לוגו
הלשון כמדרש
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מהו מדרש? מדרש מהווה שינוי של תפיסה רווחת – או שהוא מתעד שינוי כזה. אם נוצר הצורך לדרוש, סימן שמשהו נשתנה בתפיסה המקורית, שיש מקום להבין את הדברים אחרת, ואז נוצר מדרש חדש.

מן הבחינה הזאת, לשון – כל לשון שבעולם – היא מדרש חדש, יומיומי ומתהווה בכל יום, של המציאות. השינויים הגדולים ביותר והקטנים ביותר בעצם הקיום, בגופי הידע ובאמצעי הידע, בהבנה ובהגדרה, כולם מתועדים יום־יום ושעה שעה על ידי התמורות החלות בלשון ובשימוש שאנחנו עושים בלשון, ולא רק בהמצאת מילים חדשות על פי הצורך, אלא בעיקר בפירוש החדש, במדרש החדש שאנחנו מקנים למילים קיימות. אין מכשיר רגיש יותר לרישום תמורה מן הלשון; השינוי הקטן ביותר, שרק מתחיל להתרחש בתפיסה, מייד מופיע בלשון. ואם נקח מכל הלשונות את העברית, נראה מייד איזה חלק עצום תופס בתרבות העברית מדרש בלשני, פילולוגי, לצרכים של קביעת נורמות: חלקים גדולים מאד של כל המשנה והתלמוד הם בבחינת מדרש כזה, ועל כך בהמשך.

הדבר הקל ביותר לעסוק בו – ולכן לא נעסוק בו כאן – הוא צילום המצב, תפיסת הלשון כצופן אקטואלי. כך למשל בימינו־אנו קיים צופן ברור מאד כאשר אנחנו מדברים על נסיבות מותו של אדם. אם הוא נהרג, הרי זה בתאונת דרכים; נפל – במלחמה; נספה – באסון טבע או התרסקות מטוס; נרצח – תמיד “על רקע”: חבלני, או רומנטי, או פלילי. מת – מפצעים או ממחלה; נפטר או הלך לעולמו – אדם זקן ומכובד שהמוות מצאו אצלו בבית; נקרא לישיבה של מעלה – גדול בתורה. קיימים גם צירופי לשון בני־זמננו המהווים צופן פוליטי. כך למשל “זקיפות קומה” הוא מונח המזוהה עם תפיסה פוליטית מסויימת, אלא אם כן הוא נאמר בנימה סרקסטית, ו“מדינה חילונית דמוקרטית” היא אופמיזם לתפיסה פוליטית אחרת. המילה “שואה” הוא אופמיזם מודרני לרצח הגדול שבאירופה, והיא עצמה מדרש – כביכול מדובר בשואת טבע, שמידי שמים, ולא על מעשה אדם, ובעיני יש כאן איזה נתק מאחריות. כל אלה צילומי מצב, תמונה סטאטית של צופן תלוי־זמן ותלוי־מקום, ולא באלה נעסוק היום, אלא בתהליך, כלומר בשינויים בתפיסה שלמה.

לשון – כל לשון – היא מערכת נורמטיבית. השינויים מתעדים שינוי של נורמה ביחס לשמות והקשריהם, ביחס לזמן, לעשייה – כלומר לפעלים, וביחס לתחביר ומשמעותו, ואני מבקשת להדגים.

כולנו מכירים את המילים הקדומות, הבנויות על פי הרוב שתי אותיות בלבד, כמו גן, או חג, וחלק מהן נשאר בלשון עד היום הזה. אבל אם נתחקה אחרי המילים הללו ופירושן הקדמון, תהיינה לנו כמה הפתעות. בכל הלשונות הגזורות מסנסקריט, קיימת קרבה מין המילים “גן” ו“הגנה”, או חומה היקפית. כך guard ו־garden, ogrod בלשונות הסלאביות, וכמובן גם בעברית. על פי סברה אחת, הגן שמדובר בו כאן הוא גן הירק של העיר, המצוי סמוך לחומת המגן ההיקפית שלה, כנראה בתוך החומה בפנים, והוא עתודת המזון של העיר. לעומת הגן הזה, שהוא פנימי, יש לנו המלה “בר”, שפירושה חוץ, או שדה שמחוץ ליישוב. מכאן יש לנו תבואות בר וגם חיות בר, לעומת חיות הבית. אבל למילה הזאת קרובות גם מילים רבות אחרות. בר – בניקוד אחר – הוא גם בן, כלומר יוצא החלציים, או פרי הרחם, מי שיצא ממך אל החוץ, ונזכור את המלה “צאצא”, גם היא מלשון לצאת החוצה. “לבור” – או לברור – פירושו להרחיק חלק מהנברר החוצה, כפי שיודעת כל עקרת בית הבוררת עדשים במטבח. השרש “ברא” – עצם הבריאה – פירושה הקדמון, כפי הנראה, גם הוא הוצאה החוצה, ואנו נזכרים בעקרון הצמצום המפורסם שבקבלה הלוריאנית, כביכול אלהים צמצם את עצמו כדי לברא את העולם – במרחב החיצוני לו־עצמו. כך שיש כאן עניין מהותי מאד לדרך המחשבה היהודית.

אבל אנחנו רשאים להמשיך הלאה: המילה “בריאות”. אם נזכור שהרמב“ם, בכתביו הרפואיים, קרא להחלמה בשם “הימלטות” – אדם שמחלים הוא אצל הרמב”ם אדם ש“נמלט ממנו” – מהחולי – תעלה בדעתנו הסברה שגם עצם המושג בריאות פירושו הימצאות מחוץ למחלה. לפני היות הרפואה המודרנית, המחלה היתה כנראה מצב כל כך נורמלי, שהבריאות היתה העניין היוצא דופן, שמחוץ לנורמה האנושית. בר הוא גם נקי, שלם, בר לבב, ושבע הפרות בריאות הבשר הן פרות מלאות, שבשרן שלם, כלומר מושג חיובי במונחי התקופה. אנו רואים, איפוא, איזה מרחק עצום עברה הלשון מגן הירק הרזרבי הקדום, שהיה כעין עתודת מל’ח לשעת חירום, אל גן הוורדים של היום, לא כל שכן גן הילדים, השאול אצלנו מן הגרמנית של fröbel, לא כל שכן הגנה ומגננה ואמצעי מגן. אנו רואים כיצד הבוררות התרחקה מרחק עצום מהבר הקדום, שהוא חוץ או הוצאה החוצה; ומשרד הבריאות, על פי שרשיו, אולי היה צריך בעצם להיקרא “משרד החוץ”. החיים נשתנו, ויחד אתם נשתנו תפיסות המילים.

