גם שהסרבנות הערבית והקיצוניות הערבית המעודדת טרור מסייעות לו בכך יום יום ושעה שעה. אבל בין זה לבין העיוות הגמור של מציאות שהוא חי בו – עדיין רב המרחק. אצל רבותיו של איק’לה, הערבי ממילא אינו קיים כמות־שהוא, אלא משל היה, נשוא לוויכוח על המשמעות האמיתית של “לא תחונם”. אובייקט לדיונים. לכן גם לא יעלה בדעתו, למשל, לנסוע למצרים ולראות במו־עיניו מציאות של מדינה ערבית שעמה נחתם חוזה שלום. זה לא בסכימה שלו.

איק’לה מעדיף שלא להתערב במקרים של פיגועים בערבים. את אנשי קרית־ארבע שהתפרעו ובזזו בשוק בחברון, לא כל שכן – את הרוצחים במיכללה האיסלאמית, הוא מכנה באופן פרטי “קיצוניים”, או “קצת הגזימו”. אבל גם לא ייצא חוצץ נגדם. גם הם בנים, אם כי בנים שסרחו. לא החברה תשפוט אותם, וודאי לא הוא, אלא האב שבשמים. בנים אינם שופטים. את אלי הזאב, שנרצח בחברון, הוא מכנה בלשון נקיה “תלמיד ישיבה שהלך לתומו להתפלל”. הוא מעדיף לשכוח את מה שסיפר אלי הזאב בעצמו לעובדת הסוציאלית בבית־הכלא – שמאז ומתמיד היתה לו פילוסופיה של אלימות כלפי “גזעים נחותים”, לפיה כבר רצח שחורים בארה“ב בצינור עופרת, וגם כאן הוא שונא ערבים ומתנכל להם להרגם. בנים, כאמור, אינם מוסמכים לשפוט. לקב”ה יש איזו תוכנית גדולה, שבה האחריות האישית שלו ושל חבריו פוחתת. עם ישראל, לדידו, נצטווה על קדושה ולאו דווקא על מוסר, ישראל, אעפ"י שחטא, ישראל הוא. והקדושה היא תורשתית: לכן השעה היא שעת גזירה, והגוי הוא בחזקת רודף, גם כאשר הוא מובס וחסר ישע מול כמה אלי־הזאבים החמושים. תחושת־החטא האחראית, הבוגרת, ממנו והלאה.

לא רק המציאות שבה הוא חי אינה ריאלית. הוא גם חי בזמן שאינו ריאלי: בליל של עמלק ופלשתים, פרעה, אנטיוכוס, פרעות קישיניוב, פרעות חברון, היטלר ובסאם שקעה. אין בו שקט נפשי ביחס לציונות לתולדותיה. יותר מכל הוא מחפש לגיטימציה לעצמו, במעשי אבות הציונות, כדי שיוכל לראות עצמו כהמשך ישיר ומחוייב־המציאות. כיוון שהוא ביסודו דור יצחק, שמסוגל רק לחפור מחדש את בארות אביו, הוא זקוק לאסמכתאות. בתפיסה שלו של נצחיות הטקסט בכל הזמנים, בבילבול הטוטאלי שהוא חי בו בין עבר לבין הווה, אין הוא מבדיל בין מעשים שנעשו מתוך כורח לפני היות המדינה, לבין המותר והאסור בתוך המדינה, וודאי שהוא רואה לעצמו אסמכתא בדברי ראשונים כאילו הם תקפים בכל התנאים. לכן, כשם שהוא מקבל בלי היסוס את פירוש רבניו ל“רודף” ול“שעת גזירה” גם כאשר הוא רודף ואין גזירה, כך הוא עט כמוצא שלל רב על התבטאויות כמו של הלל דן, ממייסדי “סולל בונה”, ש“תמיד ראה עצמו כבן לעם נדכא”, ולכן כביכול מותר לו הכל. הוא חושב שמעשה דיר־יאסין היה זוועה; אבל המעשה גרם, לדעתו, לשינוי הדמוגרפיה ולבריחת הערבים, ולכן, ב“תוכנית הגדולה” אולי היה לו צידוק, כמו שאמר לו אביו. על התוצאות האחרות של מעשה זה אין הוא חשוב כלל, כשם שאינו יודע שבריחת הערבים התחילה הרבה לפני דיר־יאסין. הוא מעתיק בחדווה דפוסי־התנהגות של קבוצות, כגון חלקים מאחדות־עבודה ההיסטורית, שנטו לחפות על התנהגות בלתי־חוקית או אף פלילית של פרטים, באמתלא של הצגת אידיאולוגיה כולל. אין אצלו הבדל בין האי־לגאליזם שלפני המדינה, לבין אי־לגאליזם בפעולתו ובתוצאותיו היום, ואינו מכיר את הוויכוח שהיה קיים בציונות אפילו אז.

