הקיטוב הגדול ביותר ההולך ונוצר לעינינו בארץ אינו בין־עדתי, או בין־מפלגתי או מותנה בהשקפות פוליטיות כאלה או אחרות. הקיטוב האמיתי הוא בין החפצים בעליונות החוק ובאי־תלותו, לבין המעלים עניינים אחרים על פניו. כל המאבקים אשר יתנהלו בארץ בעתיד הנראה־לעין, כולל מאבקים פוליטיים ואחרים, יתפצלו למעשה על־פי הגדרה זו. המאבק הוא מאבק על החוק.
בשל צירוף־מיקרים מיוחד במינו, יש בארץ ציבור אנשים גדול מאוד שאינו מכיר בעליונות החוק ולא חונך עליה. הקבוצה הגדולה ביותר היא חלק ניכר של הציבור הדתי, למן הקיצונים החרדים, אשר אינם מכירים בסמכות המדינה בכלל, וממילא גם לא בסמכות חוקיה. אל אלה ניתן להסמיך ציבור שאמנם רואה עצמו כלאומי בהשקפתו, ומכיר במוסדות המדינה, אולם במיקרה שבו יראה סתירה־לכאורה בין ההלכה לבין דינא דמלכותא – יבחר במה שנראה לו כצו ההלכה. ציבור זה אפשר לכנותו כמקבל עליו את חוק המדינה על תנאי בלבד.
על אלה יש להוסיף קבוצות גדולות למדי באוכלוסיה שמעולם לא הפנימו את עניין הפרדת הרשויות. אצל אלה מצטייר בית־המשפט כמי שצריך, בעצם, לבצע את רצון הממשלה השלטת, ואף עושה זאת בפועל, כי כך הורגלו לחשוב בתרבות שטרם התחוללה בה הפרדת־רשויות אמתית. אם בית־משפט לא מצא מקום להקל בדין, סימן הוא, לדידם, ש“השלטון לא נתן”, ולהיפך: אם בית המשפט דן לקולא, סימן שקיבל רמז מהשלטון.
אל הקבוצה הסבורה שהמשפט עושה בעצם את רצון השלטון ניתן לצרף קבוצה אחרת, דומה מאד, הסבורה שעל בית המשפט לקיים את “רצון העם”. מעניין כיצד, בהגדרה אחרונה זו, נפגש אצלנו הימין הקיצוני עם המרקסיזם המוקדם: אחרי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה סבר הרוב הבולשביקי שניתן יהיה לקיים מערכת משפטית על פי “רצון העם”, וזו תשמש ערובה לעשיית צדק. נתברר שהדבר אינו ניתן לביצוע, ואם כי בית־המשפט הסובייטי עודנו רחוק היום מאד מבית־המשפט כפי שהוא מוכר לנו בדמוקרטיות משוכללות, ניכרת בו, בהשוואה לעמדת הפתיחה של “רצון העם”, תזוזה ניכרת לעבר הליך משפטי מקובל – לפחות בעניינים שאינם פוליטיים במהותם.
ואם כן, מי שיערוך מיפקד, או סקר, ימצא הרבה מאוד אנשים במדינת ישראל היום, הסבורים שיש דברים חשובים יותר מן החוק ומן הנורמה של עליונות החוק; והחתך חוצה מפלגות שונות, השקפות עולם שונות, ובוודאי את החלוקה המסורתית בין שמאל וימין. אנו מוצאים היום, למשל, את דוברי הימין מקבלים בשתי ידיים את התיזה של “יש גבול”, לפיה יש לסרב לשירות חוקי מטעמי מצפון (וזאת בניגוד גמור לשלום־עכשיו, אשר פסלה בכל תוקף את סירוב השירות, הן בלבנון הן בגדה). אפשר להבין את כוונות הימין: הם מכינים בכך את הרקע להתנגדות פעילה, בעתיד, לפינוי הגדה בצו הממשלה החוקית. אולם התופעה ברורה: אי הכרה בעליונות מערכת המשפט של מדינה דמוקרטית היא היום נחלתם של אנשים מתנועות וממפלגות שונות ולעתים מקוטבות זו לזו, והוא היום קו פרשת־המים האמתי ביותר במדינת־ישראל.
הפרדת הרשויות ועצמאותו הגמורה של בית־המשפט הן מן ההישגים הגדולים ביותר של החברה האנושית על כל צורות ההתארגנות האפשריות שלה. מי שאינו תופס זאת – ויש אצלנו גם שרים וחברי־כנסת שטרם הפנימו עניין זה כל־צרכו – ומי שמתייחס להישג אדיר זה כאל עוד מהלך אחד על המפה הפוליטית, ולא יהסס לערוך דה־לגיטימציה של מערכות המשפט הדמוקרטיות בדרך זו או אחרת. לדה־לגיטימציה זו שלוש דרכים: טישטוש מושגי־היסוד; פיחות מכוון בערכה של המערכת כולה; ולבסוף – הטלת דופי באישים מתוך המערכת המשפטית.
כל השלוש כבר נראות בעין.
מכוונת של דה־לגיטימציה של שלטון החוק וכל המערכת הדמוקרטית, הבעיה חמורה הרבה יותר וטעונה התיחסות מיידית של כמעט כל הגורמים הקיימים במדינה, הרבה מעבר למערכת־החינוך לבדה. כל אדם וכל מפלגה אשר יתנו יד להצעת חוק החנינה בכנסת, למשל, יפעלו כאותם ברברים הבאים להחריב תרבות שלמה, ואני בטוחה שיש גם בקרב הימין כמה אנשים המבינים שמדובר באזעקה אמיתית, כשם שיש בשמאל כמה שאינם מבינים את הסוגיה בכלל.
הוויזגותים שלנו אינם איום חיצוני. הם כאן. המאבק הבא יהיה על סמכות החוק וודאותו. מי שיגן בימים אלה על החוק, יגן בעצם על כל מה שהוקם כאן; ומי שמאיים על החוק, גוזר על הכל. הבחירה האמיתית תהיה בין מדינה ברברית, לבין ציון במשפט תיפדה; ובימים הקרובים ביותר.
ידיעות אחרונות, 10.8.86