באותה צורה אנו יכולים לדבר על המילה “חג” – שבמקורה כנראה פירושה היה ריקוד של אנשים במעגלים, כשהרוקדים חגים, אולי סביב פסל. החג של היום, ברוב המקרים, פירושו לאו דווקא ריקוד אלא זלילה בצוותא, ולא ברור אם יש בכך שיפור. אבל נקח את המילה הקדומה־מאד, חול. ב“מדרש החילוני” שלו מוצא אלוף הראבן שהשורש ח"ל פירושו הגרעיני בדרך כלל שינוי או תמורה. אנו אומרים לחולל תמורה; חלל – הוא גוף שנתרוקן, כלומר חל בו שינוי. יש גם שינוי של חולי, מחלה. בערבי חל פירוש פתרון, התרת קשר. יש בשורש הזה כנראה מה שהיום היינו מכנים קפיצה דיאלקטית ממצב למצב; וכאשר אנו זוכרים שהמילה הלועזיתreligio פירושה להיות קשור, אפשר גם לתאר את המילה “חילוני” כמתיר הקשר, או כמי שמתרחק מהמצב הידוע ומשנה אותו. אגב, אין בעברית מילה מקבילה ל־religio. דת היא מילה פרסית שפירושה חוק. דת המלך היא חוק המלך, ובעיני זה אחד מיסודות היהדות, המשתקף ברור גם בלשון. הדגש היהודי הוא הדגש החוקי, ההלכתי, ולא הדגש האמוני של דתות כמו נצרות. להבדיל הבדלה גמורה, המילה הלועזית “סקולארי” גזורה מ־saeculum, שהיא שנות דור, בעולם הקיים, המוחשי, הזה, ולא בעולם הבא. מכאן גם siècle. המדרש הלאטיני תופס איפוא תפיסה שונה לגמרי את עניין החילוניות מן המדרש העברי.

מה שמשתקף מכאן, קודם כל, הוא הקירבה העצומה שבין האנשים לבין העשייה הראשונית ביותר, לטבע. בעברית הקדומה אֵב הוא פרח בראשיתו, באבו – והמילה נשתמרה יפה מאד בשם האמהארי אדיס אבבה, שפירושה פרח חדש: אדיס – חדש, אבבה – אב, או פרח. בעברית אביב הוא פרח, וקיץ הוא פירות הקיץ. להביא מתנה קיץ פירושה להביא פירות הקיץ, כידוע לנו מן המקרא – “אספו יין וקיץ ושמן ושימו בכליכם”, “ויאספו יין וקיץ הרבה מאד” – ירמיה מ‘. אבל אם נזכרו שהשורש הערבי פ’ר’ח’ פירושו שמחה, פרָחה, ולפרוח פירושו בשורש השמי הקדום לשמוח, או לחיות באושר, נבין לגמרי אחרת גם את “ישושום מדבר וציה, ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת”. יש לנו כאן עירוב זהות בין פריחה לבין שמחה, אולי אפילו החיבור שממנו ואילך הפריחה פירושה נעשה לא רק בוטאני; ועדיין נשמרת בו האיכות הקדומה של השמחה, והיא קיימת במדרש הלשוני שלנו עד היום. אנחנו אומרים על אדם שהוא פורח כמובן השמחה.

נחזור רגע לקיץ. כולנו יודעים שהמילה קרובה מאד גם למילה קוץ, כאשר צמחי הקיץ עליהם אכן מתקייצים בסוף עונת החמה ונעשים דוקרניים. אבל בבית שני, במשנה, יש לנו קיוץ המזבח, שהוא הבאת מנחות, לרוב באמת מנחת פרי, כשאין עוד קרבנות ציבור גדולים, בסוף העונה. אולי, בימות המשיח, ייקראו אצלנו מכירות סוף העונה בשם “קיוץ הסחורה”. כאן כבר קיבלה המילה “קיץ” משמעות אחרת, הפכה להיות פועל, ויש לנו באמת בספרות בית שני הפועל “מקייץ” במובן של אורֶה תאנים – אבל אנו חשים שיש כבר במילה הזאת טעם של הפשטה; ומכאן גם קץ, קצה, קיצוניות, שהיא איזה סוף של דברים; ובלוח העברי – אל נשכח – הקיץ הוא סוף השנה והסתיו הוא תחילתה של שנה חדשה. לכן באיוב, ויותר מאוחר, ימי חרפו של אדם הם דווקא ימי נעוריו, ימי תחילתו.

לעומת הקיץ יש לנו כמובן חורף, שממנו נגזר החריף, החֲרפה – חירוף וגידוף – בערבית “חרפ” פירושה דיבר קשות – והמילה “חֵרף”, כלומר צרור של מילים שכולן מסמלות קושי, התנגדות. נזכור גם את חירוף הנפש, כלומר העמדת הנפש מנגד. וגם את החֶרפה, שהיא הצורך לסבול חירוף. מה שאנו מוצאים בכל המילים האלה הוא הראשוניות, הקירבה עד כדי אחדות סמאנטית גמורה בין הנוף ופרטי הנוף לבין ללשון עם הארץ, העם היושב בארץ, והמעבר – שכל כולו מדרש, חדש בשעתו – מן הקונקרטי אל הכולל והמופשט. לפעמים יש גם חזרה אל הקונקרטי, בצורה אחרת לגמרי: המילה גלגל גזורה משמו של קוץ מתגלגל, כיון שבטבע אין גלגל במובן שלנו. אחרי הגלגול הארוך של הפועל “גלגל”, דרך ההפשטה של גלגול דברים, ואפילו גלגול נשמות, יש לנו שוב גלגל במובן של גלגל עגלה או מכונית; אבל שינוי המשמעות רק מתעד את המעבר מהקוץ המתגלגל – הקונקרטי – אל ההפשטה, וחזרה לקונקרטי: אל עולם המכונות שלנו שראשיתו במה שקרוי המצאת הגלגל. האופן המקראי נשמר אצלנו רק באופניים ובאופנוע. ההתחלה תמיד קונקרטית; העברית כולה קונקרטית; ויודעי עברית שבינינו יודעים שבצע כסף פירושו המקורי היה מחצית מטבע הכסף, הבצועה לשניים; וכי “לברך על המוגמר” פירוש המקורי ברכה על עץ בושם, מוג’מר בערבית, שנהוג להדליק אותו בסוף סעודה כדי שיהיה ריח טוב ויוכלו לברך ברכת הנהנין. ההפשטה היא תהליך הרבה יותר מאוחר, והיא במהותה מדרש, או אטימולוגיה עממית, כפי שגורס פרופ' חיים רבין, וההבדל אינו גדול.

מי שרוצה לעקוב מקרוב יותר אחרי התמורות הללו, יזכור בודאי שבעברית המילה לחם פירושה המקורי מזון, וכי קיימת קירבה אטימולוגית רבה בינה לבין המילים להלחם ומלחמה. בערבית הבשר הוא לַחמה. אבל גם באנגלית, אם נבדוק, נמצא קרבה בין battle, קרב, לבין to batten, להאביס. אכן, מרחק עצום מן הקרבות של ימינו והסיבות לנהולם; כשם שגם המילה “קרב” פירושה המקורי מגע מקרוב, פנים אל פנים, שריד מן הימים שבהם בכלל להתקרב אל עיר או אל אדם זר היה עניין מסוכן. המרחק הקונקרטי היום בין קירבה לבין קרב מעיד עד כמה התרחקה המשמעות מהמקור הדפנסיבי, ועד כמה עבר זמנו של הזהוי האוטומטי של קירבה או מפגש עם קרב. היום המשמעות כמעט הפוכה, להוציא סוג של משפחות או חברויות ששם כל קירבה היא באמת קרב.

עד כה היינו בתחום הקל־יותר, כלומר בתחום שמות העצם. אגב, קל: המילה קשורה כמובן במילה “קללה” ו“לקלל”, כלומר לעשות אדם לקל, נקלה, פחות־ערך. בניגוד לכיבוד ולנכבד, וכמובן שבבית שני אנו מוצאים כבר את המילה שאיננה מקראית, קלקול – אבל זו הפלגה אחרת ולא נמשיך להפליג בכיוון הזה הפעם.