חסד עשו עימו תועמלני הליכוד כאשר גזרו גזירה שווה בין ההתנחלות לבין ההתישבות החלוצית של אבות הציונות. איק’לה אינו תופס, ואינו מתעניין כל־כך, בהבדלים המהותיים־מאד שבין השתיים, וקודם־כל בכך שההתיישבות מעולם לא היתה “אקט” סמלי או פוליטי, אלא יצרה לעצמה קודם־כל בסיס משקי עצמאי ככל האפשר. בעיניו מסקלי האבנים מאדמת חניתה בידיהם, הפועלים הרעבים של עמק־חפר, חולי הקדחת שאינם עוזבים, מגיני ישובי חומה־ומיגדל לפני היות צה“ל, זהים מבחינה מוסרית עם הבאים לשבת בבתים מוכנים, בהרבה מיקרים – עם דירות מושכרות בכסף רב מאחור, על כבישים מוכנים, על אדמה מופקעת, בישוב שבֵע ומסובסד ומוגן על־ידי כל עוצמת צה”ל, שהוא מרתק סביבו ופועל נגדו. כל זה “מגיע לו” בתפקידו כבן יקר. לא משנה לו גם שמזכיר תנועתו ה“חלוצית” נהנה משירותי מועדון הבריאות של מלון הילטון בירושלים. החשוב הוא ה“אקט” – ולא במקרה.

איק’לה נבוך במקצת, כאשר מראים לו התבטאויות וכתבים של גוש־אמונים, בנוסח “כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך” – (ישעיה ס"ב). הוא אומר שזה רק ביטוי סמלי, כמו שאת שיר־השירים אין להבין כפשוטו. הוא יצטט גם את פירוש יונתן. אבל הדבר אינו פוטר אותו, ואותנו, מן השאלה המתבקשת: מדוע נבחר דווקא הפסוק האדיפאלי ביותר מכל הפסוקים לשמש מוטו לגוש אמונים, ואם אין בכך הוכחה נוספת לחוסר הבגרות השלמה של חבריו. בנים בוגרים אינם בועלים את אמם, גם לא בפנטזיה מיסטית, וודאי לא בעידודו של האב. מה גם שבמציאות, להבדיל מרצון, לאם יכולים להיות בנים הרבה, שלא לדבר על בנות, ואין לה לרוב בן יחיד.

הרב ולדמן, למשל, מרבה לכנות את הבעלות על אדמת יו“ש בשם “יחסים עם אשה” שממנה תובעים בלעדיות ומקנאים לה מפני כל זר; ואז אפשר גם “לבעול” אותה בהיתר האב ובעידודו ממש. איק’לה עצמו אינו נכנס כלל לניתוח זה, מחוסר כלים מחשבתיים, לכן גם אינו מבין שאם מדובר בבעילה, מדובר קודם־כל ב”אקט", ולא ביחסים שיש עימם התפתחות וטיפוח והדדיות. אקט הבעלות, או הבעילה, הוא כביכול הקובע. ולכן אפשר, כמאמרו של רענן וייץ, לשים את כל החקלאות היהודית של הגדה על הגג של מיגדל שלום; לכן, אחרי כל־כך הרבה שנים וכל־כך הרבה תקציבים של מיליארדים, אין הישובים הללו בבחינת חי המחזיק את עצמו, ואחוז העובדים בעבודות יצרניות במקום – אפסי.

אדמה אינה נקנית בביאה: החיים עליה מחייבים עבודה פיזית קשה, וכזו קשה למצוא בגוש־אמונים. אבל איק’לה וחבריו סברו כל העת, וסבורים גם היום, שכל זה אינו חשוב; הרי ממילא יש כבר עיקבתא־דמשיחא והגאולה בוא תבוא. אין הוא רואה כלל את הדמיון המוחלט כמעט למתרחש בקרב מחנות הפליטים הערבים, החולמים על “עוודה” (שיבה) משיחית, שתגאל אותם ממצבם הרעוע, ובשל כך גם לא השתלבו כל־כך הרבה שנים ולא נקלטו בארצות השונות שבהן פוזרו, שהרי גם לדידם הגאולה תבוא ותפתור הכל. תחושת הארעיות־שטרם־גאולה משותפת לשניהם, והיא היא הרקע הקלאסי, הבלתי נמנע, לטרור משני הצדדים.