נעבור לרגע לשימוש העברי בפועל, ונראה כיצד כאן נוצר כל העת מדרש חדש. במקרא כמעט שאין לנו מקצועות; אנחנו מצויים במעבר בין הפעולה המיידית שאדם עושה, לבין המקצועי הספציפי. כך למשל מרדכי אומן את הדסה, היא אסתר, ואיננו האומן של הדסה; דוד רועה את צאן אביו ואיננו הרועה של אביו; ברזלי המחולתי מדבר על קול שרים ושרות ולא על זמרים וזמרות, ואהוד שופט את ישראל, בפועל, כך וכך שנים, כלומר זה מה שהוא עושה, ואיננו אדם שמקצועו קרוי, כמו בימים מאוחרים יותר, שופט בישראל. יש כאן ברוב המקרים עדיין איזו ארעיות של עשייה, כלומר היום אני אומן ומחר שופט ומחרתיים בוקר ובולס שקמים. אדם מטבעו עושה הרבה דברים. אין כאן הגדרה של אדם על פי מקצועו, אין מסמרות קבועים כמו בימינו. כמובן שיש לנו גם מלך כמקצוע, ונביא כמקצוע, בצד הפעלים למלוך על ישראל ולהתנבא, והיום נגיד על אדם שהוא היה מלך כך וכך שנים, ובאשר יש חצר והיירארכיה, יש כבר גם סופר המלך כמקצוע, ולא רק כמי שכל הזמן עומד וסופר את המסים ורושם על לוח, ויש עזרא הסופר ויש לנו יהושפט מזכיר, מזכיר כתפקיד, וכן הלאה. היום אנחנו מדברים על שופט־בדימוס, למשל או על קצין בכיר מיל', ואילו על פי התפיסה המקראית המוקדמת, בלשון המקרא, היינו יודעים על אדם זה שכבר עמד מלשפוט, או עמד מלפקד, כמו שיולדת היא יולדת רק בשעת הלידה; וספק רב אם עברו היה עדיין עומד לו בלשון עצמה – עד קוהלת בן דוד, מל הייתי בירושלים – אבל קוהלת הוא כידוע חיבור מאוחר וניכרות בו השפעות שמחוץ לתפיסה העברית. ההרגשה שלי שבעברית שרשית היה קוהלת אומר “מלכתי בירושלים”. ואני מודה שהתפיסה הזאת הולמת את התפיסה שלי שבה אדם נקרא סופר רק בשעה שהוא כותב בפועל. וודאי שאיננו סופר כאשר הוא אוכל או ישן או מודד בגד או מדיח כלים או מרצה בון־ליר. ואם כן, במדרש הישן יש לנו זהות בין עושה הפעולה לבין פעולותו, כל עוד הוא אכן עושה אותה בפועל, ולא רגע אחד אחר כך או רגע אחד קודם. מרדכי אומן את הדסה עד שהוא חדל מלאמון את הדסה. זה מלמד אותנו משהו על תפיסת האדם כאדם, ולא כבעל מקצוע זה או אחר, וזו תפיסה לשונית עברית שנראית לי הרבה יותר אחראית מהדבקת החויות, מהתיוג האוטומטי של היום. וזה מביא אותנו אל מדרש לשוני אחר, חשוב לא פחות, הוא עניין הזמן.

המדרש הלשוני המובהק ביותר של זמננו הוא שהעברית המתחדשת היתה צריכה ליצור לעצמה זמן הווה – שלא היה קיים בה שנים ארוכות. על כל המשמעות המעשית הנגזרת מכך. היה עבר והיה עתיד, כלומר זכרון וצפיה. לא היה הווה. בלשון חז"ל אמנם כבר שימש הבינוני כהווה; אבל לא בהיקף שלנו. ההווה היה תיאור הפעולה, כמו הוא אומן ופלוני שופט. זה בודאי שינוי הנורמה הגדול ביותר שאפשר לתאר: הכורח ליצור הווה. את זה עשתה הציונות, ואת זה היתה צריכה לעשות הלשון. הרב עדין שטיינזלץ הגדיר פעם את הזמן היהודי כאילו האדם הדובר עברית עומד על שפת נהר ומביט בכיוון המנוגד לכיוון הזרימה. גבו למקור. בשימוש העברי הקדום היתה ו’ו ההיפוך: ויקרא – פירושו בעברית של היום קרא; ונתן לך אדוני – בעברית של היום הוא יתן לך. ומעיל קטון תעשה לו אמו – עושה לו כל שנה. אבל זה אל כל כך פשוט כפי שזה נשמע. העבר והעתיד המתהפכים בעברית כמו להט החרב המתהפכת נשמרו במילים החשובות ביותר של הלשון. אנחנו מדברים על ימי קדם ועל זמן קדום, שהוא כביכול אחרינו, אבל אנו אומרים קדימה – כשהכוונה להליכה אל מה שעוד לא היה. האתמול הוא מאחור ואחרינו, אבל המחר מעצם שמו מאחֵר ויבוא אחרי היום. אנו אומרים שהדברים היו לפנים, לפני שנה, – אבל המחר לפנינו. כל הדברים האלה יצרו בשעתם תפיסה – או אם נרצה, מדרש ברור למדי – שלפיו היחסים בין הזמן למקום אינם דומים למה שמוכר לנו היום. יש אפילו הבדל בין זמן למקום: אתמול היה לפני היום, אבל השולחן עומד לפנַי; לפנים – פירושו גם לפני זמן רב, אבל גם קדימה במרחב. אתמול כבר מאחרינו, אבל המשיב על ההרצאה הזאת יבוא אחרי, כלומר הרצאתו עדיין לא התרחשה.

מורי ורבי פרופ' רבין אומר שהמעבר מזמן למקום ולהיפך הוא תופעה ידועה מאד בסמאנטיקה בכלל, כמו “עד כאן” שהוא גם עד למקום הזה וגם עד לרגע הזה, וכאן איננו בנים יחידים, כי הוא הדין גם בצרפתית – jusqu’ici, ובאנגלית hitherto . אבל הפרוליפרציה, שפע התופעה הזאת בעברית, נדמה לי שהיא ייחודית לנו. ומן ההתכתבות בין פרופ' רבין לבין יעקב רבי למדתי שעצם המילה “עולם” התיחסה קודם כל לפרק זמן עולמו של אדם, הוא פרק חייו; כמו שאנחנו אומרים “עול ימים”, והמ"ם הסופית היא תוספת מאוחרת ידועה מאוד למילים בנות שתי האותיות שהן המילים הקדמוניות יותר.

אפשר לומר שזה בלבול. אני חושדת שאין מדובר בבלבול, אלא בהשקפת עולם, שאיננו מבינים אותה היום כל־צרכה, ויש לי גם חשד רציני שמדובר בהשקפת עולם פילוסופית בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, אלא שמקוצר ההבנה איננו מסוגלים להגדיר אותה היום, וזה בעצם מדרש שאבד – לפי שעה ועד שנבין אותו.

אחד הדברים שאנחנו יודעים בנושא זה – וזו בהחלט הערת שוליים – הוא שהזמן בתפיסה היהודית בכלל איננו אבסולוטי, ויש לנו לא רק שמש בגבעון דום, אלא גם ההנחה – בקבלה של המאה ה־13 – שהזמן ישתנה באחריות הימים, והימים יתקצרו ויתארכו בצורות שאיננו מכירים היום. זה אולי המדרש המענין ביותר של הלשון העברית בכללותה; וכאמור, אנחנו מתקשים לרדת לכל עומקו. יש אומרים שהזמן העברי איננו זמן קוי, אלא מעגלי, או אליפטי; ועד כאן חכמתי מגעת.

הרבה יותר פשוט לדרוש בנושא כמו התחביר העברי כמדרש נורמטיבי. כלל ידוע הוא שהמילה המופיעה בראש המשפט – וזה לא בעברית בלבד אלא בלשונות כולן – יש לה ערך היירארכי של חשיבות יתרה. החשיבות הזאת נתפסת באורח בלעדי כמעט אצל ילדים, וכך הילד מבין את המשפט “הילד רודף אחרי החתול”, אבל איננו מבין את המשפט “החתול נרדף על ידי הילד”, כי אם החתול בראש המשפט, אז הוא הפעיל והוא החשוב. והנה אחד המאפיינים העיקריים של העברית המקראית, וגם המשנאית, הוא שהפועל בא בראש המשפט: ויילך דוד, וייצא יעקב, הלך הזרזיר אצל העורב וכן הלאה. כאשר הסדר מתהפך, ואומרים והמלך הלך, או ואד יעלה מן הארץ, יש לזה סיבה, סיבה של הדגש מיוחד. אבל הנורמה הקדומה היא הקדמת הפועל לעושה הפעולה. אנו רשאים להסיק מכאן את החשיבות העצומה של עצם הפעולה בלשון העברית; בדיוק כשם שדיברנו קודם לכן על פלוני ששפט את ישראל כך וכך שנים, ולא ששימש בתפקיד שופט בישראל כך וכך שנים; אומן את הדסה, ולא שימש כאומן להדסה. אם הפעולה, ולא עושה הפעולה, היא אכן בראש הסולם ההיירארכי, וכך זה באמת בעיקר במקרא – זו השקפת עולם שלפיה פחות חשוב מי אתה ומה אתה, אבל חשוב מאד מה אתה עושה. ואם אנו עוסקים אכן במדרש חדש של ימינו, כדאי מאד לבדוק מהם ראשי המשפטים בעברית המודרנית. נקח טקסט מקראי באורח מקרי לגמרי – ישעיה י"א – ואלה ראשי הפסוקים: ויצא חוטר מגזע ישי – ונחה עליו רוח ה' – והריחו ביראת ה' – ושפט בצדק דלים – והיה צדק איזור למתניו – וגר זאב עם כבש – ורק בפסוק אחד יש לנו ופרה ודב תרעינה; אבל מייד אחר כך – ושעשע יונק על חור פתן, ולא ירעו ולא ישחיתו, ביום ההוא שורש ישי, וגו'.

לעומתו נקח טקסט מודרני מקרי, את העמוד הראשון של ההרצאה הזאת. ראשי הפסוקים הם: מהו מדרש, אם נוצר הצורך לדרוש, מן הבחינה הזאת, השינויים הגדולים, לשון היא מערכת נורמטיבית וכן הלאה. ההתחלות כאן אינן פעלים. ההיירארכיה התחבירית הזאת אופיינית באמת ללשון של חקירה ובדיקה, לשון של הצגת שאלות. אבל נקח טקסט אחר, בתוך ידיעה עתונאית, שבה בהחלט צריך היה לכאורה להיות דגש על פעולה, כי הידיעה מתארת פעולות שהתרחשו. ובכן: מנהיג חזית השחרור יצא אמש, משרדי אש"ף ברומא מסרו, קודם לכן הועבר המטוס המצרי, ממקורות נמל התעופה נמסר. התקשורת שלנו מקדימה כמעט בכל מקרה את עושה הפעולה לפעולה עצמה, וזה בודאי מדרש מודרני ושינוי נורמה, – בכיוון של התמקדות על העושה ולא על הפעולה. בלשון של היום, כלומר במדרש של ימינו, היה הפסוק “וייצא יעקב מבאר שבע ויילך חרנה” מופיע בצורה של “יעקב, הידוע יותר כנכדו של אברהם אבינו, יצא בשעות הבוקר מבאר שבע, ועל פי מקורות יודעי דבר יעד נסיעתו היא חרן”. כלומר, שכל הפוקוס התחבירי נשתנה, ועמו נשתנתה גם ההיירארכיה. בערבית הספרותית, כמובן, נשמר התחביר השמי המקורי שלפיו הפועל מופיע בראש המשפט, גם אם מדובר בנשיא או מלך – “וקאל אל־מלכ חוסיין”, “ורג’ע א־ראיס מובארכ”. אבל במדוברת אין הדבר בדיוק כך, והשימוש הערבי הספרותי יש בו מידה מסוימת של טקסיות, של אסתטיקה דיקלומית, ולא ברור עד כמה היסוד הזה עדיין משפיע על הנורמה הפסיכולינגויסטית. מי שרוצה להרהר במלוא המשמעות של מקום הפעולה במשפט, כדאי שיזכור את מקומו התחבירי של הפועל בלשון הגרמנית, שם הוא מופיע לעתים קרובות מאד בסוף המשפט. אני משוכנעת, אם כי אין באפשרותי להוכיח, שיש לדברים האלה קשר כלשהו לאחריות האישית לעשייה. ולא לחינם בלשון משפטית אנו מוצאים שוב את הפועל החוזר לראש המשפט, לאמור: חתם אדם על חוזה, נטל אדם מחברו, פגע פלוני ברכוש חברו, וכן הלאה, ואידך זיל דרוש.

אם כבר אנו עוסקים במדרש ההיירארכיה התחבירית, אי אפשר להתעלם ממאפיין נוסף של העברית, והוא – שהשם קודם תמיד לתואר. עברית שפה קשה, ולא קשה שפה. ולא במקרה. בכלל אין בנורמות האלה מקריות. לתואר יש מעט מאד חשיבות בלשון העברית, ועל זה כבר דובר הרבה; קטעים שלמים בספרות העברית המקורית חסר בהם כל שם תואר, כמו עקדת יצחק, שבכולה אין אף שם־תואר אחד, או שיש בהם מעט מאד תארים, כמו בריאת העולם. בהיירארכיה התחבירית המקובלת, על פי הפסיכולינגויסטיקה הקיימת, שימת השם לפני התואר פירושה – ומדרשה – ברור למדי: קודם כל מי ומה, ואחר כך התיאור שלו. ההגיון הפנימי של התחביר העברי הוא, איפוא, הפוך בדיוק להגיון הפנימי הגרמני, למשל. אצלנו הלך האיש הטוב לדרכו, כלומר קודם כל המעשה, אחר כך מי עשה אותו, אחר כך התואר או התיאור; בגרמנית הסדר יהיה הפוך בדיוק – הטוב האיש לדרכו הלך. אין לי ספק שזו שיטה מחשבתית, הקובעת סדר חשיבות; ובודאי שאחרי דורות של שימוש כזה ולא אחר, יש גם השפעת גומלין של האנשים על לשונם ועל הלשון של הגדלים בה.