אבל גם איק’לה יודע, כי רחוקים הימים שבהם חשב שהוא מבין הכל, והוא היחיד שמבין באמת. בשעתו היה בטוח שב־67' חלה תמורה קיצונית במצבו הפיזי והמטאפיזי של עם ישראל, מצב שבו הנבואות הקוסמיות תופסות. הוא היה צעיר מלשים לב אז, ואינו זוכר היום, את העובדה שהעם ראה אז את תפיסת הגדה אך ורק כקלף למיקוח, שדיין אמר שהוא ממתין לטלפון מחוסיין, שאשכול מעולם לא חשב על ישיבה בשטחים לנצח, אלא רק עד למשא־ומתן, עם תיקוני גבול מטעמי בטחון בלבד. לדידו, היה אז איזה שיחרור מתחושת־כלא, אמצעי להשגת השתתפות אישית במימד הקוסמי, מעין טיהור אישי ולאומי, רעידת אדמה, קטאקליזם שלאחריו ישתנה הכל. היתה בו התרוממות־רוח וחגיגיות גדולה. איש לא לימד אותו את האפרוריות, את הפרוזאיות, את חוסר החגיגיות של ארועי־אמת, את העובדה הפשוטה שתמורה גדולה תופסים רק בדיעבד, וכי איש לא קם בבוקר ואמר, למשל, “היום מתחילים ימי־הביניים”, או “היום מתחילה הגאולה”. היתה בו אז איזו סלידה גדולה מהקיים הגשמי, מכלא הגוף, והוא בז לחילוני שכביכול אינו תופס את הקטנוניות שבקיום.

בעצם חסרה בו – באַדֹולסצנטיוּת הבוסרית שבו – איזו אהבה פשוטה ושקטה. האנטיתיזה שלו היה, ונשאר תמיד, פסוקה של לאה גולדברג, “ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב”. אין הוא יודע את יסוד האהבה הפשוט, החילוני, של כל האבות המייסדים, אותו יסוד שבגללו הלכו אנשים רעבים לעמל יומם בשקט. בעולמו הבלתי־בוגר הכל צריך להיות יותר ממידת אנוש, אחרת אין הוא נחשב. אולי מפני שה“אני” נראה קטן ובלתי נחשב, ולכן דורש הזדהויות קודמיות.

אבל יש בו, עתה, לא מעט סדקים. המשיח לא בא ולא טילפן. כמה מחבריו נשבעים בכהנא, או לפחות אינם רואים בו פסול גמור. משאבי כוח־האדם נגמרו למעשה, ומעולם לא עברו את שלושים האלף, כולל ילדים שמתחת לגיל 18, ושכניו בגדה היום הם אנשים בלתי אידיאולוגיים שחיפשו בית זול, או אנשים שאינם ציוניים, היושבים היום ב“דוֹסני־לנד”, כלומר עמנואל והסביבה. אין לו מנין ליטול אנשים להמשך. הישובים עדיין אינם נושאים את עצמם, ועדיין התלות בקו הירוק היא תלות טואטלית. הוא קיבל הלם כאשר ראה את ילדיו משחקים יום אחד ב“טובים ורעים”, ונתברר לו שאצלם הטובים הם המתנחלים, והרעים הם…צה“ל. אין הוא יכול עוד להתעלם מהעובדה שמאז סבסטיה, כאשר “ניצח” את יצחק רבין וממשלתו, הוא מעמיד את עצמו מעל ובמקום הממשלה, מערכת הביטחון, הצבא, המוסדות הנבחרים, וחבריו החכמים־יותר מתחילים לחשוב שאולי יש בזה משהו שלא בסדר, משהו המפלג את העם מאוד־מאוד. הרב מנחם פורמן אפילו דיבר באחרונה על “שטייבל יהודה ושומרון”. הוא חש שנעשה אינטרסנט. הולכת־ונקבצת על גבו קופה של שרצים: מחתרת, גזל קרקעות – כל הסרחון המתלווה לכיבוש. בעצם, הגדה כבשה אותו: הוא משוכנע שעל כל פשעים תכסה אידיאולוגיה. וזו בדיוק העמדה של אש”ף. הוא מתחיל להבין שפגע פגיעות עמוקות מאד במירקם החברתי־הפוליטי, גם בסבסטיה, גם בליל המאחזים; בוודאי – בימית; שדרישתו לחנינת ארגון־הטרור יש בה פגיעה אנאטומית עמוקה בחוק ובודאות הדין; ברגעי צלילות, מייסר אותו מצפונו של החייל שנרצח בשמירה על הבית בקסבה. אל חשבון הנפש של כל מלחמת לבנון והרוגיה עדיין לא הגיע. הוא היה מעדיף מאמרים פונדמנטליסטיים קצת פחות בבטאונו “נקודה”, ודוברת קצת יותר אינטליגנטית מדניאלה וייס. את אליקים העצני אינו סובל. באופן פרטי אף יודה בכל אלה.

אלא שבכל אלה אינם מספיקים לו עדיין להסיק מסקנות של ממש, הוא נפגע עד עמקי נשמתו כאשר אחד מיריביו הפוליטיים אמר לו, שהוא מוכן להיפגש איתו בדיוק באותם תנאים שבהם הוא מוכן להיפגש עם אש“ף: אם יחדל מן הטרור, אם יכיר במדינת־ישראל, בגבולות בטוחים ומוּכרים, ואם יוותר על ה”אמנה". כל אנאלוגיה היא, בעיניו, סתם רשעות: הרי הוא לאומי, וכל השאר לאומנים; הוא פועל “על רקע” לאומי, האחרים – “על רקע” חבלני; הוא עושה רצון בוראו, האחרים – מסכנים את הקיום. עדיין אין לו מושג ברור מהי גזענות, לדידו, יהודי מעצם הגדרתו אינו יכול להיות גזען, או פאשיסט. פעם חשבו גם שיהודי לא יכול לרצוח, ולא תהיה לעולם זונה יהודיה. כל הנחותיו מבוססות, בעצם, על ימות־המשיח, שאז הנורמות אחרות; אין הן תופסות במציאות הקיימת, כאשר החיים מתנהלים כסדרם, ובנורמות הצפויות.

בשעתו התרחק, פיזית, מכלל עם ישראל, כיוון שרצה לשמש לו וֶקטוֹר. הוא נשאר רחוק. בתור וֶקְטוֹר, לא הצליח לסחוף את העם אחריו, אלא רק להטותו ימינה, לעבר הקיצוניות. הוא נשאר מיעוט, ואינו חש שהוא משפיע באמת על המתרחש היום. במציאות, הוא לא עזר לחיות; והיה מי שניצל את עמדותיו הן לפוליטיקה מפלגתית, הן לצידוק מלחמת לבנון, כמי ששירת בלבנון, יודע איק’לה היטב במה מדובר, ואין לו נחת. גם כאשר כמה מרבניו מדברים על קדושת המלחמה המטהרת. הוא כבר תפס שמלחמה אינה מטהרת שום דבר ושום אדם. המסקנה רחוקה עדיין.

השנים נוקפות. האחרים, ולא הוא, עוסקים בתיקון החברה ובחינוך העם. אחרים, ולא הוא, מגשימים את משימת הדור הזה – בניית חברה מתוקנת. אחרים עוסקים באיחוד העם הקשה הזה על־ידי הקניית ערכים דמוקרטיים, ועליונות המשפט השווה לכל אדם. אחרים, ולא הוא, התגייסו מרצונם להיסטוריזציה של העם הזה. לסילוק מיתוסים כתובים, לתיקון ההווה, היש והקיים. אחרים, ולא הוא, משתדלים יום־יום לתקן את המציאות הממשית, כדי שיהיה קצת יותר טוב לחיות פה, לנו ולבאים אחרינו. אחרים התנגדו להרפתקת לבנון. אחרים נלחמים בכהנא. הוא, שביקש בכל ליבו להיות משתתף פעיל במעשה הגדול של הדור, מתחיל פה־ושם לתפוס שהחמיץ גם הפעם את העשייה האמיתית. הפעם לא בגלל שור שנגח את הפרה. הפעם – בגלל התעקשות פרדית על מצוות ישוב הארץ, כפי שהוא הבין אותה – ועל חשבון כל השאר.

חלקיה גוטקינד, שם בדוי, שהתיישב מתוך דחף נפשי אחד בגדה ומאז לא עשה בעצם כלום, בטוח עדיין שהוא הצודק ולא האחרים. הדיסונאנסים הקוגניטיביים המצטברים אינם מספיקים עדיין להניעו כלל מדעתו. הוא ידוע כעקשן החוזר כל העת על אותם עקרונות – כאילו רק בהם הוא מרגיש בטוח. רפלקס הביקורת המתמדת, החשבון־עד־הסוף, אינו מושרש בו די הצורך. אבל עד כמה יתעקש נגד צה"ל, בבוא תהליך השלום? ועד כמה ימשוך את העם לעבר פסיכוזה של שינאת ערבים כוללת? עד כמה יחבל בסמכות החוק? ועד כמה יוביל את הפילוג?

חלקיה גוטקינד, אדם שרעיונות חשובים לו, הוא היום אדם מוטרד.

ידיעות אחרונות, 24.9.85 ו־24.4.85