אבל נחזור נא לנושא השמות שעליהם דיברנו קודם, אותם שמות שבגללם כל כך קשה, או אפילו בלתי אפשרי, לתרגם מעברית לכל לשון אחרת, כי אם אני אומרת בעברית חג, או עולם, או לחם, אמרתי בכך – כיון שהעברית היא לשון סינכרונית – גם את כל האסוציאציות הנלוות למילים האלה. אגב, נתמזל מזלה של העברית וכל המילים הראשוניות הקדומות נשתמרו בה כלשונן, כמו מים, בית, שמש, אב, בן, כוכב, אם בת, וכן הלאה. בכל הלשונות הקדומות האחרות, כמו הלטינית, המילים האלה נשתנו ונתפצלו בין שפות שונות, כמו צרפתית, אנגלית, ספרדית, איטלקית וכן הלאה, או שנתחלפו לגמרי: ביוונית של היום המילים בית או מים כבר אינן אותן המילים שהיו ביוונית הקדומה. רק אצלנו ואצל הלשון האחות, הערבית, המילים הקדומות עדיין מלאות תוכן – אותו תוכן שהיה להן מאז ומעולם. ויש גם הפתעות. מי שנוסע למקורות הנילוס באפריקה, מתבשר פתאום שבטנזניה יש סוג של דגי מאכל נפוצים ששמם בשפת המקום “דגָאה”. אולי זכרנו את הדאגה אשר אכלנו בארץ מצרים; מכל מקום השם נשתמר כנראה אלפי שנים. שם קדום שנשתמר בהוראה אחרת הוא המבול, שבמקור הבבלי הוא שם של אחד הרקיעים, השני או השלישי אם אינני טועה, והרקיע הזה שכולו מים ירד על הארץ. אצלנו משתמשים היום במבול בלי שום הוראה מיתולוגית, בשם המושאל. השם “זוועה” במקורו הוא רעידת אדמה, והפירוש שלנו הוא בעצם מדרש; כמו שהשימוש במילה שואה לתיאור רצח המוני הוא, כאמור, מדרש, שעלי אינו מקובל. אבל חלק גדול מאד של המילים הראשוניות באמת נשמר בעברית בהוראתו המקורית, להבדיל מלשונות עתיקות אחרות, וגם מזה ניתן ללמוד משהו.

אותה שרשיות של עברית מקורית, מקראית, המִקשה האחת של בית ראשון, קרו לה דברים גרועים למדי בבית שני, ובעיקר אחרי חורבן הבית השני. הלשון המשנאית והתלמודית היא לעתים קרובות מאד פשוט מדרש על לשון המקרא, כמאמרו הידוע של ר' יוחנן במסכת עבודה זרה, לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן, כלומר שנוצר הבדל. הרבה טקסטים במשנה, ועל אחת כמה וכמה בארמית של הגמרא, הם בבחינת מדרש פילולוגי של בית שני על ניבים ומילים של בית ראשון, מדרש על לשון המקורות, כפי שמזכיר לנו פרופ' בן־חיים. כך אנו מוצאים במסכת קידושין הסבר פשוט של מילים, כמו “מעקה – דכתיב באורייתא, מחיצה דאמרו רבנן”, כלומר שצריך כבר להסביר את המילים הפשוטות ביותר, כי נוצר הבדל בשימוש. רב חסדא בסוף המאה השלישית מתלונן שנתחלפו זה בזה השמות ערבה וצפצפה, כמו שאצלנו התחלף העיט בנשר והורד בשושנה. במכילתא מסבירים לנו – ואם מסבירים, סימן שהיה צורך להסביר – “אין בגידה אלא שקירה, אין נבוכים אלא מטורפים, או מעורבבין (מטורף מלשון לטרוף, לערבב, כמו לטרוף קלפים); אין איתן אלא ישר וקשה, אין שילוּח אלא ליווי”. בבבא מציעא שואלים מה פירוש המילה נמושות; מאי נמושות? זקני דאזלי אתיגרא – זקנים ההולכים בעזרת מקל, מדרש שונה במקצת ממדרשו המודרני של מר יצחק רבין. ויש כאן מקום לתמיהה, מפני שאנחנו מדברים בבית שני של עם בארץ, לא על גולה, שבה תמיד ובדרך קבע הלשון מצטמצמת ומצטמקת, – כמו שאמרו תלמידי מנחם בן סרוק, במאה העשירית, “אילו לא גלינו מארצנו, והיתה לשוננו כולה נמצאת בידנו… רק אבדה מידינו ונעלמה ממנו מיום אשר נפלנו בגולה, ואחר אשר היתה רחבה נקצרה, ונסתרה, ותהי נעדרת”. ואם כן אנחנו מדברים על עם היושב בארצו. בכל זאת נוצר במשנה ובגמרא הצורך החיוני לדרוש מדרשי מילים, ולא רק כדי להתאים את הלשון ואת ההלכה למציאות המורכבת הרבה יותר, אלא כדי לחזור למקורות, פשוטו כמשמעו, כאשר חלק גדול מהעם בכלל אינו מדבר עברית אלא ארמית, שהיא שפת הארץ, והרבה מאד יוונית. חלק משמות החי והצומח אבד, או שניתנו לו שמות אחרים, – שהרי הטופוגרפיה, הבוטניקה והזואולוגיה בארץ לא נשתנו במשך שנות גלות העם. אבל כל ריבוי שמות הצמחים שבבית שני לא בהכרח יש לו קשר ישיר, קשר של המשכיות, לשמות של בית ראשון, וכמובן שאין הכוונה לשבעת המינים, שהרי חיטה ושעורה וגפן ורימון וכן הלאה נשארו כפי שהם; אבל יש לנו כבר הרבה מאד שמות ארמיים, או בלעי סיומת ארמית, ואפילו יוונית, כמו כוסמין, עקרבנין, כמהין, שומשומין, תורמוס. לדעתי, היו בבית ראשון הרבה מאד שמות של זנים שונים של גפן, והם אבדו לא רק בימינו, הם אבדו כבר בבית שני. אני קוראת את הפסוק “בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור” – כמאזכר שמות של זני גפן. פורת כידוע היא גפן פוריה; צעדה – סעדה בערבית – היא גפן מטפסת. ואם כן, יש לנו בפסוק הזה הקבלה מושלמת: בן פורת יוסף, בן פורת – הגפן הפוריה – עלי עין, בְנות צעדה – הגפן המטפסת – על מעיין שור.

אבל אם באמת אבדו כמה שמות של צמחים ובעלי חיים, בבית שני ובעיקר אחרי חורבנו, בישוב המדולדל שנשאר בארץ, ואנחנו מוצאים היום שרידים של השמות האלה רק בקרב הערבים תושבי האיזור – קל וחומר שהם אבדו לגמרי בגולה, וגם בלשון הספרותית ביותר של הגולה. בעברית של תקופת ההשכלה – וכן אצל מנדלה – אין כמעט שמות של צמחים ועצים ובעלי חיים, וזה גם לא כל כך חשוב להם. כל צמח נקרא שושן, כל עץ נקרא ארז, גם אם הוא צומח בצפון אירופה והכוונה לאשוח או לתרנית, וכל ציפור היא נשר, גם כשהכוונה לאיזה אנקור מסכן. וכך אני מוצאת בתרגום הישן של “בישימון וביער עד” – שבתרגום ההוא נקרא “בישימון ובערבה”, כי מה כבר ההבדל – שקרקור קרפדות בלילה תורגם ל“המיית צבים נוגה”. ולא חשוב שצבים אינם הומים, לא המיה עליזה ולא המיה נוגה, – בתקופה ההיא, שנמשכה כמעט עד התבססות הישוב היהודי בארץ, ההבדל לא נראה חשוב. כמו שהמחבר לא ראה קרפדה, או אם ראה, לא הבדיל בינה לבין צפרדע או אילנית, כך גם לא היה חשוב לו אם היא קרפדה או צב. שיהיה. צב גם הוא מילה יפה. העיקר בעיני המתרגם, שגדל על עברית של תקופת ההשכלה, שנשמרה המליצה העברית. וזה כמובן מדרש לשוני שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאד על צורת החיים של המשתמשים בלשון, חיים שבהם היתה מרכזיות של טקסט כתוב, אבל לא בהכרח מרכזיות של חיים בנוף ובטבע. חלק מההתעלמות הזאת ממה שמחוץ לדלת הבית אנחנו מוצאים עדיין בספרות שנכתבה כבר בארץ, כמעט עד לפני מה שקרוי “דור המדינה”. אצל סופרים רבים עדיין מדברים על העונה העצובה ששמה שלכת, כאשר גננת בבאר שבע פשוט אינה מסוגלת להסביר לילדים מהי שלכת וצריך לחפש איזו צפצפה. אצל אחרים הקיץ הוא הזמן הנעים והעליז, והסתיו הוא הזמן העצוב, כאשר בארץ התקופה הקשה היא בדרך כלל קיץ, והסתיו הוא זמן הרוויה וההשקיה והרבה פריחה, והשסק, למשל, פורח אצלנו בתשרי. צדקו לגמרי מורים כיצחק אפשטיין בסוף המאה שעברה, וממשיכיו הרבים, מורים ובוטנאים, כשהקפידו כל כך על היציאה החוצה, שהתלמידים ייצאו מהכיתה לראות מה יש באמת ומה אין בנוף שסביבנו, כי עצם ההכרה והיצירה המחודשת של שמות החי והצומח על פי תכונותיהם הם־הם המדרש הטוב ביותר של הציונות ושל החזרה לארץ, שאיננה עניין מופשט אלא מקום שקיים באיזור מסוים. אין באפשרותי להוכיח, אבל נדמה לי שהצלבנים בכלל לא שמו לב לחי ולצומח מסביב, בודאי לא לעומק, והיו הם במזרח התיכון וליבם בסוף מרוב, ובאמת שאלה איך טעמו את אשר אכלו ואיך יערב. בגלל חוסר ההסתכלות הזה בקיים סביבך, בכלל אי מתן השמות לכל חי ולכל צומח, שהוא ראשית הקיום, יכול היה להיווצר מדרש משונה כמו “בנות צעדה עלי שור” – כביכול הבנות פסעו על החומה לחזות ביופיו של יוסף, מדרש טקסטואלי דחוק לכל הדיעות; או “אם יש טעם לריר חלמות” שבאיוב, שזכה למדרש המוזר של ריר חלומות, בעוד שמדובר כפי הנראה בצמח השגור והצומח בכל חצר, חלמית.

נעשה קפיצה ארוכה בזמן – וכפי שכבר ראינו, ביהדות דבר כזה מותר – ונגיע שוב לעברית של ימינו, לוּ רק כדי להציץ בכמה דוגמאות של מדרש לשוני מודרני, לטוב ולרע.

כולנו מכירים את הדימויים החדשים, שפשוט לא יכלו להיווצר לפני מאה שנה, כמו “להדליק אור אדום”, או “נתתי לו אור ירוק” או “תכניס אותי בתמונה”, או “מה התסריט האפשרי”, או אני משדר כבר שנה שלמה ואת לא קולטת“, או “בטיעון הזה אתה יורד לבנקט”, או “ההגה בידיים נאמנות”, או “היתה תכנית אבל היא לא צברה מהירות המראה”, וכן הלאה. בכל הדברים האלה, המצויים עדיין על גבול הלשון התקנית, ולא קיבלו לגיטימציה מוחלטת של בנים חוקיים גם בספרות שלנו, – אולי יקבלו אותה בעוד מאה שנה, כאשר יכתבו עלינו בסגנון של period piece – בכל אופן כולם נטולים מן הטכנולוגיה המודרנית, הם פשוטים, בלתי מורכבים, חסרי שרשיות יותר עמוקה, ואין בהם עניין פסיכולינגויסטי. יש גם תופעות סוציולוגיות מובהקות בלשון, שכמובן מתעדת את כל התמורות, גם הסיוציולוגיות, ואינני רוצה לחזור כאן על הרצאה אחרת, “גבולות לשוני, גבולות עולמי” – שנישאה כאן לפני שבע שנים1. אני מבקשת רק לציין תופעה מתחום הסלנג – לפני שלושים שנה היה רוב הסלנג נטול מאידיש, והיו לנו מילים כמו פיצקל’ה או מעייש’ס, והיום הסלנג שלנו נוטל הרבה מאד מילים מערבית, כמו אשכרה ופאשלה וחפיף ודאוין וכן הלאה. זו בודאי תופעה שמתעדת תמורה סוציולוגית, ואין צורך בהתעמקות יתרה, כי הדברים ברורים. אגב, דאוין: במשהו דומה מאד לזה השתמש יוסף בדברו עם אחיו, דאוין, למי שאינו יודע, נטול כנראה מן המילה דיואן, שהוא אוסף שירים או סיפורים ארוך ומקושר, כמו הדיואן של ר' שמואל הנגיד. והנה במקרא אומר יוסף לאחיו שילכו להביא את יעקב, ו”אל תרגזו בדרך". הרי הרים כי פירושים כר נערמו על התיבה “תרגזו”, הרבה קולמוסים נשתברו, בנוסח אל תרגזו – אל תבואו לידי התרגזות, שימרו על רוח טובה, אל תכנסו להרפתקאות, וכן הלאה. והנה בא רב סעדיה גאון, ומצא שהפועל רגז בערבית פירושו לשיר שירים ארוכים אין־קץ, בדרך אנשי המדבר, שירים לגמל כדי שימשיך ללכת. ואם כן, מה שיוסף אמר לאחיו, בעצם, היה ־ חבר’ה, סעו והביאו את אבא מהר, ובלי שום דאוינים בדרך. הסלנג המודרני חזר אם כן למשמעות הישנה. באותה צורה שמעתי בשכונה ירושלמית ילד אומר לחברו “לא כדאי לך לעשות את זה, יוציאו עליך כל מיני דברים” – וזו חזרה מדויקת לביטוי המשנאי, שהילד בלי שום ספק לא הכיר אותו.

החזרות הלשוניות האלה שנעשות בבלי דעת תמיד מזכירות לי התרחשות אחת שהיתה בירושלים. לפני מלחמת השחרור היה סודאני אחד עומד בככר ציון, תחת מה שהיה אז האקדמיה למוסיקה, ומוכל ערמונים חמים בעונתם. פרצה המלחמה והסודאני נעלם, וכעבור שנים הגיע לשם יהודי אחד שעלה מעיראק, למכור ערמונים חמים בעונתם – ואיפה עמד? בדיוק באותו מקום. הוא לא ידע על הסודאני, אבל כנראה המקום הטבעי ביותר בירושלים למכור ערמונים חמים זה בדיוק שם. והנה הדברים האלה קורים גם בלשון. גם הביטוי השגור בפי הילדים, “אני אגיד אותך לאבא”, חוזר על הביטוי המשנאי, המופיע בסנהדרין, על עד בבית המשפט שהגיד – כלומר העיד.

עד כאן הנחת. ועכשיו לקצת פחות נחת. נראה מה אומרת לנו הגישה הפסיכולינגויסטית על המתרחש היום בלשון; כלומר, מה הביטויים שבהם אנחנו בוחרים להשתמש. פרופ' רפאל ניר אסף אוסף מעניין2, ואני מבקשת לקרא חלק ממנו, וממה שאספתי גם אני בעקבותיו. אשה יפה נקראת פצצה, או פצצת מין. הרצאה טובה היא פגז. אנחנו תוקפים נושא, פוגעים או אל פוגעים במטרה. חבר הכנסת לא התווכח, או מתח ביקורת, או חלק, אלא תקף בחריפות; יושב ראש הועד טירפד את המו“מ; כדי לשכנע, מביאים אדם הידוע שהוא תותח כבד, הדברים שלך הם מוקש, ובמקום טוב אנחנו אומרים חזק, ספר חזק, מחזה חזק, ביטוי חזק. כאילו כבר לא מעניין אותנו אם הדבר נכון או מדויק, או טוב, או יפה, אלא רק חזק. לעומתו, חלש הוא רע. רבותי, מי שחושב שזה מקרה – והביטויים שהובאו כאן הם רק אפס קצהו של המבחר – מוטב שנספר לו שמצב דומה קיים היום בארגנטינה, שם הביטוי המקובל ל”הצליח" הוא “הרג אלף”. אפשר כמובן להבין את הנסיבות שיצרו את ריבוי המילים והניבים האלה, אבל צריך גם להבין שאם אנחנו מתרגלים לעולם לא להתווכח או לחלוק או לא להסכים, אלא תמיד רק לתקוף בחריפות, ככה גם נֵיראה; ואם חלש יהיה תמיד מזוהה אצלנו עם רע, כך גם ייראה היחס שלנו לחלשים, ובודאי לקשישים, שבמקרה שלהם חלש יהיה לא רק רע אלא גם מכוער ומיותר ומותר גם לשדוד אותו, כי כל דאלים לא רק גבר, אלא גם טוב ורצוי, והחלש הוא הרע.

בהקשר זה שאל אותי פעם הפסיכולוג יובל נריה אם יש קשר לשוני בין אילם לבין אלימות – שאלה פסיכולוגית טובה, כי היום אנו יודעים שאלימות היא צורת ביטוי של כעס אילם. ובכן, אילם פירושו קשור, מלשון לאלום אלומות, אדם ששפתיו או לשונו קשורות כביכול. רציתי מאד שהוא יצדק. אבל המילה אלם, המופיעה בבית שני, גזורה כנראה מהמילה אלים הארמית, שפירושה גדול ותקיף; כך שהמדרש הפסיכולוגי הוא אמנם מדרש יפה ומתבקש, אבל הוא כמעט יותר מדי יפה, כי קשה להוכיח את הקשר האטימולוגי, ואם הוא יוכח פעם – נשמח. אין שמחה כהתרת הספק.

אבל בואו ונראה מה קרה למילה “זקן”. בהוראתה המקורית אין כוונתה לאדם בגיל מתקדם דווקא, אלא זו לשון מחמאה לחכם. זקני העיר הם חכמי העיר, מושליה, פרנסיה, שופטיה. בלשונות המזרח עד היום זקן הוא לשון מחמיאה, וילד, או צעיר, או “ולד”, הוא לשון של עלבון, כך בסינית, כך בערבית, ומר בגין בודאי לא היה ער לכך כאשר קרא בשעתו לשר החוץ המצרי בשם “איש צעיר”, והאורח נעלב עד עמקי נשמתו. אצלנו “זקן” נעשה כמעט מילה נרדפת לעלבון, ואנחנו משתמשים באופמיזם הטפשי במקצת “מבוגר”, כדי שלא לפגוע. (מה זה שייך לבגרות? יש צעירים מבוגרים לגמרי, ושי זקנים אינפנטיליים). זה נכון בדיבור הישיר ופחות נכון בעתונות, שם אדם בן ששים שנדרש הוא “קשיש”, אבל רק אם הוא נדרס; אם הוא ראש מדינה בן ששים, איש לא יעלה בדעתו לקרוא לו קשיש. ואגב, נשים זוכות לתואר הזה כבר בגיל ארבעים וחמש, לערך, כעין פנסיה מוקדמת. ראיתי במו עיני סיפור עתונאי על אדם צעיר בן שלושים, שרצח את המאהבת הקשישה שלו – בת החמשים. ואם כן יש כאן מדרשים ממדרשים שונים בכל נושא הגיל והמינים.

כבר בהרצאה הקודמת נסיתי לעמוד על המשמעות של הלשון הנקיה המדומה בדורנו, המדרש החדש שלנו, כאשר במקום לומר נשוי מחפש ניאוף ומוכן לשלם אתנן, אנחנו אומרים “לא פנוי מחפש אינטימיות ומובן לתת תמיכה”. לא כל שכן – ההשפעה ההרסנית של הלשון הסוציולוגית, האובייקטיבית, שבגללה כבר אין לנו עניים, אלא רק עשירון תחתון, ואין לנו בית אלא פתרון דיור, ואין לנו מותרות אלא רמת חיים גבוהה. מאז נכתבה ההרצאה ההיא, כבר אין לנו גם בית חולים, יש רק מרכז רפואי, ואפשר ללמוד מכך אם החולים עיקר, או המחקר הרפואי עיקר. אין ספק שכל זה בגדר תופעה פסיכולינגויסטית חשובה ביותר, ולכן אל נתפלא אם בימינו שפיכות דמים נקראת בלשון נקיה “נטילת החוק לידיים”.

מן הצד השני קיימת אצלנו התופעה הפסיכולינגויסטית המובהקת של ערבוב המינים, וזה התחיל עוד בשלשה לירות ונמשך בחמש שקל, שתים עשרה אלף, וכך הלאה, סכר פרוץ לגמרי שכבר אי אפשר לסכור אותו אפילו בתקשורת הרשמית, האלקטרונית, וכידוע שגיאה בתקשורת פירושה שלכל העם בשגגה. אולי יש בכך באמת סימן ליוניסקס ההולך וכובש אותנו, אבל הסימן איננו סימן טוב, מפני שבמקום לבטל את אי השוויון, הוא מבטל את הדיפרנציאציה, ובמקום התיזה של שונה־אך־שווה, הוא מציג לפנינו תיזה כוזבת כאילו אין הבדלים בין המינים בכלל. לי נדמה שיש כאן לא רק ערבוב מינים, אלא משהו בקנה מידה קצת יותר גדול בפוקוס התרבותי. יתכן שאי ההבדלה בין המינים היא אחד הסימנים ליציאה שלנו מן החשיבה הזוגית, הסימטרית: זכר־נקבה, יין ויאנג, שמים וארץ. היום החשיבה שלנו הרבה יותר מרחבית, ולא במקרה יצאנו בערך באותו זמן גם מעניין החריזה בשירה וההקבלה במוסיקה. אבל על אלה עדיין מוקדם לדבר, וזו, כמאמר הבריות, אופרה אחרת.

תחום הרבה יותר בטוח הוא מושגי הטוב והרע בלשון.

הבה ונראה מהן בלשון השגורה בפי הבריות מילות השבח המפליגות ביותר. דבר טוב, יפה, גורם הנאה, נקרא אצלנו שגעון, לא נורמלי, או מטמטם, או מטריף, או חלום; וזה בודאי מעיד מה דעתנו על המציאות, אם אכן כדי שיהיה טוב באמת צריך לצאת ממנה, אם בשגעון, או בטמטום, או בטירוף, או בחלום. מדרש קשה. מן הצד השני צאו וראו מה קרה למילה “לטפל”, שגם לה היסטוריה ארוכה במקרא ובלשון חכמים. יש אומרים שהערבים אזרחי ישראל הצביעו בבחירות האחרונות בעד פוליטיקאי מסוים, כי הוא היחיד שמבטיח כל הזמן שיטפל בהם.

בסיום הדברים – הבה נעשה יחד תרגיל ונראה משפט פשוט, בן זמננו, וכיצד הוא היה נדרש אצל אחד מאבות אבותינו. מקובל אצלנו לומר, בעיקר לאורחים ותיירים, שלו צנח בינינו פתאום אדם מתקופת אברהם אבינו, הלא היא תקופת הברונזה, היה מבין את מה שאנו אומרים בעברית. זה אמנם משפט יפה לומר אותו לאורחים ותיירים, אבל מייד נראה עד כמה הוא מדויק. ונכון, כפי שאמרנו קודם, שהמילים הבסיסיות כמו אדמה, שמש, בית, בן, בת, אב ואם, חיטה, אדם, איש, מים, גבר, אשה, ילד, יין, שמן, גפן, נשארו כפי שהיו, אבל מייד נראה מה המדרש החדש שפיתחנו בימינו אלה ומה המשמעות שהקנינו למילים קדמוניות. וזה התרגיל שלנו:

פרס שר הבטחון הוענק להמצאה בתחום הכוננות.

כל המילים הללו, או שרשיהן, ידועות זה אלפי שנים; אבל המדרש החדש שונה מן הישן מאד – ונפרט.

לידני אבא בנדויד: פְרס – בלשון בית שני – כמו הבצע, שהוא כזכור מחצית המטבע הבצועה לשניים, – הפרס הוא אותו חלק שאדם אינו אוכל על שולחן מארחו, אלא פורסים לו שיקח הביתה. מכאן נעשה הפרס שם לחצי ככר לחם, וכמו שהבדוי אומר לך שהמרחק מכאן העירה הוא כדי סיגריה וחצי, מדדו אבותינו “ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס”, כלומר הזמן שדרוש לאדם לאכול את מחצית הככר. מכאן – יש המשמשים את רבם על מנת לקבל פרס, ויש משמשים את רבם שלא על מנת לקבל פרס, כלומר יש שמקבלים משולחן הרב גם משהו הביתה. בירמיה זה נקראת משאת; “ויתן לו רב טבחים ארוחה ומשאת, וישלחהו”.

הלאה: שר. המילה שר במקרא פירושה מפקד, שר העשרה, שר המאה, שר האלף, השר הוא גם אחד מפמליית המלך, שר המשקים, וכן הלאה. אבל המילה קרובה ללשון שררה, כלומר שלטון, פיקוד. שאלה גדולה היא ומדרש קשה כיצד מתישבת תפיסה זו עם התפיסה של משרת השר במדינה דמוקרטית, שעה שבארצות אחרות השר הוא מיניסטר, כלומר מי שתפקידו לטפל בנושא, לדאוג לנושא, ובארצות אחרות הוא נקרא בצניעות רבה מזכיר, כמו מזכיר המדינה בארה"ב. אצלנו השר עודנו בעל שררה, ועד שלא נשנה את המילה, ויחד אתה כמובן את התפיסה, תהיה סתירה בין המדרש הישן והחדש, ואנחנו בבעיה.

בטחון: מידידי המנוח יהודה יערי למדתי שכל פירוש המילה בטחון התהפך על פיו במדינת ישראל. בעבר בטחון היה בטחון באלהים, כלומר מדרש שעל פיו אדם אינו יכול בעצם לעצמו הרבה, ישראל בטח בה'. אצלנו המילה בטחון היא בדיוק ההיפך: מה שאנחנו עושים בעצמנו, בלי לסמוך על אף אחד.

הוענק – מלשון להעניק. במקום המילה ענק פירושה צואר, אונקו באכדית, עונקא בארמית ובערבית עונק. מכאן גם חנק. ענק הוא תכשיט צואר; ו“הענק תעניק לו” שבמקרא, כיון שמדובר במתנה מתוך צאן וגורן ויקב, פירושה תתן על צוארו, או שכמו, שק מאלה. כמו להכתיף.

המצאה – מילה מחודשת; בלשון הקדומה פירוש הפועל להמציא – להביא שיהיה מצוי, כמו הביאס קורפוס. להמציא מנוחה נכונה, או דירשו ה' בהימצאו. ההמצאה במובן של תגלית לא היתה מוכרת לאבותינו.

תחום – בעברית של המקורות פירושו גבול. נכנס לתחומו אין פירושו נכנס לאיזור שלו, אלא עבר את גבול האיזור – ואגב, איזור פירושו כמובן חגורה, איזור מתנים, איזור חלציים וכן הלאה. אנחנו הרחבנו את המילה תחום לשטח, נושא, תחום התעניינות, וכן הלאה. האורח שלנו מימי אברהם אבינו לא היה מבין את הפירוש הזה בכלל.

ולבסוף, כוננות – לכונן פירושו אצל אבותינו ליסד, או יותר מאוחר לבסס, כגון “היא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה”, ובודאי שאין למילה כל קשר למוכנות במדרש החדש שלנו.

ואם כן: המשפט “פרס שר הבטחון הוענק להמצאה בתחום הכוננות” במדרש הישן פירושו בערך: חצי ככר לחם משולחנו של המפקד הממונה על אמונה באלהים הוכתפה על צוארו של מי שהביא לגבול את היסודות לבניין; וזה לא רק בערך, זה מאד־מאד בערך.

סוף דבר: הלשון, כפי שאמרנו בראשית דברינו, היא אכן מדרש מתמיד ויומיומי שלעולם, לעולם איננו מקרי; אנחנו יוצרים את המדרש המעיד על שינוי המציאות, אבל אין כל ספק שהמדרש אשר יצרנו הוא מצדו יוצר ומעצב אותנו; ואולי יותר משדורשים אנחנו את הלשון, דורשת היא אותנו – ונדמה לי שגם דורשת משהו מאתנו.

הרצאה במכון ון־ליר, 18.12.85.


ביבליוגרפיה:

– אלוף הראבן, “מדרש חילוני”, “שדמות” תשל"ח.

– פרופ' זאב בן־חיים, “מקרא ולשון עברית”, מתוך דברי הקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות, ירושלים, תשמ"ג.

– אבא בנדויד, “הידעת מאין הביטוי”, לשוננו לעם, מחזור כ"ח, ז־ח.

– פרופ' רפאל ניר, “לשון, מדיום – ומסר”, פוזנר ובניו 1984.

– פרופ' חיים רבין, מצוטט במדורו של יעקב רבי, “חותם”, 1.11.85.


  1. פורסמה בקובץ המסות “תסמונת דולסינאה” הוצאת “כתר”, 1981.  ↩

  2. ראה המאמר “כלי מלחמה” בקובץ זה.  ↩